פרק ט"ז במשלי מלא בפסוקים שנראים במבט ראשון כעצות מעשיות: כללי מסחר, מידות ומשקלות, הנהגות שבין אדם לחברו, ושורה של פסוקים העוסקים במלך ובמשפטו. בשיעור זה נעמיק בפסוק המרכזי שבתוכם - "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה'" - ונראה כיצד הוא פותח לנו את ההבנה בכל הפרשה כולה.
פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' מַעֲשֵׂהוּ כׇּל אַבְנֵי כִיס׃ (יא)
סייעתא דשמיא לדיינים - רבנו יונה
רבנו יונה מסביר: "פלס ומאזני משפט לה'" בא ללמדנו את הבחינה של "אלוקים ניצב בעדת אל". כאשר הדיינים באים לשפוט אמת וצדק, יש להם סייעתא דשמיא. הקדוש ברוך הוא עוזר בידם שיעמדו על האמת, שלא יצליחו לרמות אותם, ושיצא מפיהם דין מיושר ולא מעוקל. זהו שנאמר: פלס ומאזני משפט לה' - תדע לך שהשם עוזר להם שלא ייעלם מהם דבר האמת, ומסייע בידם שיגיעו אל חקר המשפט. כמובן, בתנאי שזהו רצונם. אם מראש בא שופט רשע ומחליט לעוות את הדין - הבחירה לא נשללה ממנו. אבל אם הוא באמת שואף להגיע אל חקר האמת, יהיה לו סייעתא דשמיא, כי הפלס ומאזני המשפט הם להשם.
כל המלכים שבפרק - מלכו של עולם
כאן מתעוררת שאלה: מה עניינו של פסוק על הקדוש ברוך הוא באמצע סדרה שלמה של פסוקים העוסקים במלכים בשר ודם? אלא שהתשובה היא, שאין כאן משל שנכתב סתם. ראית בפרק פסוקים שהם לכאורה עצות כלכליות - דע שזה משל למשהו אחר. ראית פסוקים על הנהגות שבין אדם לחברו שאינם נראים קשורים ליראת השם - זה משל. וראית פסוקים על המלך, איך המלך שופט וכיצד הוא מתנהג - ותאמר: מה מעניין אותי המלך, וכי אני עתיד להיות מלך? על כך התשובה: זה נוגע ממש ליראת השם, שכן כאן מדובר במלכו של עולם.
ויש לכך ראיה מפורשת. חז"ל אמרו: מי שיש לו חולה בתוך ביתו - ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. ומניין? שנאמר:
חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה׃ (יד)
ומיהו המלך שאת חמתו צריך לכפר? הקדוש ברוך הוא. חז"ל השתמשו בפסוק הזה ולמדו ממנו שצריך לרצות את השם יתברך כאשר יש לך חולה בתוך ביתך. נמצא ש"חמת מלך" היינו קודשא בריך הוא. וממילא, כשהוזכרו כאן פסוקים על מלכים - כולם מדברים בהשם יתברך, והקושיה מעיקרא ליתא. "תועבת מלכים עשות רשע", "רצון מלכים שפתי צדק", "באור פני מלך חיים" - הכל מדבר בקודשא בריך הוא, ולכן "פלס ומאזני משפט לה'" נוגע לכולם.
אבני כיס - לא יהיה לך אבן ואבן
מהו סיום הפסוק, "מעשהו כל אבני כיס"? "כיס" הוא הכלי שבו מצניעים את אבני המשקולת. בימיהם היו אבנים ששימשו כמשקולות, שהניחו אותן בצד אחד של המאזניים כדי לשקול כנגדן את הסחורה שבצד השני. ועל זה מזהירה התורה כמה וכמה פעמים: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן". למה יש לו שתי אבנים? כי כשבא מישהו למכור לי, אני קונה במשקל של קילו ומאתיים; וכשבא מישהו לקנות ממני, אני מניח על המשקל את האבן של תשע מאות. ואז אני תמיד מורווח. לכן: לא יהיה לך אבן ואבן, אחת לקנייה ואחת למכירה.
מספרים על בעל קונדיטוריה שהיה קונה מרגרינה מספק קבוע. יום אחד החליט לבדוק, וגילה שבלוקים של קילוגרם שוקלים תשע מאות גרם בלבד. חשב אולי טעות חד־פעמית, בדק שוב ושוב - וכולם תשע מאות גרם. תבע אותו לבית דין וטען: כמה שנים אני קונה ממנו, וזו גניבה ורמאות. שאלו את יצרן המרגרינה: מה יש לך לומר? ענה: כבוד השופט, אני כבר הרבה זמן איני משתמש באבני משקל, אין לי כאלה. מה אני עושה? כל יום־יומיים אני קונה מהשכן כיכרות לחם של קילו, מניח את הכיכר בצד אחד של המאזניים ואת המרגרינה בצד השני - ולפי זה אני מוכר. נמצא שזה מרמה במרגרינה וזה מרמה בלחם, כל אחד מרמה בתחום שלו, והעיקר שיש לו תלונות על האחרים למה רימו אותו.
"מעשהו כל אבני כיס" - שהשם יתברך עונש על כל אבני הכיס. שלא תאמר: בכמה כבר רימיתי אותו, עשרים גרם, אל תעשה מזה עניין, זה לא משמעותי. תדע לך: בכל אבני כיס, גם באבן הגדולה וגם באבן הקטנה, על הכל יש דין, על הכל יש משפט, ועל הכל תהיה תביעה בסופו של דבר על הגזלן.
מדוע דווקא אבני משקל
ולמה נקט המשל באבני כיס דווקא? כי באבנים הללו שוקלים ומודדים, ובדין שמים תמיד ממשילים את המשפט למאזניים - חודש תשרי, חודש הדין והמשפט, מזלו מאזניים. בא הכתוב ללמדנו שבמאזניים של הקדוש ברוך הוא הרגישות גבוהה מאוד: גם חיסרון של גרמים מועטים כבר נרשם ונרגש. קח בחשבון שגם על דברים קטנים, גם על דברים דקים, תהיה תביעה על האדם. וזהו שנאמר "הנני שולח לדיינים רבים" - הכוונה על דינים רבים. וכן אמרו: אוי לו לעבד שרבו שוקל עליו קלות כחמורות. וזה עניין פרשת עקב - "והיה עקב תשמעון" - מצוות שאדם דש בעקביו, שהוא חושב שאינן נוראות כל כך; ואילו האמת היא שהמשקל של הקדוש ברוך הוא רגיש מאוד.
ביאור ראשון של הגאון מווילנה: שלוש כיתות בבני אדם
הגאון מווילנה מסביר שבפסוק רמוזות שלוש כיתות בני אדם: צדיקים, רשעים ובינוניים. כנגד הצדיקים נאמר "פלס" - כלי מדידה ששוקלים בו מעט כמו הרבה, כלומר שגם דברים שמשקלם מועט אפשר למדוד בו; אצל הצדיקים תמיד בודקים אם הוסיף עוד מצווה ועוד מצווה, ברגישות הגבוהה ביותר. כנגד הבינוניים נאמר "מאזני משפט", שהרי אצלם שוקלים את העבירות כנגד הזכויות, וצריך שתי כפות: יש לו מצוות ויש לו עבירות. וכנגד הרשעים נאמר "אבני כיס".
ולמה דווקא אבנים? ראשית, מפני שהרשעים הם בחינת אבן, דומם. ושנית, מפני שנאמר "אבני" בלשון רבים - והרשעים הם בבחינת פירודא. זהו מושג המובא בזוהר: הרשעים תמיד בבחינה של פירוד, ואילו הקדושה היא תמיד בבחינה של אחדות. ואפילו כשהרשעים מתאחדים - זה רק לצורך אינטרס, אבל בתוך תוכם הם מפורדים ובמחלוקת גדולה.
משל למה הדבר דומה: מישהו אמר שממתינים שיסתיים הסיפור בסוריה, שיפילו את אסד. ענה לו חברו: כשאסד ייפול תתחיל המלחמה האמיתית. סוריה אינה יחידה הומוגנית, היא מורכבת מעשרות שבטים ותתי־פלגים. היום כולם התאחדו כדי להפיל את אסד, אבל חכה שייפול - ואז תראה מלחמה עקובה מדם, כי מה שעשו לו יעשו זה לזה. וזהו "וסכסכתי מצרים במצרים". זה המושג של רשע: יש לי אינטרס, אז אתחבר אליך; ובהזדמנות הראשונה אתן לך סכין בגב, כי אין לי שום עניין בך, וכל המטרה הייתה להתאחד כנגד גורם שלישי.
לעומת זאת הקדושה היא באחדות, וכמו שאמרה הגמרא: כינוס לצדיקים - טוב להם וטוב לעולם. ומכאן תבין את לשון חז"ל "מחלוקת קורח ועדתו". ולכאורה, קורח חלק על משה ולא על עדתו! אלא שלמען האמת זו הייתה מחלוקת קורח ועדתו, שהרי לו יצויר שהיה מפיל את משה - כמה אנשים חשבו שהם ראויים להיות כהנים גדולים? מאתיים וחמישים, שכל אחד לקח מחתה ואמר: אני הכהן הגדול. ועל הרעיון הזה כבר עמדה אשתו של און בן פלת, שאמרה לו: מה זה משנה לך? אם משה - הוא הבוס ואתה העבד, ואם קורח - הוא הבוס ואתה העבד. ועוד: כשייפול משה, יתחילו להתווכח ביניהם מי ייטול את המנהיגות ומי יהיה הכהן הגדול. הרשעים הם בבחינת פירודא, ולכן הם לא סתם אבנים אלא "אבני כיס" - מפורדים, ואין בהם אחדות.
ביאור שני של הגר"א: שלושה סוגי מצוות
עוד מסביר הגאון מווילנה: פלס, מאזניים ואבני כיס מלמדים על שלושה סוגי מצוות. יש מצווה שהיא כולה לשם שמים, בלי שום פניות חיצוניות, בלי תאוות כבוד ובלי רצון להתפרסם, רק לשם השם - זו בחינת פלס, סוג משקל ששוקל בצד אחד בלבד, ואינו מורכב משתי כפות. יש בחינת מאזניים - טוב ורע מעורבים, מצוות שמעורבים בהן סיגים עם הזהב: יש כוונה טובה, אבל גם קצת רצון לפרסום, גם שיאמרו שאני אדם טוב, גם שיראו כמה בעל חסד אני, וגם שיהיה לי סיפוק מהעניין.
עד כמה תיחשב מצווה למצווה אף שמעורב בה שלא לשם שמים? על כך אומר הגר"א, שזו כוונת הגמרא במסכת שבת: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" - אפילו אם באותו מלאך תשע מאות תשעים ותשע חלקים לחובה וחלק אחד בלבד לזכות. נוראות! שבכל מצווה נברא מלאך, ואותו מלאך תשע מאות תשעים ותשעה חלקים ממנו אינם לשם שמים, ורק חלק אחד מאלף, פרומיל, הוא לשם שמים - ואף על פי כן די בו כדי להציל. זו בחינת מאזני משפט.
ואילו "אבני כיס" הן המצוות שכולן אבנים, שאין מעורב בהן טוב כלל. עכשיו מובן למה דקדק הגר"א לומר "אפילו אחד מאלף": לומר לך שאם צירפת איזושהי כוונה טובה, ולו אחד חלקי אלף, כבר הטבת את מצבך; אבל אם לא הייתה לך שום כוונה טובה, אין המצווה נחשבת מצווה כלל, ואין לה משמעות, והיא בחינת אבן שאין בה תועלת.
לכן אמרו, שכאשר אתה רואה אדם רשע עושה מעשה טוב - אדרבה, חפש היכן הכוונה הרעה שבאותו דבר. למה? כי הרשע כוונותיו בדרך כלל שליליות, ואינו עושה דברים לשם שמים; ואם ראית שעשה משהו טוב, חפש היכן הכוונה השלילית. נתתי פעם דוגמה: יאמרו לך שפלוני, איש שמאל קיצוני, ביקש להגדיל את קצבאות הילדים למשפחות ברוכות ילדים - הנה, גם הוא עושה דברים טובים. ואתה תחפש: למי בדיוק הוא ביקש לעזור כאן, ומה ביקש להשיג. כשאני רואה אדם שדרכו ברשע תמיד עושה מעשה טוב, אני מחפש מה הוא רוצה להשיג כאן.
ומעשה ברב מבריסק שהפליג באונייה, וראה רב החובל שהרב אינו אוכל, וגם ילדיו אינם אוכלים, מחמת חששות כשרות. ניגש אל אחד מבאי ביתו ושאל: מה הרב צריך? יש לי כאן סירים חדשים. אמרו לו: צריך לטבול אותם - והרי הים לפניך. הציע עוד סוגי אוכל וכל מיני הצעות. בא אותו אדם ואמר לרב: יש כאן רב חובל שמוכן לעזור לנו ולאפשר לנו. הרב מבריסק פקפק ולא עט על ההצעה כמוצא שלל רב, ורק לאחר שבדק אמר: נו, יהיה בשביל הילדים, שהילדים יוכלו לאכול; אבל לעצמו לא רצה לסמוך. לאחר מכן בא אותו אדם ואמר לרב: רב החובל אמר לי - מה אתם חושבים, שאיני יהודי? גם אני יהודי. אמר לו הרב: אה, עכשיו הרגעת אותי! כל הזמן ניסיתי לחשוב מה הגוי הזה רוצה מאיתנו; ממתי אכפת לגוי שהרב היהודי יאכל כשר, עד כדי שיטרח ויביא סירים חדשים וידאג לאוכל מיוחד? עכשיו ששמעתי שהוא יהודי - אני רגוע. כשמדובר באדם שדרכו ברשע תמיד, אם עשה משהו טוב - חפש מה מתחבא מאחורי זה והיכן האינטרס. זו בחינת אבני כיס, שכל מצוותיו אבנים שאין בהן תועלת.
ביאור שלישי של הגר"א: המצוות בעולם האמת ודקדוק הדין
עוד מסביר הגאון מווילנה: המצוות שאדם עושה כאן בעולם הזה מגיעות לגן עדן, ומצווה מתחברת למצווה, והן היוצרות לו את מציאות השכר בעולם האמת. ואם חס ושלום עבירות - עבירה מתחברת לעבירה, וזו אש הגיהנום השורפת למעלה. הפלס הוא בחינת חיבור: הפלס שוקל הכל כאחד, ובו נשקלות כל המצוות יחד - זה הגן עדן, וכל העבירות יחד - זה הגיהנום. המאזניים הם השלב שלאחר מכן, ביום הדין הגדול והנורא, שבו הקדוש ברוך הוא שוקל את העבירות כנגד המצוות. ואבני הכיס הן המעשים עצמם.
וכאן מדקדק הגר"א בלשון חז"ל "אוי לו לעבד שרבו שוקל עליו קלות כחמורות". לכאורה, וכי זה צדק לשפוט על עבירה קלה כעל עבירה חמורה? אלא אין הכוונה שמענישים על הקלות כמו על החמורות. הכוונה היא אחרת: בדרך כלל, כששוקלים כמויות גדולות אין מדקדקים בהפרשים קטנים. קניתי ממך טון מלפפונים - אם היה טון ושני קילו או טון פחות שני קילו, מי מדבר על זה? בתוך אלף קילו, שני קילו אינם משמעותיים; ואם מדובר במאתיים גרם - מאן דכר שמיה, וכי יתחיל להוציא ארבעה מלפפונים כדי לדייק? אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו כן: הוא שוקל את החמורות באותו דקדוק שבו שוקלים את הקלות. כשם ששוקלים זהב וכל רבע גרם משמעותי, כך אצל הקדוש ברוך הוא, גם כששוקלים את החמורות, כל רבע גרם משמעותי. אין הוא נותן עונשים גלובליים, אלא בדיוק לפי מה שמגיע. וזהו "כל אבני כיס" - זו הדרך שבה שוקלים, אפילו בדקים שבדקים, ללמדך שהדין אצל הקדוש ברוך הוא מדוקדק ונעשה על פי האמת והיושר.
ביאור המלבי"ם: פלס להדריך, מאזניים לשלם
המלבי"ם מסביר שהפלס גדול מן המאזניים, ובדרך כלל השתמשו בו למדידת מרחק ממקום למקום - כלומר אמת מידה למדוד בה מרחק. והמאזניים הם המוכרים לנו, שתי כפות שבהן שוקלים דבר מול דבר, ובזה אין חולק.
ובא הכתוב לומר: להשם יש פלס, כדי למדוד לאדם את דרכיו ומנהגיו ולכוון אותם אל דרך הישר, שילך בדרך הנכונה. ויש לו גם מאזני משפט, כדי לשלם לו שכר טוב על מעשיו הטובים, או חס ושלום עונש על המעשים הלא טובים. ומהם אבני הכיס שהוא מניח במאזניים - שהרי בלעדיהן אי אפשר לשקול? זהו "מעשהו": השם בודק את מעשי בני האדם, וכפי מעשיו של האדם כך מעשה השם בגמול שהוא נותן לו.
וזהו שכתוב: "אם שמוע תשמעו אל מצוותיי - ונתתי מטר ארצכם בעתו", "פן יפתה לבבכם... ועצר את השמים". במילים פשוטות: עונשיו של הקדוש ברוך הוא הם תמיד תגובה. אתה תסתיר פניך מאת השם - השם יסתיר פניו ממך. אתה תעשה טוב ותוסיף שפע בעולמות העליונים - תקבל שפע, ירד גשם, תהיה ברכה והשפעה טובה. "אם בחוקותיי תלכו - ונתתי שלום בארץ", ואם לא - להפך.
ומה בא הכתוב לרבות ב"כל אבני כיס"? אומר המלבי"ם: יש באבני משקל גדולות וקטנות, וכולן מכוונות במשקל. בא ללמדך שדינו של הקדוש ברוך הוא מדוקדק לתת לך כמו במאזניים: מה ששמת בצד אחד - ישים לך מן הצד השני. ולא תחשוב שהוא בערך, פחות או יותר, ושאין כאן צדק גמור; אלא יש לו אבני כיס להניח על כף המאזניים עד שיהיה בדיוק אחד מול אחד. השם נותן מידה כנגד מידה בצורה מדוקדקת מאוד: במאזניים שוקל השם את מעשה האדם לתת לו כפי מעשיו, והבדיקה נעשית על ידי אבני כיס המדוקדקות ביותר.
לסיכום:
"פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס" - פסוק שנראה כדין מדיני המסחר, ובאמת הוא יסוד גדול בהשקפה. רבנו יונה למדנו שהשופט המבקש אמת זוכה לסייעתא דשמיא; ומפסוק "חמת מלך" ראינו שכל פרשת המלכים שבפרק מדברת במלכו של עולם. האזהרה "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן" מלמדת שאין גניבה קטנה, וש"כל אבני כיס" - על הגדולה ועל הקטנה יש דין. הגר"א ביאר את שלושת הכלים כנגד צדיקים, בינוניים ורשעים, כנגד שלושה סוגי מצוות (מצווה שכולה לשם שמים, מצווה מעורבת שדי בה באחד מני אלף, ומצווה שכולה אבן), וכנגד חיבור המעשים בעולם האמת ודקדוק הדין. והמלבי"ם הוסיף: הפלס להדריך את האדם בדרך הישר, והמאזניים לשלם לו מידה כנגד מידה - בדיוק מוחלט, בלי "בערך". מכאן לימוד גדול: לדקדק במעשים הקלים כבחמורים, ולדעת שהכל נשקל, ושהכל בצדק.