פתיחה: פסוק אחד, ארבעה מבטים
בפרק ט"ז שלפנינו אנו עומדים על פסוק אחד שנאמרו בו דברים עמוקים מאוד, וכל אחד מגדולי המפרשים פותח בו זווית אחרת: רבנו יונה, הגאון מווילנה, הרלב"ג והמלבי"ם. הפסוק מעמיד זה מול זה שני טיפוסים: האדם שהשכל שלו הוא מקור חייו, והאוויל שכל מה שהוא מקבל ומעניק קרוי "מוסר" - אבל הוא איוולת גמורה.
מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת׃ (משלי טז, כב)
רבנו יונה: התאווה מעוורת את עיני השכל
לשונו של רבנו יונה כאן נפלאה: כיוון שיחמוד פועל העבירות - כבר דבק בעבירות, חומד אותן, ויבחר באהבת הרשעים או בחברתם, מחפש את העבריינים ונהנה להיות בחברת בעלי העבירה - "יהפוך לבבו, ועוד שכלו יהפוך עליו למשחית". הלב והשכל, אותם כוחות שאמורים ליישר את האדם, נהפכים עליו למשחיתים. מדוע? כי התאווה תעוור את עיני השכל, והחפץ והחמדה יחליפו את ההכרה. כשיש תאווה, השכל אינו רואה; השכל תולה שלט "נגרר". כרגע בא לו - וזהו.
אלא שהאדם אינו מוכן להודות שהוא סתם בעל תאווה, ולכן הוא ממציא לעצמו אידיאולוגיה. אדם אחד שבגד באשתו הסביר: "תראו, האדם באופן טבעי לא נברא להיות סגור במערכת יחסים אחת. במקור, אפילו בתורה, אדם נושא כמה נשים". אל תקרא לזה בגידה, אל תדבר לא יפה - זה טבעי. ומאין בא כל ה"טבעי" הזה? מאין צמחה האידיאולוגיה? מתוך התאוות ומתוך ההרגל להיות בדבר עבירה, עד שהוא מוכרח למצוא צידוק. שאם לא כן, אתה אדם שפל: יש אישה שמאמינה בך ובוטחת בך, ואתה עושה כאלה דברים. הרי אילו היא הייתה עושה כן, היו צומחות לך קרניים. אלא מה, אתה בונה לך אידיאולוגיה ואז אתה כבר שלם עם מעשיך. מה הרווחת? את אותו נודניק שבפנים, שיש שקוראים לו מצפון - השתקת אותו. יש כבר אידיאולוגיה למה אני עושה את זה.
וכן הגנב: "שלא תחשוב שאני גנב. אלה חברות ביטוח, מצווה לקחת מהם. אני אספר לך מה הם עושים, יסמרו שערות אוזניך. מצווה לקחת מהם, אני מחפש הזדמנויות איפה להוציא מהם כסף, וזה בדוק, אתה יכול להיות שקט עם זה". יש לו תאווה, יש לו רצון - והוא מוצא אידיאולוגיה. וזה מה שאומר רבנו יונה: על ידי שיחמוד פועל העבירות, יהפוך לבבו ועוד שכלו יהפוך עליו למשחית. אתה מעקם את השכל, עד שהוא נעשה כלי שמצדיק כל דבר עבירה.
וממה זה נובע? רבנו יונה מביא פסוק מפורש: "כי השוחד יעוור עיני חכמים". מה הצידוק לעשות את זה? מאה אלף שקל. מאה אלף שקל הם שוחד, וגם אם אתה חכם - השוחד מסוגל לעוור את עיניך. ושימו לב מה פירוש "לעוור את עיניו": שלאחר שיעשה את המעשה, הוא כבר יהפוך להיות מסכים ומזדהה עם מעשהו ומוצא לו צידוקים. השוחד גורם לכך שעיניך מתעוורות מלהבין שאתה עקום, שאתה עושה מעשה לא הגון.
ומוסיף רבנו יונה בשם חז"ל: "לא יראה האדם חובה לעצמו, והאוהב לא יראה חובה לאוהבו". למי האדם הכי קרוב? לעצמו. אדם קרוב אצל עצמו - עם הילדים והאישה לא בטוח שהוא הולך, אבל עם עצמו הוא בטוח הולך. אחריו, בדרגת קרבה שנייה, הארנק שלו, שגם הוא צמוד אליו יותר מכולם, ואחר כך אישה וילדים. ולכן לעולם לא יראה האדם חובה לעצמו: תאשים אותו - מיד יש לו הסברים, אידיאולוגיות, טעמים ונימוקים. מאין זה? אותו רעיון בדיוק: כיוון שאני אוהב את עצמי, האהבה הזאת היא שוחד. וכי אומר על עצמי שאיני בסדר? ממילא השכל מסתלף, ומה שכולם רואים שאני עקום - אני איני מסוגל לראות. ומהו השוחד? הכבוד שלי. אם אודה שאיני בסדר, תסתכלו עליי כעל אדם לא הגון. לא, אני בסדר גמור, כך צריך להיות, כמו שאתם רואים אותי - זה המודל לחיקוי. כל אדם חי עם התחושה הזאת, כי הוא בטוח שהוא בסדר.
"והאוהב לא יראה חובה לאוהבו". סיפרתי כבר לא פעם על אותה אם שאמרו לה שקשה לאם לראות את חסרונות ילדיה, והיא השיבה: "אני לא מסכימה. אני חושבת שאם לילדיי היו חסרונות - בטוח שהייתי רואה אותם". מה לעשות, יש לה ילדים מושלמים. כולנו מושלמים, ברוך השם; מה שהשם ברא אותנו כאן זה רק כדי לעזור לאחרים לצאת מהמקום שבו הם נמצאים. יש נשמות, כתוב בספרים הקדושים, שבאו רק כדי לעזור לדור - אנחנו באנו לעזור לדור, הדור זקוק לנו, ואנחנו עצמנו ברוך השם לא צריכים שום דבר. וכל זה מנין? מתוך שחומד פועל העבירות ואוהב את הרשעים, ועל ידי זה לבבו ושכלו הופכים עליו למשחית.
מוסר אווילים איוולת: כשהאוויל מוכיח את בנו
ומפני זה, אומר רבנו יונה, נאמר "ומוסר אווילים איוולת". כאשר מגיע חבר או אב ונותן לאוויל או לבנו מוסר, ואומר לו מה לעשות ומה לא לעשות - איזה מוסר הוא ייתן? בהכרח מוסר שלילי, שהרי אצל האוויל העיקום כבר נעשה אידיאולוגיה. הבן חוזר מהבסיס ואומר: "אבא, לא יצאתי שתי שבתות, המפקד העניש אותי, כי לא היו לי מדים; מישהו הרים לי אותם". אומר לו האב: "מה זאת אומרת הרימו לך? למה שתקת? לקחו לך - קח ממישהו אחר". ומי הוא זה? אותו אחד שלוקח מחברת הביטוח. הוא גנב, והוא גם מוליד חבר גנבים - מחנך את בנו לגניבה.
ואם תשאל אותו: אדוני, זה צדק? הוא יענה: מה פתאום שהוא יפסיד וישב שבועיים בכלא בגלל שרשע מרושע לקח לו את הבגד? אם לקחו לו - כך מקובל, שייקח מאחרים. הוא מבין זאת בשכל, ולא רק שהוא מבין, הוא גם מחנך את בנו כך. ואם תשאל: הבן שלך אהב מה שעשו לו? לא. ובכל זאת הוא צריך לעשות זאת לאחרים? אלא מה - אם מחברת הביטוח מצווה לגנוב, מזה שבבסיס ודאי מצווה. ועוד פלפול: אצל הביטוח זה כסף של הביטוח, ואילו כאן מדובר במדים של צה"ל, ומה גנבתי בכלל? זה לא שלו כלל, גנבתי משל צה"ל, וגם מחזיר אותם לצה"ל - איפה הגניבה? עם פלפול יפה כזה כבר נעשה הדבר מצווה. וכך, כשהאוויל נותן מוסר לבנו, המוסר הוא: "טיפש, בשביל זה לא באת לשבת? לא יכולת לקחת ממישהו אחר?"
זהו שאמר רבנו יונה: כאשר יוכיחון האווילים את חבריהם ויתכוונו להורות להם את הדרך הנכונה - ילמדו אותם לעשות את הרע, להתגאות וללכת בדרכי לבם ולעשוק ולחמוד. זה המוסר של האווילים: "תיהנה, אחי, חיים פעם אחת, תיהנה. קח, אל תהיה יותר מדי כזה. תיקח מה שיש, חיים פעם אחת". ושמא תאמר שהוא יודע שזה רע ומייעץ רע? אומר רבנו יונה: לא. "לפי שעצמו האווילים עיני בינתם" - הם כבר התרגלו ללכת בדרכי האיוולת, וסתמו את מקור שכלם הטבעי (אותו שכל ישר שנברא בו האדם, "האלוקים עשה את האדם ישר") על ידי התאוות, עד שיורה להם שכלם על הרע כי טוב הוא. עיקמת את השכל, והמכונה העקומה מוציאה כלים עקומים, ואתה בטוח שכך צריך להיות ושהשכל מורה לך את ההגון.
וזהו שכתוב: "ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלוקים ויימלטו". על מי מדובר? על מוסר האוויל. הוא רואה מישהו שעושה מעשי זדון ורשעה ומאשר אותו: "כל הכבוד, כך באמת צריך להיות, איך שהוא הגיב לו - נהדר. גם אני לא הייתי שותק. אם מישהו אומר לך כך, על המקום תוציא עליו כל מה שאתה יודע, תראה לו מה זה, ותראה איך הוא מחליף צבעים". והוא בטוח שמה שהוא אומר נכון, וזה המוסר שהוא נותן לבנו ולקרוביו. כיצד הגיע לכך? על ידי התאוות וההרגל הרע, עד שהוא בטוח שזו הדרך הישרה.
הגאון מווילנה: מי המשגיח שלך
הגאון מווילנה מסביר: השכל הוא מקור חיים לבעליו, כמו שכתוב "והחכמה תחיה בעליה". מהו מקור החיים? החכמה. השכל מביא את האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, והוא גם זה שמשכיל את האדם בדרכי השם, כמו שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל". השכל המדריך את בעליו הוא מקור החיים והוא גם נותן המוסר: הוא זה שמיישר את האדם ואומר לו - לא הגון להגיב כך, לא ראוי להתנהג בצורה הזאת. ואילו האוויל, מי נותן לו מוסר? האיוולת עצמה.
ואתן דוגמה. האוויל הולך אחר תאוות לבו ומטביע את יגונו בטיפה המרה. מה קורה לאדם הזה בסופו של דבר? הוא סובל, שחמת בכבד, מאבד את כספו - ייסורים. ומי הביא עליו את הייסורים? האיוולת שלו. גם לחכם יש "ייסורים" במרכאות, כלומר מוסר; אלא שאת החכם מייסר השכל. לפני שהחכם טובע בכוס הגונה, בא השכל ואומר לו: לא כדאי לגעת בזה, אל תתחיל עם הדברים האלה, אתה יודע איך זה מתחיל ולא יודע איך זה נגמר, וגם אתמול כבר טעמת קצת. מי נתן כאן מוסר? השכל. גם האוויל ייתכן שבסופו של דבר יימנע מן הטיפה המרה - אבל מתי? אחרי אשפוז ואחרי אזהרות הרופא: אדוני, אתה עומד לאבד את הכבד.
נמצא ששניהם מקבלים מוסר, והשאלה היא רק מיהו המשגיח של כל אחד. המשגיח ובעל המוסר של החכם - השכל. המשגיח ובעל המוסר של האוויל - השטויות שלו: אחרי שעשה שטות וקיבל סטירת לחי, זה המוסר. ואם היה לך שכל, השכל היה מעורר אותך מראש בלי שתחטוף סטירות. זהו "ומוסר אווילים איוולת" - הייסורים הבאים על האווילים באים מן האיוולת עצמה. וכמו שכתוב "חטאים תרדף רעה": מי רודף אותך? לא השם. הרעה עצמה רודפת את החוטא, מה שאתה עושה מזיק לך. וכן "כי מוקש הוא לך" - מהו "הוא"? החטא שעשית, הוא עצמו המוקש שיפיל אותך.
הרלב"ג: כוח ההתבוננות בחיי העולם הזה
הרלב"ג מסביר שההתבוננות בכל דבר היא בעליו של מקור חיים והיא המנהיגה את האדם. כוח ההתבוננות בכל נקודה ונקודה שאנו באים לעשות נותן לאדם חיים - הן חיים פיזיים גופניים והן חיים נצחיים. וזה דבר שכל אחד מקבל בשכלו, אף שהיום כבר שיבשו עלינו את ההיגיון הפשוט והישר. בעניינים הגשמיים: אדם ששוקל את הדברים בפלס לפני שהוא עושה אותם, מתבונן וחוקר - יצליח. אין הצלחה של מאה אחוז, וגם אין כישלון של מאה אחוז למי שיעשה הפוך, אבל אלו עיקרי הסיבות להצלחה. ובכל עניין: אם אתה מזמין מזגן לבית, קונה מכונית, פותח עסק או נושא אישה - ההתבוננות בדבר היא סיבת ההצלחה.
היום עשו מן הספונטניות מעלה: "מה אתה יכול לספר על עצמך? ספונטני, סימפטי ורגיש" - כמה מרגש. ומה זה ספונטני? שעל המקום הוא קופץ. רגע, חשבת קודם אם זה הגיוני, אם כדאי, אם תצא מזה תועלת? ומאידך, כל קיצוניות היא שלילית. יש אדם שקפץ והתלהב והתחתן, ואחרי שנתיים התגרש; ולעומתו יש "שוקל": בן כמה אתה? שמונים ושתיים. ומה מצבך? רווק, כי אני שוקל את הדברים כמו שצריך. כשאני אומר לא להיות ספונטני, אין הכוונה ללכת לקצה השני ולעשות על כל הצעה עבודת מחקר אוניברסיטאית עד שמתברר שהיא כבר התחתנה עם אחר. ההיגיון אומר: אל תקפוץ על דבר, ומצד שני שקול אותו. אתה רוצה להתקין מזגן - לא לוקחים את הראשון בספר הטלפונים שכולו אל"פים, ואחר כך מתברר שנפלת על רמאי שהביא לך סוג ב'. תבדוק מה משתלם, אולי יש דגם חסכוני יותר, אולי יש חברה שיש לה מבצע. בעניינים הגשמיים כולנו מבינים שאדם שמתבונן מצליח יותר.
ואדם שעושה דברים בלי מחשבה ובלי בדיקה, פתאום מגלה שהפסיד כאן כסף ונפל שם. אמרה לי פעם אישה שלמדה במדרשה: הציעו לבעלי השקעה שמניבה אחוז וחצי ליום. אמרתי לה: אחוז וחצי ליום? גם מיידוף בתקופות הטובות שלו נתן עשרה אחוזים לחודש, לא אחוז וחצי ליום - אין דבר כזה בעולם. היא אמרה: אבל אנשים קיבלו. שאלתי: יש ערבויות לכסף? אמרה: לא, אומרים מראש שאין ערבות, אבל תראה, אדם שם אלף שקלים ובסוף החודש הוסיף ארבעים אחוז. אמרתי לה: אין דבר כזה, זו רמאות, זו פירמידה, זה שקר. אמרה: אבל בעלי לוחץ, וזה רק אלף שקלים. אמרתי לה: אלף שקלים זה כסף קטן אצלך? ועוד אמרתי לה: אל תלכי לשמוע לכל מיני; גשי לבנק, לפקיד, שאלי אותו כמה נותנים - הוא ידבר איתך על אחוז או שניים לחודש, ואז אמרי לו שיש אחוז ליום ובקשי שיבדוק לך. אמרה: הוא הרי רוצה שאשקיע אצלו. אמרתי: רק תשמעי את התגובה שלו.
שאלתי אותה רק איך קוראים לדבר הזה, והיא אמרה: "ויק - מרכז השקעות". כחודשיים אחר כך זה היה מרוח על כל דפי העיתונים: אנשים נפלו במיליונים, וחלקים נכבדים מהם חרדים. מה התברר? הונאת פונזי, בדיוק הסגנון של מיידוף: אני מביא אנשים ומבטיח אחוזים גבוהים; מאין אני משלם? מן הכסף שהכנסת אתה היום אני משלם לזה שהכניס אתמול, ומן הכסף שייכנס מחרתיים אשלם לך. ומתי זה קורס? כשכולם באים לבקש את כספם בחזרה - ואז אין, כי הכסף של הישנים בא מן החדשים. מיידוף יושב היום כמאה ועשרים שנה בכלא, ולא ברור איך הוא ישלים אותן; אבל אם הבטיחו לו מאה שנה, כנראה יש להם מאין לתת. ראו כמה זה מגוחך.
איני מבין בעסקים ואיני יועץ השקעות, אבל לאדם צריך להיות שכל הגיוני: מאין יכול מישהו לתת רווחים כאלה? קצת התבוננות בעניינים הארציים והגשמיים תציל אותך מנזק. וכל פעם אני שומע סיפורים כאלה, ובפרט בציבור החרדי, שאוהבים מאוד את הכסף הקל. והסיבה פשוטה: הבעל אברך, האישה עובדת, והמשפחה בקושי מתקיימת. מה נעשה, נאמר לו לעזוב את הכולל? חשקה נפשו בתורה. אז אומרים לו: אינך צריך לעזוב; יש לך מעט כסף בצד, שים אותו כאן ומובטחת לך משכורת חודשית. כך כתוב בפרסומים: אתה יושב בכולל והמשכורת דופקת. וכך גם מכונות הממתקים, וכך מכונות המים הרכים בשישה עשר אלף שקל, שמתקינים לך מין דוד במקלט - וגם שם זה בנוי כפירמידה: אתה קונה ומכסה את ההוצאה על ידי שתביא כך וכך קונים, ולא תצטרך אבקת כביסה ולא מרכך, וכמה הבטחות וכמה חיסכון. אנשים מסכנים נפלו שם במיליונים. על זה נאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה" - כמה מדבר על כך הרב סילמן, שיש לו בית דין בבני ברק: הברכה באה על ה"תעשה". אל תאמין בעסקי אוויר, "לופט געשעפט", אל תאמין בעסקים קלים וברווחים קלים. תעשה, תפעל בדרך הרגילה, הפשוטה והמוכרת; כל מיני המצאות חדשות של התעשרות קלה - אל תאמין בהן.
ההתבוננות והחיים הנצחיים
הרלב"ג מוסיף שההתבוננות עוזרת לאדם גם בעניין השני: החיים הנצחיים. שעל ידי שאדם מתבונן בדבר הוא מגיע להעמקה בו, ועל ידי זה הוא משיג את האמת. כיצד השיג אברהם אבינו את בוראו? כותב הרמב"ם, וכן הוא במדרשים, שהיה החכם הזה הולך ומשוטט בדעתו ומתבונן: מי ברא את העולם? אם נאמר שהשמש - למה היא שוקעת בלילה? ואם הירח - למה הוא נעלם ביום? ואם העננים, וכן הלאה וכן הלאה, עד שהגיע למסקנה שחייב להיות אחד שיצר את כולם. מכוח מה? התבוננות, מחשבה והעמקה.
פעם שאלתי את הרב נויגרשל: הרי כל אדם נברא לשם מטרה, והמטרה היא להשיג את בוראו. אם כן, לשם מה נברא הבושמן ביערות העד באפריקה? אדם שאין לו אפילו אזור עור למותניו, נבער מדעת בדרגה הגבוהה ביותר, עובד אלילים או שאינו מאמין בשום כוח עליון, מעין חיה. איזה כלים יש לו להשיג את בוראו? השיב לי: וכי לאברהם אבינו היו כלים? אלא מה, אברהם אבינו התבונן. אמנם אברהם אבינו, שכלי דעתו היו גדולים לאין ערוך, הגיע בהתבוננותו עד לדרגה שהקדוש ברוך הוא נגלה אליו ומדבר עמו; ומאותו בושמן שביערות העד נדרש להתקדם במשהו, עד כמה שהוא יכול. להגיע למסקנה: אני כל כך מפותח - מישהו יצר אותי, זה לא נברא מעצמו. אם כדי לעשות חץ לירות בחיה אני צריך ליטול ולגלף, הרי את האצבעות האלה מישהו גילף, הן לא נוצרו מאליהן. גם נבער מדעת ביערות העד יכול להגיע למסקנה הזאת. ייתכן שזה המקסימום שדורשים ממנו, וייתר מזה לא יידרש, כי זה מעל יכולותיו השכליות. אבל בכל מקום שבו האדם נמצא - אם ניתן לך שכל, אתה חייב להגיע למסקנה ששום דבר כאן לא נברא מעצמו, ומשם להתחיל להתקדם. לא בהכרח תגיע עד המסקנות הסופיות, שיש בורא שיצר אותי, ושבוודאי נתן גם ספר הוראות, שהרי לא ייתכן שיצר עולם בלי לתת תדריך למה שהוא רוצה מאיתנו; אבל לפחות התקרבת להכרה שיש בורא לעולם.
נמצא אם כן: בכוח ההתבוננות אתה גם יוצר לעצמך חיים נכונים יותר, שכן בכל דבר שאתה עושה אתה שוקל ובודק, וגם מגיע לחיים הנצחיים, שכן על ידי ההתבוננות אתה מגיע לעבודת השם. זהו החכם - "מקור חיים", הן הגשמיים והן הרוחניים, "שכל בעליו". מכוח שכל בעליו אתה מגיע אל מקור החיים.
הרלב"ג: מדוע האוויל לומד רק חצי לקח
ולעומתו, האווילים אין להם מוסר אלא מן האיוולת. האוויל אינו קונה מוסר אלא מן האיוולת עצמה, והרלב"ג מעמיק בזה: כשקורה לאוויל דבר רע, גם הוא מתחיל לבדוק למה זה קרה, גם הוא מתבונן. נפלתי - איפה האבן שהפילה אותי? אלא שהתבוננותו חלקית. הנה דוגמה: פתח עסק והעסק נכשל, ובין שאר הגורמים היה רואה החשבון שלו גרוע מאוד, לא עשה את עבודתו כראוי ולא התריע בזמן. פותח הוא עסק חדש - ומה הוא עושה? מעמיד רואה חשבון מדופלם שהוא סומך עליו במאה אחוז. ושימו לב מה קרה כאן: מתוך שתלה את כל יהבו ברואה החשבון, לא נתן דעתו שיש לעסק גם חשיבות של מיקום, ולא עשה סקר שוק אם המוצר שהוא עומד למכור נצרך היום.
החלטת לפתוח עסק למכירת בלונים לסיפולוקס, מפני שכל פעם אנשים שואלים אותך במכולת אם יש בלונים לסיפולוקס, וקשה מאוד להשיג את זה היום. יפה, אבל כמה אנשים יש להם סיפולוקס? מצאת חמישה זקנים שהטרידו אותך בשאלה - וזה כל השוק? (ולצעירים שבינינו: סיפולוקס הוא מין כד שהיו מכניסים בו בלון גז, לוחצים ומסובבים, וזה נותן סודה.) הרי הוא דאג לרואה חשבון כראוי, אבל לא בדק אם המוצר נצרך ואם המיקום נכון. וכבר אמר אדם חכם שלהצלחת עסק צריך שלושה תנאים: הראשון מיקום, השני מיקום, והשלישי מיקום. אנחנו כמאמינים יודעים שזה תלוי בעוד הרבה דברים, אבל הוא בא להדגיש עד כמה המיקום הכרחי.
זהו "ומוסר אווילים איוולת": מתוך שלמד מן האיוולת שלו הוא השיג מסקנות חלקיות בלבד, שהתבונן בנקודה אחת ושכח את כל השאר. חטפתי מכה - אז מזה אשמר; נכון, אבל יש עוד סיבות רבות שאפשר לחטוף מהן מכות, ובהן אינו מתבונן כלל. ואילו החכם, שהשכל הוא מקור חייו, השכל וההתבוננות נותנים לו לעמוד מראש על כל הנסיבות היכולות לגרום להצלחת העסק או לנפילתו. גם אצלו אין הצלחה מובטחת, אבל יש כאן השתדלות נכונה וראויה.
המלבי"ם: השכל שמברר את ספקות האוויל
המלבי"ם מסביר שפסוקנו הוא המשך ישיר לפסוק הקודם:
לַחֲכַם־לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח׃ (משלי טז, כא)
אחרי שאמר שלחכם לב ייקרא נבון, בא הכתוב להסביר כיצד מגיע חכם הלב לכך שחוקי החכמה יהיו ברורים לו כל כך, ויזדהה עמם בצורה מוחלטת, עד שיגיע בהם לכלל דעת - והרי "דעת" משמעה הזדהות מושלמת וגמורה. על זה אומר: "מקור חיים". מאיזה מקור שואב חכם הלב את הדעת? מן השכל. אף שאינו משיג את חוקי החכמה בכוח הבינה, הוא משיגם בכוח השכל. השכל הוא כוח חד שיש באדם להשכיל אמיתות נעלמות, ולהשכיל גם חוקי חכמה ועניינים רוחניים הנשגבים מבינת אדם. בהעמקה של שכל, גם מה שבהתבוננות רגילה לא היית מגיע אליו, יש כעין הארה של רוח ממרום, כעין השראה שמכוחה אדם מגיע אל חקר האמת.
ולזה קשור גם מה שקרוי "שכל טוב", שהוא רוח הקודש החלה על חכם הלב, ועל ידה הוא מגיע לחקר ולהבנה ולהעמקה, עד שהדברים ברורים לו והוא בא בהם לכלל דעת. וכמו שכתוב "תורת חכם מקור חיים", ו"שכל טוב ייתן חן": השכל הטוב, שהוא רוח הקודש שהשם משרה עליו, הוא מקור חיים בשבילו, והוא נותן לו חן וחנינה מאת השם, שהשם ישכיל אותו בכל הדברים הנשגבים ממנו. וכך אנו רואים באנשים גדולים שעסקו בתורה מתוך העמקה, שהקדוש ברוך הוא חילק להם מתנות: החזון איש מעולם לא למד רפואה, ועם כל זה היה מורה למנתחים כיצד לנתח. מאין ידע? זהו "שכל טוב", רוח הקודש אשר תחול על החכם, והשם נותן לו חן וחנינה להשכיל את הדברים הנשגבים ממנו.
ובכוח זה, אומר המלבי"ם, הוא מברר ש"מוסר אווילים איוולת". האוויל, כפי שהסברנו, שונה מן הכסיל: הכסיל יודע את האמת אך הולך אחר תאוות לבו, ואילו האוויל הוא הספקן, הטיפוס הסקפטי - "מי אמר?", "מה ההוכחה?", "מאין אתה יודע?". "אוויל" מלשון "אולי": יש לו כל מיני ספקות פילוסופיות, ואין הכרח שכך, ותדע שזה לגמרי לא ברור. בא השכל ומברר את הדברים ומוכיח שכל ספקותיו של האוויל אינם אלא איוולת וכסילות. מכוח מה? מכוח חכמתו של חכם הלב. וזהו שכתוב: "מקור חיים שכל בעליו" - ועל ידו הוא נותן מוסר לאווילים ומוכיח להם שכל ספקותיהם איוולת, דברי תוהו שאין בהם ממש. מכוח השכל של החכם הוא מסוגל להראות לאוויל את השטות שבדבריו, שאין בהם אמת ואין בהם תוכן. ומהו אותו מקור חיים? "שכל בעליו": אותו כוח רוחני עליון שנתן השם באדם, להשכיל ולהעמיק גם בדברים הנשגבים מבינתו, שבדרך הטבע לא היה יכול להבינם, והקדוש ברוך הוא נתן בו כוח מיוחד להעמיק בהם - וגם להוכיח לאוויל שדבריו דברי איוולת שאין בהם ממש.
לסיכום:
"מקור חיים שכל בעליו ומוסר אווילים איוולת". רבנו יונה מלמד שהתאווה והחמדה מעקמות את השכל עד שהוא נעשה משחית ומצדיק את העבירה, וממילא גם המוסר שהאוויל נותן לאחרים הוא מוסר של רשע. הגאון מווילנה מלמד שלשניהם יש "משגיח": את החכם מייסר שכלו מראש, ואת האוויל מייסרת איוולתו בדיעבד, במכות ובסטירות, ו"חטאים תרדף רעה". הרלב"ג מלמד שההתבוננות היא מקור חיים בגשמיות וברוחניות כאחת - מן הבדיקה של עסק והשקעה ועד להשגת הבורא כאברהם אבינו - ואילו האוויל לומד רק לקח חלקי מן המכה שקיבל. והמלבי"ם מלמד שהשכל הוא כוח עליון, "שכל טוב" שהשם משרה על חכם הלב, ובכוחו הוא משיג את חוקי החכמה לכלל דעת גמורה, ומברר לאוויל הספקן שכל ספקותיו אינם אלא דברי תוהו שאין בהם ממש.