הפסוק שלפנינו עוסק בכוחו של החכם בדיבור: כיצד הלב מנהיג את הפה, וכיצד עצם הדיבור מוסיף לאדם הבנה. נעמוד תחילה על פירושי הראשונים בפסוק, ולאחר מכן על דרכו של המלבי"ם, הרואה בפסוק המשך ישיר לדברים שלמדנו קודם על מהותה של החוכמה.
לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח׃ (כג)
רש"י מסביר: ליבו של החכם מלמד את פיו לדבר צחות. החכם שמדבר בשפה צחה וברורה - מכוח מה הוא זוכה לכך? מכוח ליבו. הבהירות שבדיבור אינה כישרון חיצוני בלבד, אלא תוצאה של בהירות פנימית שבלב.
רבנו יונה מבאר שהחכם חושב לפני שהוא מדבר, וכאשר הוא מדבר - יוסיף לבבו לקח במבטא שפתיו, מלבד טוב טעם ודעת שחשב עוד לפני מבטא שפתיו. נמצא שלחכם שתי מעלות. המעלה הראשונה: הוא אינו פולט כל מה שהוא חושב. לפני שהוא מוציא דבר מפיו הוא בודק - האם ראוי להיאמר או לא, האם מישהו עלול להיפגע, ובאיזו צורה נכון לומר את הדברים. המעלה השנייה: תוך כדי הדיבור עצמו עולים במוחו רעיונות, הדברים מתפתחים אצלו, ולפעמים דווקא תוך כדי שהוא מוציא את הדברים בפה הוא מקבל הבנה חדשה, הדברים מתבהרים אצלו, והוא מוסר הבנה נוספת.
זהו שאומר הפסוק: "לב חכם ישכיל פיהו" - מי שהוא חכם, הלב שלו נותן השכלה לפה עוד לפני שהוא מדבר: מה לדבר, איך לדבר, באיזו צורה להעביר את המסר. "ועל שפתיו יוסיף לקח" - וגם בשעה שהדיבור כבר על שפתיו, גם אז מיתוסף לו לקח.
ר' שלום שבדרון היה אומר שמקובל אצלו מרבותיו: כשאדם מוסר דרשה ובאמצע הוא נזכר בסיפור - צריך לספר אותו. משמיים נתנו לו את הסיפור הזה דווקא עכשיו, כי לפעמים הוא עשוי לעורר אדם מסוים, וזה לא בכדי. זהו "על שפתיו יוסיף לקח": תוך כדי הדיבור, כשהדברים כבר על השפתיים, נוספים לו תובנות חדשות, סיפורים חדשים, דברים שלא הרהר בהם קודם.
הגאון מווילנה מבאר: "לב חכם ישכיל פיהו" - זהו אדם שכל דבר לפני שהוא מוציאו מפיו, הוא משתדל להבינו על בוריו. וכאן מונח ההבדל בין אדם שבא לשיעור ומבין לבין אדם שבא לשיעור ואינו מבין. לפעמים זה תלוי בנו, שההבנה שלנו קצרה; אבל פעמים רבות זה תלוי בכמה הכין מגיד השיעור את השיעור. אם למגיד השיעור יש הבנה בהירה מאוד בחומר - ומדובר באדם סביר מבחינת כושר ההסבר - אתה תבין את מה שהוא מוסר לך. אבל אם הוא עצמו אינו ברור לגמרי במה שהוא מוסר, כיצד יוכל להבהיר לך את הדברים עד שיהיו נהירים ומאירים אצלך?
ועוד מוסיף הגר"א: החכם חוזר תמיד ומשנן את מה שהוא צריך לדבר. תחילה הוא חושב ומהרהר וחוזר ומשנן את הדברים, ורק אחר כך - "על שפתיו יוסיף לקח", כשהוא מוציא את הדברים על שפתיו הוא מוסיף לקח. ומכוח השינון הזה, הדברים יתבהרו ויובנו היטב יותר גם אצל השומעים.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה הוא המשך למה שלמדנו קודם. מי נקרא האדם החכם? זה שהחוכמה נעשתה קניין אצלו, עד שהוא נקרא "חכם לב". החוכמה מעצם טבעה היא מקובלת - מקובלת מהדורות הקודמים, מקובלת כתורה מסיני. החוכמה היא דרך הישר והמוסר: מה אסור ומה מותר, מה מוסרי ומה אינו מוסרי - וזה רק ממה שקיבלנו. שהרי מה שלך נראה מוסרי, לאחר נראה בלתי מוסרי. הדברים האלה אינם תלויים בהבנה, אלא הם אקסיומה שאותה אתה מקבל מבורא העולם, שהוא יצר את האדם ולחוכמתו אין קץ ואין תכלית.
מכאן שאין זה הגיוני כלל שיבוא אדם בלי תורה ומצוות ויאמר: אני אדם מוסרי. מי קבע מה מוסרי? גם היטלר חשב שהוא מוסרי. הקביעה מה מוסרי ומה אינו מוסרי חייבת לבוא ממקור שמעליך.
ואחרי שהאדם נעשה בגדר "לב חכם" - והלב הוא המנהיג את האדם, והוא מנהיג את עצמו בדרכי החוכמה באופן תמידי עד שהחוכמה נעשית קניין וחלק ממנו - אדם כזה "ישכיל פיהו". וכבר למדנו שהמלבי"ם מבחין בין הפה לבין השפתיים: הפה מסמל תמיד את הפנימי יותר, והוא בחינת החוכמה; והשפתיים הן החיצוני, בחינת הדעת. החוכמה היא הנסתר והפנימי, שאותו אתה צריך לקבל ממישהו אחר, שכן אינך יכול להגיע אל חקר המוסר מתוך הבנה עצמית. הדעת, לעומת זאת, היא ידיעה גמורה וברורה.
אומר המלבי"ם: כאשר האדם מדבר בחוקי החוכמה, מעמיק בהם, מעיין בהם ומשכיל בהם - אז "על שפתיו יוסיף לקח". כשאתה נכנס ומעמיק, הדברים מתחילים להיות מובנים: אתה פתאום רואה את ההיגיון והשכל שמאחורי אותם דברים שבתחילה קיבלת מאחר כאקסיומה ולא כדברים שאתה מבין בהיגיון. העמקת בהם, התבוננת בהם - וזה הפך לבחינת "ישכיל פיהו", עד שנעשה "על שפתיו יוסיף לקח", שהיא ידיעה ברורה ומוחלטת.
ולא זו בלבד, אלא, אומר המלבי"ם, יוסיף אף לימודים חדשים בחוקי החוכמה. החוכמה, כאמור, מקובלת; אך אם תעמיק בה ותתבונן בה - וההתבוננות היא בחינת בינה, להסיק ולהבין דבר מתוך דבר - תגיע לכלל דעת, לידיעה ברורה ומוחלטת בדברים. ואז תראה פתאום דברים נוספים, שאותם אמנם לא קיבלת במסורת, אך הסקת אותם במסקנות לוגיות מתוך שהעמקת. וכל זה מכוח שהאדם השכיל את אותה חוכמה שבו, עד שנעשתה חוכמת הלב השולטת בגוף האדם, ומשם הגיע אל ההבנה ומן ההבנה אל הדעת.
"לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח" - החכם אינו פולט את מה שעולה בדעתו, אלא ליבו מלמד את פיו: מה לומר, איך לומר, ולמי. הוא מבין את הדבר על בוריו ומשנן אותו לפני שהוא מוציאו, ולכן דבריו צחים ובהירים גם אצל שומעיו. וכשהוא כבר מדבר, מיתוספים לו תובנות וסיפורים שלא הרהר בהם קודם - וזו מתנה מן השמיים. ועל פי המלבי"ם: החוכמה מגיעה אלינו כמסורת מקובלת, אך מי שמעמיק בה ומתבונן בה בבינה, מעלה אותה מדרגת "פה" לדרגת "שפתיים" - מידיעה מקובלת לידיעה ברורה ומוחלטת, ואף מחדש בה לימודים חדשים שלא קיבל מאיש.