פרק יז במשלי עוסק בהרבה מידות ובהרבה דרכי חיים, ובתוכו נמצא פסוק אחד שהוא כמעט מפתח לכל דרכו של אדם בלימוד התורה. השיעור הזה מוקדש כולו לפסוק אחד - הפסוק המעמיד זה מול זה את המבין ואת הכסיל, לא לפי כמות הידע שלהם, אלא לפי המקום שבו הם מחפשים את החכמה: האם היא נמצאת מולם, כאן, בהישג יד, או הרחק, בקצה הארץ.
אֶת־פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה־אָרֶץ׃ (משלי יז, כד)
רש"י מפרש: החכמה לפני המבין היא. כלומר, המבין הוא זה שקולט ומבין את החכמה, והיא עומדת מולו. אבל הכסיל - אומרים לו: בוא, יש כאן חכמה. והוא משיב: זה רחוק, זה בקצה ארץ. איך אשנן סדר נזיקין שהוא שלושים פרקים? מסכת כלים שלושים פרקים, מסכת שבת עשרים וארבעה פרקים כנגד עשרים וארבעה קישוטי כלה - איך אני יכול? אתה יודע כמה זה? זה המון. זהו "עיני כסיל בקצה ארץ".
אבל החכם - "את פני מבין חכמה". היום הוא שונה שניים, מחר שני פרקים, ואומר: כך עשו אותם שהיו לפניי מעולם. איך הגיע חכם פלוני וחכם אלמוני למה שהגיעו? קובץ על יד ירבה. היום לומד קצת, מחר קצת, ומחר קצת, ופתאום בתוך שבע שנים סיים את הש"ס. הכסיל לעומתו סופר דפים מראש ואומר: אתה יודע כמה פרקים זה? כמה דפים? איך?
רבנו יונה מבאר שהמבין הוא אדם שאוהב להתבונן בדברי החכמה, וגם יש לו לב להבין אותם. וכפי שכבר ראינו, שני הדברים נצרכים יחד: גם לב שמסוגל להבין את החכמה, וגם אהבה לחכמה, שיהיה מבקש אותה ומחפש אותה. זהו ה"מבין".
ומכאן נובע המשך דבריו: המבין, אם אין חכמים גדולים במקומו, דורש ולומד מכל מי שיש. הכסיל אומר: אילו היה כאן החפץ חיים הייתי רץ אליו, אילו היה כאן הבן איש חי - אליו בלבד הייתי הולך, אני מחובר רק אליו. נו, אבל הוא איננו כאן. יש כאן אנשים פחותים ממנו, אבל יש לך מה לקבל מהם. "לא, אני רק הבן איש חי". החכם אומר: נכון, הייתי שמח אילו מורי ורבי היה הבן איש חי, אבל אם אין לי אותו ויש כאן רב פלוני וחכם אלמוני - הוא יודע דבר שאני לא יודע, ילמד אותי את מה שהוא יודע. ועל ידי זה ישיג ויקבל מכל אחד, ויקבל את האמת ממי שאמרה. "את פני מבין חכמה" - המבין מסתכל במי שנמצא מולו, וממנו יקבל חכמה. אולי לא קיבלתי את המקסימום, אבל קיבלתי את מה שיש.
לפעמים רואים את הכסילות הזאת אצל בחורים, שמבקשים להירשם דווקא לישיבה מסוימת, ישיבה למחוננים ולמצוינים, ואם לא - אינם לומדים כלל. למה? כי זו לא הישיבה ההיא. זה כסיל. את מה שיש לך היום - תלמד. וכי אתה כה מחונן עד שלרב בישיבה הזאת אין מה ללמד אותך? ועוד: מי אמר שהישיבה למצוינים תהיה הכי טובה עבורך? לפעמים ההפך. לפעמים שם המאבק קשה מאוד, ויש כוחות חזקים נגדו והוא נשבר. ובישיבה פחות טובה הוא נחשב למצוין, ואז מטפחים אותו, מעודדים אותו, יש לו מעמד בישיבה ובשיעור. מי אמר שדווקא המקום המצוין הוא הטוב יותר? הבא ואומר "אני רוצה דווקא את ההוא, דווקא את החכם ההוא, דווקא את הרב ההוא" - ודאי שלא ישיג חכמה. צריך להיכנע וללמוד מכל אדם.
על זה אומרים חז"ל: כלי מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר "יהיב חכמתא לחכימין". החכמה בנויה הפוך מכל חכמות הטבע. אם אני רוצה שימלאו לי כוס מים, אני חייב לרוקן אותה קודם; אם הכלי מלא, אי אפשר למלא עוד. בחכמה - להפך: אם אתה רוצה שימלאו אותך חכמה, עליך למלא את הראש בחכמה, ועל ידי זה ימלאו לך עוד. מי שמנסה ללמוד מכל אחד, מכל דבר, מכל עניין - משפיעים עליו שפע אין סוף של חכמה. אבל מי שמחפש דווקא את "ההוא" - זהו "עיני כסיל בקצה ארץ"; הוא מחפש דווקא את אותו אחד שבקצה הארץ, ואינו לומד מאנשי מקומו, ונמצא נעור וריק מן החכמה. כמו שאמרו: אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה. "כשיהיה לי זמן אלך לשם ומשם אלמד" - ומי אמר שיהיה לך זמן? ומי אמר שתגיע לשם בכלל? ובינתיים נשארת ריק, כי גם מאלה שכאן לא למדת.
זה דבר שאני תמיד אומר לאנשים. שואל אתה אדם: למה אינך בא לשיעור? והוא עונה: האמת, התחברתי מאוד לרב פלוני. אתה הולך לשיעור שלו? לא, השעות לא מסתדרות לי. אז עזוב בינתיים למי התחברת. השעה הפנויה שלך היא בין שמונה לעשר בבוקר, ובשעות האלה אין כאן רב פלוני אלא רב אלמוני. "אבל אני התחברתי לפלוני" - ומה זה משנה? רב פלוני מוסר שיעור כשאתה עובד, ורב אלמוני כשאתה פנוי; לך לאותו אחד שממנו אתה יכול ללמוד עכשיו.
לכן אני תמיד אומר: אל תעזוב שיעור עד שיהיה לך שיעור אחר. אדם אומר "אני מחפש שיעור כזה וכזה" - ומה יצא? עזבת את השיעור ההוא ואתה עדיין מחפש, ונשארת ריק. אדם שרוצה לאכול סטייקים אינו מפסיק בגלל זה לאכול לחם עד שיהיו לו סטייקים. תמשיך לאכול לחם, וכשיגיעו הסטייקים תפסיק. אבל בינתיים - תאכל לחם. להישאר בלי שיעור בכלל רק משום שמחפשים משהו מיוחד, זהו "עיני כסיל בקצה ארץ".
מה גורם לקו החשיבה הזה? אומר רבנו יונה: גאוותו וגודל לבבו. "אני לומד רק מהחכם ההוא", "זה לא מספיק גדול בשבילי", "אני לא לומד אצל כל אחד". מה זה אם לא גאווה וגודל לבב? שאדם חושב שכדי ללמדו תורה נחוץ הגדול שבעולם, וכאילו לאחרים אין מה למכור לו.
ומוסיף רבנו יונה: מרום לבבו, ומיעוט אהבתו את החכמה, כי אין חפצו ממנה אלא להתגדל ולהשתרר. שני מינוסים יש כאן. האחד - גאווה. השני - חיפוש שררה: "אתה יודע ממי אני לומד? אני תלמיד של חכם פלוני". קבלה הוא לומד רק מרב אחד מסוים, ודף היומי רק מהרב המיוחד ההוא.
ועוד: אילו היה לך ערך לעצם דברי התורה, היית מקבל אותם ממי שיהיה. אילו היה בא אדם ונותן לך עכשיו אלף שקלים, וכי היית אומר לו: "אם זה לא וורן באפט אני לא מקבל; לכל היותר אני מוכן להתפשר על ביל גייטס, אבל סתם אדם - בשום אופן לא"? היית אומר דבר כזה? ממי שיהיה, מי שרוצה להביא - הקופה כאן, תמלא. בכסף אנחנו מבינים את זה מצוין, ואיננו מחפשים דווקא נותן מיוחד, משום שכסף אנחנו אוהבים. אילו אהבנו תורה כך, היינו אומרים: מי רוצה ללמד אותי? יש לך מה להגיד לי? אני מוכן לשמוע. יש לך מה לחדש לי? אני מוכן לשמוע. אילו הייתה בו אהבת תורה - "מכל מלמדיי השכלתי". וכיוון שאין בו אהבת תורה והוא מחפש רק להתגדל, הוא עסוק בלספר מי הרבי שלו וממי קיבל תורה. זהו, אומר רבנו יונה, מפאת גודל ורום לבבו.
לביאור הגאון מווילנה נקדים: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". כך מסבירים בעולם הישיבות: מתחילים ללמוד, ומגיעים לדף י'. לב החכם אומר: ברוך השם, עשרה דפים הספקנו עם רש"י ועם תוספות, כמה נפלא. לב הכסיל אומר: תראה, עשרה דפים, אבל יש עוד מאה ושישים; אם עשרה דפים לקחו לנו כך וכך זמן, מתי נספיק את הכל? לב חכם מסתכל ימינה - כמה הספקתי. לב כסיל מסתכל שמאלה - כמה עוד נשאר לי. ואז הוא נשבר ומתייאש.
וזה מה שאומר הגאון מווילנה: הכסיל עיניו לקצווי ארץ - הוא מסתכל אל הקצה. "וואה, זה רחוק, כמה עוד יש לי ללמוד, זה הרבה מדי, התייאשתי". בעת שמתחילים ללמוד, עיניו כבר מייחלות לסיום הש"ס. רק התחלת מסכת ברכות, ואתה כבר שואל מתי נסיים את הש"ס ומתחיל לספור דפים? שמח על מה שהספקת, ומה לך מסתכל כבר על הקצוות.
הגאון מווילנה, כדרכו, מסביר את הדברים בעומק נוסף. בעולם ישנם שלושה דברים שכבר הקדמונים דיברו בהם רבות: הטוב, הערב והמועיל. הערב - עניינו תענוגי העולם הזה, הנאות ותאוות. אין זה טוב ואין זה מועיל, אבל זה ערב, זה טעים. הטוב והמועיל - שניהם טובים; ומה ההבדל ביניהם? המועיל - טובתו מגיעה לאחר זמן; הטוב - הוא טוב כבר עכשיו.
דוגמה: תרופה מרה - האם זו טוב או מועיל? מועיל. היא איננה טובה, שכן היא מרה ואינה טעימה; אבל בעוד זמן מה ירד החום. לעומת זאת, אם נאמר לאדם החולה במחלה מסוימת שיאכל תפוז וזה ירפא אותו - זה נקרא טוב, כי גם בשעת האכילה הוא נהנה וגם יש בזה תועלת. נמצא ששניהם נחשבים טובים, אלא שהטוב טוב כבר מיד, והמועיל אינו טוב לי עכשיו אלא עתידה לצמוח ממנו תועלת.
ועתה ניישם זאת בענייני העולם הבא. הערב - זהו מי שלומד כדי שיקראו לו רב, כדי לקבל דיפלומה, כדי לקבל משכורת, כדי שתהיה לו הצלחה. זה כמו אדם שאוכל רק מחמת תאווה. אין כאן מצוות תלמוד תורה ואין כאן עשיית נחת רוח ליוצרו ולימוד לשמה, אלא "אני מחפש ג'וב; יכולתי ללמוד גם מתמטיקה, ואני לומד תורה כי כאן הסיכוי שלי לפרנסה גדול יותר". זה הגרוע שבשלושה.
המועיל - אדם שעוסק בתורה כדי לדעת מה היא הכרעת הדין. בשעה שהוא עוסק בתורה אין הוא עוסק בה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, אלא כדי לדעת את המסקנה. נמצא שעכשיו, במרכאות, מר לו, ומתי יהיה לו מתוק? בסוף הסוגיה, כשיגיע לשורה התחתונה ויֵדע את ההכרעה. זו תרופה: בשעת הבליעה איננה נעימה, אבל בסוף היא תועיל.
והטוב - אדם הלומד כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולקיים מצוות בוראו. שהרי גם בשעה שאתה לומד אתה עושה נחת רוח להשם, וכבר אז אתה משיג טובה: איזו שמחה יש לי, אני לומד תורת השם ועושה נחת רוח ליוצרי. זה נקרא טוב, שבשעת המעשה עצמו כבר הוא טוב - מעבר לכך שאחר כך אדע גם את הכרעת הדין.
וזה מה שכתוב בקהלת: אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו, גם זו ראיתי אני כי מיד האלוהים היא. מסביר הגאון מווילנה: אין הטוב באדם שיאכל וישתה, כלומר שיעסוק בתורה ובמצוות, אלא אם כן "והראה את נפשו טוב בעמלו" - שיראה שיהיה טוב לנפשו בעצם העמל. מי שלומד לשם שמיים, עצם העמל טוב לו, וזהו הטוב האמיתי. הוא נהנה בעצם עסק התורה, שכן בזה הוא עושה נחת רוח לפניו יתברך. ואם לא - יכול הדבר להיות מועיל בלבד: אם אתה רוצה רק להגיע למסקנת הדין, זה מועיל, אך אין זה באמת טוב.
ולפי זה מתפרש הפסוק: "את פני מבין חכמה" - המבין רואה את החכמה שלפניו ונהנה ממנה, שהרי כוונתו לקיים מצוות בוראו בעצם הלימוד. אבל הכסיל לומד רק כדי לדעת דינים, כלומר בשביל המסקנה, ואין זה אלא בגדר מועיל. נמצא שאינו נהנה מלימודו כלל, ומתי ייהנה? רק בסוף, כשיגיע להכרעת הדין. על כך נאמר "ועיני כסיל בקצה ארץ": מתי יתחיל הכסיל לקבל תועלת מלימודו? רק בקצה, רק כשיגיע לסוף. ואילו המבין הוא בבחינת הטוב, שכבר בעצם לימוד החכמה טוב לו; כבר הוא מרגיש שהשיג חכמה עוד לפני שהגיע להכרעת הדין, כי עצם הלימוד עושה נחת רוח להשם - גם אם לא הגעתי למסקנה, גם אם נשארתי בקושיא, עמלתי בתורת השם וכבר זכיתי לעשות בכך נחת רוח לפניו יתברך.
המלבי"ם מבאר: "את פני מבין חכמה" - דרכי החכמה קרובים לטבע נפש האדם, כל זמן שלא התגאלה בתאוות העולם הזה ובפיתויי יצר הלב המתנגדים לדרכי החכמה. ודבר נפלא מאוד אומר כאן. האדם באופן טבעי, בהיגיון הפשוט שבו, מסכים ליסודות המוסר. ומה שאתה רואה בפועל אנשים המביעים דעות ואידיאות הפוכות - דע לך שאותם אנשים התגאלו בתאוות ובענייני גשמיות המרחיקים אותם מן השכל הישר, ובעקבות זאת הם מוצאים בכל מיני סטיות ובכל מיני דברים לא מוסריים חיוב ומעלה ויתרון.
אבל באמת, אם ניקח את האדם כפי שעשה האלוקים את האדם ישר - כולם מסכימים שגניבה היא דבר שלילי, שרציחה היא דבר שלילי, שניאוף הוא דבר שלילי, שנקימה ונטירה, גאווה, תאווה וחמדה הם דברים שליליים. זה מונח בתוך האדם. אלא שמכיוון שהאדם נמשך אחר התאוות - "ונטמאתם בם", ודרשו חז"ל ונטמטם בם: הדבר מטמטם את מוחו ואת דעתו, ואז הוא אומר לך: יש אנשים שמצבם כזה שחייבים לקחת מהם כדי לחלק לעניים. הוא נעשה רובין הוד, כי להם יש הרבה. אבל וכי אפשר לגזול מכל אחד? מחר יגזלו ממך. וכן יש הבאים ומוצאים סיבות לענייני ניאוף וכדומה: "האדם צריך להיות טבעי, הבהמות אינן כבולות למסגרת אחת, כשם שלשור אחד יש כמה פרות, מה הבעיה שאדם יהיה היום פה ומחר שם, למה להיות כבול?". ומאין באות כל האידיאות והרעיונות האלה? אומר המלבי"ם: מכאן שהאדם טימטם את עצמו והכניס לתוכו את פיתויי יצר הלב המתנגדים לדרכי החכמה.
אבל אדם המתבונן בחכמה העומדת על פניו - היא חקוקה בצורת נפשו האלוקית. כשהקדוש ברוך הוא חקק בך את הנפש האלוקית, חקק בך את יסודות המוסר, שהם יסודות שהכל מקבלים אותם. וזה דבר מעניין שכבר עמדנו עליו: אותו חלק שבעשרת הדיברות שהוא בין אדם לחברו מקובל על הכל. אין בעולם מי שיאמר לך כשיטה שראוי לזלזל באב ובאם - לא מדובר באדם פרטי שאביו עשה לו עוול, אלא כשיטה כללית; אין אדם כזה בעולם ולא תשמע תפיסה כזאת. אין בעולם מי שיאמר שטוב לרצוח ושחברה טובה מושתתת על רציחה; גם הקניבל רק חיפש תירוץ כדי לאכול משהו, ואין זו שיטה. ולא תמצא בעולם חברה האומרת שגזל הוא דבר חיובי ושחברה בריאה מושתתת על יסודות הגזל - אין שיטה כזאת, גם לא ביערות העד של אפריקה. ואגב, גם ענייני הצניעות הבסיסיים: כמעט אין אנשים בעולם שאינם מבינים שהצורה המכובדת של האדם היא כשהוא לבוש ולא כשהוא מעורטל, וכמעט אין תפיסה החולקת על כך.
ואיך זה שפתאום שומעים בשולי החברה דעות משובשות? על כך אומר המלבי"ם: פיתויי יצר הלב המתנגדים לדרכי החכמה, לאחר שהאדם התגאל בתאוות העולם הזה. אבל בלא אותה התגאלות ובלא אותם שיבושים, מה שהקדוש ברוך הוא הטביע בך מלכתחילה - התוכנה הבסיסית של כל אדם - הוא צדק, יושר, מוסר, צניעות וקדושה, והכל חקוק ביסודות הנפש שהשם חקק בו.
וזהו שנאמר: "את פני מבין חכמה" - החכמה, שהיא המוסר כפי שדיברנו תמיד במושג זה, נמצאת על פניו, מולו, מובנת מאליה, אינה צריכה הסברים מרובים. "ועיני כסיל בקצה ארץ" - הכסיל, שהחכמה והמוסר מנוגדים לטבעו שנתעוות, מחפש את החכמה בקצה ארץ. הוא אומר לך: לא צריך את כל ענייני המוסר האלה, הם רק כובלים את האדם ומגבילים אותו, האדם צריך להתנהג בצורה טבעית - בא לך לגנוב, גנוב; בא לך לבזות, בזה; בא לך לדבר לשון הרע ולהשפיל, השפל. ומדוע אין ברור לו שזה לא צודק, לא ישר, לא הגון ולא מוסרי? מפני שגיאל את עצמו בתאוות העולם הזה, ולכן אין החכמה בשבילו דבר קרוב ומושג. בשבילו היא רחוקה, בקצה ארץ, ואינה עומדת מול פניו; והוא צריך ללכת דרך רחוקה וביגיעות רבות כדי למצוא את הדרך הנכונה והישרה - אותה דרך המוטבעת בחכם, ובכל אדם, כחלק מעצם בריאתו.
"את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה ארץ" נדרש בכמה פנים, וכולם נפגשים בנקודה אחת: המבין מוצא את החכמה כאן ועכשיו, והכסיל תמיד דוחה אותה למרחק. לפי רש"י - המבין לומד מעט מעט, קובץ על יד ירבה, והכסיל נבהל מן הכמות. לפי רבנו יונה - המבין מקבל האמת ממי שאמרה ולומד מכל אדם שלפניו, והכסיל, מגאווה ומחיפוש שררה ומיעוט אהבת החכמה, מחפש דווקא את הגדול הרחוק ונשאר ריק. לפי הגאון מווילנה - המבין שמח במה שהספיק ולומד לשם שמיים, ולכן עצם הלימוד כבר "טוב" לו, והכסיל תולה את הנאתו רק בסוף, במסקנה, ולכן כל לימודו "בקצה ארץ". ולפי המלבי"ם - החכמה והמוסר חקוקים בנפש האדם ועומדים למול פניו, ורק מי שגיאל עצמו בתאוות העולם הזה מרחיק אותם ממנו ומחפש אותם בקצה ארץ. המסקנה המעשית פשוטה: אל תעזוב את הלחם שיש לך בהמתנה לסטייק שאולי לא יגיע. למד היום, ממי שיש, את מה שיש - וזו דרכו של המבין.