פתיחה: מלכות שלמטה כמשל למלכות שלמעלה
הפסוקים שלפנינו עוסקים לכאורה בהנהגת מלכים בשר ודם: מה מתועב בעיניהם, מה רצונם, מה קורה כשהם כועסים ומה קורה כשפניהם מאירות. אבל כפי שנראה מדברי הראשונים והמפרשים, כל אלה אינם אלא משל. המלך שבפסוקים הוא גם מלך מלכי המלכים, והיחס בין העם למלכו הוא משל ליחס שבינינו לבין בורא עולם. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד כל אחד מהם פותח לנו פתח בעבודת ה'.
פסוק י"ב: מלכות שאין בה רשע
תּוֹעֲבַת יְהֹוָה... תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא׃
רש"י מסביר: "תועבת מלכים עשות רשע" - מתועב הוא לדיינים ולא הגון להם לעשות רשע. גם ברש"י אנו רואים שה"מלכים" כאן אינם כפשוטם, אלא הכוונה לדיינים.
רבנו יונה מסביר שהקדוש ברוך הוא מכונן את כיסא המלכים על פי המעשים הטובים שהם עושים. והאביב הערבי יוכיח: כאשר המלכים רשעים ומושחתים, הכיסא מתנדנד עד שהם נופלים. ועוד לימוד יש כאן: אם מלכי האדמה מתעבים עשות רשע, על אחת כמה וכמה שמלך מלכי המלכים מתעב מעשה רשע.
הגאון מווילנה מבאר: מתי נחשבת המלכות למלכות מרוממת, חשובה, ישרה והגונה? כאשר יש בה צדק ומשפט. אז מתרוממת ונישאת מלכותו, וכולם מפארים ומשבחים אותה. לעומת זאת, מלכות של רמאות, שקר, קומבינות, שוחד ועיוות משפט - זו "רפובליקת בננות": מי שנותן קצת יותר כסף, השליט מעביר לו מתחת לשולחן את כל מה שהוא צריך, יש לו שליטה בלעדית בכל אוצרות המדינה, מעביר מיליונים לבנקים, והכל רמאות, שקר וכזב. מלכות כזו נחשבת למלכות שפלה. לכן כאשר בני עמו של המלך נוהגים בצדק וביושר, אומרים: זו מלכות הגונה; וכאשר המלכות מתנהלת בדרך של רשע, הדבר מתועב בעיני המלך, כי הוא יודע שזה מזיק לשמו הטוב של מלכותו בעולם, ולכן הוא דואג שלא יהיה מעשה רשע במלכותו.
עוד מבאר הגאון מווילנה: "תועבת מלכים עשות רשע" - מתועב בעיניהם לעשות בעצמם רשע. כאשר המלך עושה חסד וצדקה עם כולם, הכל עובדים אותו ברצון והוא מלך אהוב ואהוד. לעומת זאת, מלך מושחת הוא מלך שאין סובלים אותו, שונאים אותו, ותמיד יש כנגדו מתקוממים המחפשים כיצד להפילו. לכן מתועב בעיניו לעשות דברי עוול ורשע, כדי שלא יהיה שנוא בעיני אנשי ממלכתו.
המלבי"ם מסביר: הדרך להעמיד מלכות היא על ידי משפט צדק בין אדם לחברו, ובכך מתכוננת המלכות ביושר ובצדק. אבל כדי לבסס את המלכות לשנים רבות לא די בזה, אלא צריך גם צדקה ומעשים טובים, שיתנו למלכות קיום. וזהו: להכין אותה במשפט - משפט בין אדם לחברו מעמיד את המלכות כראוי; ולסעדה בצדקה - שתהיה נסעדת, נשענת, לאורך שנים. ממילא "תועבת מלכים עשות רשע": הרשע, שהוא היפוכה של הצדקה, תועבה הוא בעיני המלכים, שכן הוא הורס את המלכות, ולא זו בלבד שלא יצליח להעמידה לשנים ארוכות, אלא אף לזמן קצר לא יצליח לקיימה - "כי בצדקה יכון כסא", רק בצדקה ייכון כיסאו לנצח.
פסוק י"ג: שפתי צדק ודובר ישרים
רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי־צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב׃
כאשר יש אנשים המלמדים זכות זה על זה ומדברים דברי יושר וצדק, המלך אוהב אותם, שכן אין המלך אוהב לשמוע דברי גנות על ממלכתו. וכפי שאמרנו, גם זה משל לקודשא בריך הוא. ואולי הדוגמה המוכרת לנו יותר היא מן הבית: מה הדבר השנוא ביותר על ההורים? לשמוע "אבא, הוא עשה לי", "אמא, זה לקח לי", "זה הרביץ לי". ומה הדבר האהוב ביותר עליהם? לראות אהבה ואחווה, שלום ורעות בין הילדים: שילד ראה שלאחיו חסר והלך ונתן לו משלו, שעוזרים ומסייעים ונותנים זה לזה. זה משל שיבהיר לנו כמה חשוב בעיני הקדוש ברוך הוא שנעזור ונסייע וניתן איש לרעהו, ועד כמה שנוא, משוקץ ומתועב בעיניו הפילוג, המריבות והלשון הרע.
לכן העבירה הגדולה ביותר בתורה היא לשון הרע, השקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - מפני שהיא הפילוג. דורו של אחאב היו יורדים למלחמה ומנצחים, מדוע? "חבור עצבים אפרים - הנח לו", לא היו בהם דלטורין. ודורו של שאול היו יורדים למלחמה ונופלים, מדוע? שהיו ביניהם דלטורין: "בבוא הזיפים אל שאול - הלא דוד נמצא עמנו", גבעת החכילה ואנשי קעילה וכיוצא בזה; היו ביניהם מלשינים, בעלי לשון הרע.
כמה אם כן יש "רצון מלכים", כמה יש רצון לפני מלך מלכי המלכים, כאשר יש שפתי צדק והאדם דובר מישרים ומלמד סנגוריה על בניו, ומוצא את הטוב שבעם ישראל. אלא שאין להבין זאת שלא כראוי: מציאת הטוב בעם ישראל אינה אומרת שאם צריך להוכיח יבוא וילטף ויאמר "אתם צדיקים, אתם ישרים" - אדרבה, זה רשע וחנופה, ואסור לעשות כן. ראו את ישעיהו, אילו מילים קשות אמר בנבואתו: "שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" - כאילו נכתב בימינו. כשהיה צריך להוכיח, אמר מילים קשות.
ואילו אליהו נתבע. מדוע? משום שבא לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: ריבונו של עולם, עזבו בריתך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם היית הולך אל העם ואומר להם "עזבתם ברית ה'", אדרבה, היית חביב בעיניי, שהלכת והוכחת את עמי; אבל לבוא ולומר לי שבניי אינם הגונים - זו דלטוריה על בניי. ולכן נענש שיהיה נוכח בכל ברית מילה, לראות שאכן מקיימים ברית ה'. נמצא ש"רצון מלכים שפתי צדק", שידברו בני אדם דברים טובים זה על זה וילמדו זכות; ואותם שמדברים תמיד ביושר וכראוי - לא רק שיש בהם רצון, אלא הם נאהבים לפני הריבונו של עולם.
המלבי"ם מסביר: "צדק" כבר ביאר לנו שעניינו המשפט - שיהיה צדק במשפט, משפט ישר ולא מעוות, כמו שכתוב "ושפט בצדק דלים". וזהו רצון המלכים, כי לצדק המליך ה' את המלך; לשם כך המליכוהו, שיעשה משפט יושר וצדק. ויש דרגה גבוהה מזו, והיא היושר - "ודובר ישרים יאהב". היושר הוא מדרגה גבוהה מן הצדק, כמו "למען תלך בדרך טובים", שהיא למעלה מעיקר הדין והמשפט, לפנים משורת הדין. כאן כבר "יאהב" ממש: רצונו של המלך שיהיה משפט צדק, אבל מי שעושה עוד לפנים משורת הדין הוא ממש בגדר אהוב לפני המקום. ו"ישרים" פירושו דברי יושר, כמבנה "בקרים" מ"בוקר".
פסוק י"ד: חמת מלך ואיש חכם המכפר
חֲמַת־מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי־מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה׃
רש"י מפרש: כשהמלך כועס, חמתו כשלוחי מיתה. כלומר, התכונן - יש לדבר השלכות, עומדים כאן לערוף ראשים. אבל "איש חכם יכפרנה": איש חכם יודע כיצד לפייס את המלך ולהרגיע את כעסו.
רבנו יונה מסביר שהפסוק בא ללמדנו על מלכו של עולם. היזהר, שאם תעורר את חמתו של הריבונו של עולם, תגרום חס ושלום שיהיו מלאכי מוות, ותביא מצב שבו הקדוש ברוך הוא ישלח חס ושלום את הס"מ לסגור חשבונות. שכן כשיש חרון אף יש תוצאות, כשיש חרון אף יש השפעה. וזה ילמדנו יראה מאת ה': אם כשמלך בשר ודם כועס, מיד אדם יודע לתפוס מרחק ולא להתקרב לרדיוס שלו, כי אינו יכול לדעת איך זה ייגמר - על אחת כמה וכמה חמת מלכו של עולם, שיש בה מלאכי מוות; איך לא תירא ממנו ומחמתו?
ודוגמה לדבר מצינו באחשוורוש. לאחר שהשכים בבוקר וזכר את ושתי ואת אשר עשתה, מי יעץ לו לקחת נערות בתולות טובות מראה? "נערי המלך משרתיו" - אלו המלצרים המגישים לו את כוס הקפה, אלה שנועלים לו את נעליו. וכי אלו הם היועצים? לכל מלך יש יועץ ממונה, ואילו כאן מייעצים לו הנערים. וגם עצתם היא עצת נערים, כמו שמבאר שם המלבי"ם: עזוב אצולה, עזוב דם כחול, העיקר שתהיה יפה. מי חושב כך? נער, בער. אבל אדם חשוב ומלך מבין שצריכה להיות משתייכת למעמדו, מישהי שלא יתבייש בחברתה. ומדוע בכלל נמצא המלך עם נעריו, והיכן יועציו? מסביר המלבי"ם: לאחר שראו שזהו מלך הפכפך, שברגע אחד הרג את אשתו, ולא עוד אלא שינה את חוקת פרס וקבע שמעתה המלך יכול להרוג בעצמו בלא הסכמת השרים ובלא צורך להעביר החלטות במליאה, אלא הוא פוסק יחיד - הבינו שזו סכנת נפשות, ותפסו מרחק: "היום אני חולה, לא מגיע". לך תדע, אולי אגרד לו במקום הלא נכון ויצווה להוציאני להורג. וכך נשאר המלך עם נעריו משרתיו, והם גם אלה שייעצו לו. וזו דוגמה לדברי רבנו יונה: אם מלך בשר ודם שכועס - אנשים נכנסים לכוננות ופחד ותופסים מרחק, על אחת כמה וכמה חמת מלכו של עולם.
"ואיש חכם יכפרנה" - בנמשל מדובר במעלת החוכמה, והיא התורה. על ידי התורה וקיום המצוות יכפרנה. במשל: כשיבוא איש חכם וימצא חן בעיני המלך, יצליח להשקיט את רוגזו. וכך בנמשל, ה' הוא נותן החוכמה, מפיו דעת ותבונה, והחוכמה היא עסק התורה וקיום המצוות; איש חכם העוסק בתורה, צדיק וירא אלוקים, הוא יכפרנה. כמשה רבנו שכמה פעמים עמד בפרץ, וכשאר גדולי ישראל שבלימוד הסנגוריה שלהם הצילו את עם ישראל.
מהי כפרה: לנקות
צריכים לדעת שמשמעות "לכפר" היא לנקות. יום הכיפורים הוא יום הניקיונות, אף שיש הסבורים שזה פסח. "וכיפר בעדו ובעד ביתו" - ניקה עוונות בעדו ובעד ביתו. וכן בלשון חז"ל: "קודשא בריך הוא בעא לאחרובי ביתיה ובעא לכפורי ידיה בההוא גברא" - כביכול לאחר שהחריב את ביתו התלכלכו ידיו, והוא מנגב ומקנח את ידיו באותו אדם שגרם לחורבן הבית; "לכפורי ידיה" פירושו לקנח. וכן לגבי הבזיכים, שהכהן היה "מכפר ידו" על שפת המזרק שבו קיבלו את הדם - כלומר מקנח את ידו מן הדם. אם כן "איש חכם יכפרנה": ינקה את עוונות ישראל על ידי לימוד הזכות, קיום התורה וזכות המצוות שבידו.
הגאון מווילנה מבאר: כשהמלך כועס, חמתו היא מלאכי מוות, שהוא שולח שליחים להמית, והחכם בחוכמתו יכפרנה. וכך גם למעלה: כשעולה חרון אפו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, אין זה דבר נפרד מן המוות - חרון אפו הוא המוות עצמו. אבל כשיש איש חכם, מחמת שה' אוהב את החכם והצדיק ועוזר לו ומקיימו, יכפרנה. ואומר הגאון מווילנה שאפילו עצם הראייה של החכם מועילה: לא יעיר כל חמתו. וזהו שכתוב בנגף "ויבוא אהרן ויכפר על העם" - בעצם ביאתו של אהרן, שראה אותו ה', נח מרוגזו.
והמדרש מביא על כך משל למלך שבשעה שהיה כועס היו מכניסים לפניו את בנו הקטן. המלך עומד בכעסו, ופתאום מכניסים את הקטנצ'יק החמוד - ומיד: "חמודי, מתוקי, כפרה עליך", לוקח אותו, מחבק ומנשק ושוכח את כל הכעס והרוגז. כך, אומר המדרש, בקודשא בריך הוא: כאשר הוא כועס ובא לפניו החכם, רואה ה' את החכם, את הצדיק, בעל המצוות הרבות והזכויות המיוחדות והמסירות נפש לעבודת ה' - ובזה כביכול נרגע ושוכח את כעסו וחמתו.
ההבדל שבין חימה לאף
המלבי"ם מסביר שהחימה טמונה בלב, וכשהיא יוצאת החוצה היא אף. כבר ביארנו זאת כמה פעמים: האף חיצוני והחימה פנימית. החימה מתחממת בפנים, מתבשלת והולכת, ולאחר מכן כשהכל יוצא - הוא יוצא מן האף: "כי אש קדחה באפי". רואים את האף מאדים ומתחילים לצאת ממנו אדים, כמו להביור. זו כבר התוצאה החיצונית של החימה הפנימית.
מי שזוכר, כך ביארנו גם את הכתוב במגילת אסתר "ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו": גם שם מסביר המלבי"ם שהקצף חיצוני - כקצף על פני המים - והחימה פנימית. ולכאורה הסדר הפוך, שהרי תחילה אדם מתבשל בפנים ואחר כך מתפרץ, כהר געש שיש בו פעילות וולקנית ורעידות עד שהכל מתפרץ, והיה צריך לומר "וחמתו בערה בו ויקצוף המלך מאד". ומבאר המלבי"ם (והדברים בארוכה בשיעורי מגילת אסתר) שהייתה לאחשוורוש תוכנית מסודרת כיצד לקבל מלכות בלתי מוגבלת על פרס ומדי, שלא יהיה תלוי בשרים ולא באיש. וכשלא יצאה התוכנית אל הפועל, לא יכול היה להרשות לעצמו לכעוס יותר מדי בגלוי, שאז היו מבינים שהייתה כאן תוכנית נסתרת; לכן עיקר כעסו נשאר בפנים - "וחמתו בערה בו". הוא אכל את עצמו מבפנים על שכמעט הצליח וושתי טרפה לו את הקלפים, והם לא ידעו כמה הוא בוער מבפנים.
ולעניין הפסוק שלנו: "חמת מלך" היא הטמונה בלב, ו"מלאכי מוות" הם התגלותה כשהוא נוקם. חמת אדם הדיוט, אומר המלבי"ם, אינה מסוכנת כל כך - מה כבר יוכל לעשות? יתרגז, יכעס, יקלל; עדיין אימת מלכות עליו, עדיין הוא חושש ממשטרה וכדומה. אבל אם המלך כועס - הסתבכת. מי מעליו? מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל? לכן "חמת מלך מלאכי מוות", היזהר, זה מסוכן, זה סיפור קשה. ומוסיף המלבי"ם: כי בחמתו ישחית רבים - ברגע אחד יוכל להחליט להשמיד כפר שלם. ראינו זאת בספטמבר השחור, וראינו את אסד האב שהיה כנגדו מרד בעיר חמה, ושם שפך עליהם חמה והפעיל נשק כימי. וברא כרעא דאבוה - הבן למד ממנהג אביו ויודע להשמיד אף יותר טוב. כשהמלך כועס, אוי ואבוי, הנזק עצום והרוגים רבים. ואז צריך איש חכם שידע בחוכמתו למלט את אנשי המקום, לכפר עוון ולהשיב חימה.
פסוק ט"ו: באור פני מלך חיים
בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ׃
העב הוא הענן המביא את המלקוש, כלומר ברכה ושפע שורים על האדם הזה. רבנו יונה מסביר ש"אור פני מלך" עניינו שה' מסביר פניו אליו. ו"רצונו": כשה' רוצה באחד מעבדיו, התועלת שתצמח לעבד מרצון זה היא חלק בלתי נפרד מן הרצון עצמו, ואינה בגדר ספק. לכן אין הפסוק אומר שהיא עתידה לבוא, אלא שהיא כבר כאן. "ורצונו כעב מלקוש" - כשם שכשיש עב, הגשם כבר בתוכו; איני צריך להתפלל שיהיה בו גשם (אולי אתפלל שיירד כאן ולא בירדן), שכן הדבר כבר כלול בתוכו. כך גם כשרצון הקדוש ברוך הוא באדם - אין צריך יותר מזה: כבר שם הישועה, כבר שם הברכה, כבר שם השפע.
אם כן, ברצון ה' בי כבר כלול כל השפע שאני צריך לקבל. וזה העיקר שהאדם צריך לשאוף אליו: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו" - שאפיק רצון מאת ה', שלא יאמר לי "מאסתי בך". וכלשון הרמב"ם על בעל העבירה שעשה תשובה: אתמול היה שנוא, משוקץ, מרוחק ומתועב לפני ה', והיום אהוב ונחמד וקרוב; אתמול היה מתפלל וטורפין לו תפילתו בפניו, והיום מתפלל ותפילתו מקובלת. אם יש רצון - הכל כלול בו, כעב שכבר יש בתוכו את הגשם.
למעשה רבנו יונה אינו יורד לפרט מהו דווקא "מלקוש"; משתמע ממנו שהמלקוש הוא שם כללי לגשם, והוא אינו נכנס לשאלה מתי המלקוש בא ומה ההבדל בינו לבין היורה. כוונתו: כעב המביא את הגשם. כשם שאם יש לך קשרים עם המלך ורצונו בך - יש לך הכל, אתה מסודר; כך כענן שהגשם מוכן בתוכו, כשה' רוצה בך יש לך הכל. אבל המפרשים הנוספים, כפי שנראה מיד, כן נכנסים לבאר מדוע נקט הכתוב דווקא "מלקוש" ולא "עב גשם" או "עב יורה".
ביאור הגאון מווילנה: תורה ותפילה
הגאון מווילנה מבאר ש"באור פני מלך" היינו כשהמלך שמח. כשהמלך שמח - יש חיים, יש שפע, יש ברכה, הוא נותן ומשפיע. ולעומת זאת כשהמלך כועס, אוי לו לעמו; צא ולמד מה קרה לעם הסורי (אף שגם כשהיה שמח לא היה טוב להם, מכל מקום טוב יותר מאשר בשעת כעסו). וכשהמלך מראה רצון, הוא לעמו כעב מלקוש. ומהו המלקוש? גשם הבא בניסן, המאוחר שבגשמים, ויש בו מעלה וייחוד: הוא מגיע על תבואה שכבר מבושלת, ותועלת גדולה יש בגשמים האחרונים הללו להשלים את התבואה. כך הרצון שהמלך חפץ בעמו משובח כאותו גשם הבא בסוף החורף על התבואה המבושלת, למהר ולהשלים את בישולה.
וכנגד מה הדברים אמורים? הרי אין הכתוב בא לתאר את הקשר שבינך לבין המלכות, אלא כמו שביאר רבנו יונה - את הקשר שבינינו לבין בורא עולם. אומר הגאון מווילנה: יש תורה ויש תפילה. התורה היא אור פנימיותו של המלך, שהרי קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הם, וכמו שאנו אומרים "כי באור פניך נתת לנו" - מה נתת לנו באור פניך? תורה. נמצא ש"אור פני מלך" הוא התורה, פנימיות המלך. ו"רצונו" הוא התפילה, שכן כיצד אני מפיק רצון מאת המלך? על ידי שאתפלל אליו.
מי שזכה ב"אור פני מלך", שזכה לעסק התורה - "חיים", שהרי עץ חיים היא למחזיקים בה. ומי שעשה רצונו של המלך, שהוא התפילה, וכן קיום המצוות שאף הוא נקרא עשיית רצון המלך - זה "כעב מלקוש". ומה ההבדל ביניהם? על התפילה נאמר שהיא חיי שעה ועל התורה שהיא חיי עולם, כמו שמצינו שראה אותם מפסיקים מלימודם ועומדים להתפלל, ואמר להם: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. פשוטו של דבר: בתפילה מבקש אדם על חיי שעה - פרנסה, בריאות וכיוצא בזה, ואילו התורה היא לחיי העולם הבא, שבה הוא בונה בשמים עליותיו.
אבל הגאון מווילנה מבאר: "תפילה חיי שעה" פירושו שקבלת השעה הטובה מכוח התפילה היא רק לבסוף; ואילו שכר התורה הוא חיי עולם. שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אבל התורה היא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. התורה נצחית, ולא שייך לומר בה "תקבל בסוף", שכן נצח פירושו תמיד, וממילא גם עכשיו. ולכן יש בה פירות בעולם הזה: "מי למדתו חכמה ותושייה", נהנים ממנו עצה ותושייה, "לי עצה ותושייה, לי גבורה" - כמה דברים יש בזכות עסק התורה כבר כאן.
לעומת זאת התפילה היא חיי שעה, והשעה הזו היא בסוף. ומתי מקבלים את השכר? "כעב" - איזה גשם נותן אותו עב? מלקוש, שהוא הגשם האחרון, שבסוף. לכן שים לב: "באור פני מלך חיים" - גם עכשיו, שאור פני מלך הוא התורה והיא חיים כבר בעולם הזה. אבל "ורצונו", כשאתה עושה רצונו על ידי תפילה ועל ידי מצוות - שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, ומתי תקבל את השכר? כעב הנותן את גשם המלקוש, בסוף - כשתגיע לחיי העולם הבא.
שלושה שלבים: חימה, כפרה, אור פנים
עוד מבאר הגאון מווילנה שפסוקנו הוא המשכו של הפסוק הקודם. "חמת מלך מלאכי מוות ואיש חכם יכפרנה": כאשר האיש החכם כיפר את החימה, כלומר הסיר את חמת המלך - ידע באיזו דרך לפנות אליו ובאיזו דרך לשכנעו - בכך סרו מלאכי המוות. ובעקבות סילוקם, מה קורה? מאיר אור פני המלך. סרה החימה, ואז תמצא חיים, שהם היפך המוות.
נמצא שיש כאן שלושה שלבים: בתחילה חמת מלך, המביאה מיתה, שהמלך ברגע אחד כועס ומחסל. אחר כך "איש חכם יכפרנה", שמצליח להנמיך את הלהבות ולנקות את חמת המלך. ואז, כתוצאה מכך, "באור פני מלך חיים" - אם בחמת המלך היה מוות, באור פניו יש חיים. ואם לא תסתפק בכך אלא תזכה גם להפיק רצון מן המלך, לעשות את רצונו - הרי זה "כעב מלקוש".
לסיכום:
ארבעת הפסוקים שלמדנו מציירים מלכות אחת שלמה, ומאחוריה מלכות שמים. "תועבת מלכים עשות רשע" - משפט מכונן את המלכות וצדקה מקיימת אותה לאורך ימים, ורשע הורס אותה מיסודה. "רצון מלכים שפתי צדק" - המלך חפץ במי שמדבר צדק ומלמד זכות, ואוהב במיוחד את ההולך בדרך היושר ולפנים משורת הדין; והפילוג והלשון הרע מתועבים לפניו. "חמת מלך מלאכי מוות" - חימה פנימית שכשהיא מתפרצת יש בה סכנת נפשות, ורק איש חכם, בעל תורה ומצוות, מנקה ומכפר ומשיב חימה. וכשסרה החימה - "באור פני מלך חיים": התורה נותנת חיים כבר עכשיו, שהיא נצחית, והתפילה והמצוות שכרן כעב מלקוש, הבא בסוף ומשלים את התבואה. ומעל הכל: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו" - שברצון ה' באדם כבר כלולה כל הברכה וכל השפע.