פרק ה' הוא הקינה החותמת את המגילה, ובה מונה המקונן את תוצאות החורבן בפועל: השפלות, הרעב, השעבוד והבגידה של האומות. השיעור שלפנינו עוסק בחלק מפסוקי הפרק, מפסוק ו' ואילך, ובכל פסוק נראה את פשוטו, את ביאורי הראשונים והמפרשים, ואת דברי חז"ל והמוסר העולים ממנו.
מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם׃
רש"י מבאר: דרך אדם הנופל ורוצה לעמוד, שהוא מושיט את ידו למי שעומד לידו כדי שיעזור לו. אף כאן, למצרים הושטנו יד שיעזרו לנו. כלומר אין הכוונה שמצרים נתנו לנו יד, אלא כמו "למצרים נתנו יד" - אנחנו הושטנו את ידינו כטובע המבקש הצלה. ולאשור פנינו שישביעו אותנו לחם. ובלשון הפסוק, אומר רש"י, דגשות הנו"ן ב"נָתַנּוּ" משמשת במקום נו"ן שנייה, כמו "ממך הכל ומידך נתנו לך", שאין הכוונה "נתנו" אלא "נתננו". במקום לכתוב נו"ן כפולה, כתוב "נתנו" בדגש.
ואגב לשון "תן את היד": מספרים על אחד שטבע בים. באו להצילו וצעקו לו: תן את היד, תן את היד, נמשוך אותך! ושום דבר לא עזר. עמד שם אחד פיקח ואמר לו: קח את היד שלי! מיד שלח הטובע את ידו ונתפס. אמר להם אותו פיקח: אתם לא מבינים, הוא לא מכיר ביטוי כזה "תן". תגיד לו "קח" - את זה הוא מוכן לשמוע.
עוד אומר המקונן: התבונן איזה רעב נורא היה, שבעקבותיו הושטנו יד למצרים ולאשור - לא כדי שישלחו לנו מותרות, לא סוסים ולא דברים שמעל ומעבר, אלא רק לחם. "לשבוע לחם" בלבד.
ובאיכה רבתי אומרים חז"ל: היו ישראל משלחים שמן מארץ ישראל למצרים, וקונים משם תבואה, ומשלחים את התבואה לאשור. וכל זה למה? בבחינת "שלח לחמך", כדי שבבוא הזמן יסייעו להם. וזהו שנאמר (הושע י"ב): "וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל". והנה אף שאנחנו עזרנו להם, שמן ותבואה, השקענו בהם כל השנים - בוא וראה איך בגדו בנו. ומבאר "החוט של חסד": "אשור לשבוע לחם" - אשור נתנו לחם לאויבינו כדי שילחמו בישראל. לא די שלא עזרו לנו, אלא עוד סייעו להכות בנו.
הדבר דומה למה שאנו רואים בימינו: כל הזמן ביקשו רחמנות - אין להם אפשרות לבנות, אין להם אפשרות להתפתח, תנו להם מלט, תנו להם מלט. וראינו שאכן בנו והתפתחו יפה מאוד, אבל תת־קרקעית. לא בנו מעל הקרקע כלל; כל המלט שימש לבניית מנהרות כדי לתקוף אותנו בבוא הימים. וחסד ה' הוא שהכול התפוצץ עכשיו.
אמרו לי היום: יש הסבר אחר לכך שלא הפעילו את המנהרות? הרי יכלו להפעיל אותן לפני חודש ולפני חודשיים, ואז תארו לעצמכם - יוצאות פלוגות בעוד אנחנו ישנים, בלי שום מוכנות ובלי שום התראה, מכל פיר יוצאים עשרים־שלושים לוחמים. יכולנו לקום לתופת נוראה שאי אפשר לשער ולתאר, לבוקר שחור משחור, למשהו בסגנון אסון התאומים. במתקפה אחת יכלו לקחת חמישים חטופים, יישובים שלמים שכולם ישנים, או לעשות פוגרום ורצח חד־פעמי ולחזור למנהרות, ולא היינו יודעים דבר. כמה חסד ה' שעד היום לא הפעילו את זה. מי יכול להבין דבר כזה, יותר מאשר שהקדוש ברוך הוא נתן בליבם שלא יעשו כן? שאם לא כן, אילו היו מפעילים זאת מזמן, מי יודע איזה ניצחון אדיר היה להם בתודעה ובשבויים - הם היו יכולים לשחרר את כל אסיריהם מהכלא רק בזכות השבויים שהיו לוקחים מן העיר התת־קרקעית המתנהלת שם. אין בזה אלא הנהגת ה'. מי שרק יתבונן יראה איך שלשלת הכלב ביד אדוניו, והקדוש ברוך הוא חס ומרחם עלינו, ולא שחרר כנגדנו את חיות הטרף הללו, ודאג שהדברים יתגלגלו בצורה שבה נחשוף את הכול עוד לפני האסון הגדול.
אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֺנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ׃
מבאר ה"אלון בכות": כשרצה הקדוש ברוך הוא לתת את התורה, אמר לעם ישראל: הביאו לי ערבים. אמרו ישראל: ריבונו של עולם, בנינו ערבים בעדנו. אם חס ושלום משהו לא יהיה בסדר - בנינו ערבים. שנאמר "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז". ולכן בעוון ביטול תורה מתים הקטנים, שהרי מכוחם ייסד הקדוש ברוך הוא את התורה הקדושה - "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". וזהו שאומר הפסוק: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" - כערבים שלהם. למה סבלנו את עוונותיהם? כי אנחנו הבנים, ובתור בנים אנחנו הערבים על חטאי האבות.
ב"שערי חיים" מביא הסבר נוסף, בדרך צחות: "אבותינו חטאו ואינם" - כשאבותינו חטאו, כשנכשלו פעם בעוון, מיד התחרטו, "ואינם". "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" - העוון איננו, מיד נמחה. כשבא הנביא אל דוד, מה מיד אמר דוד? "וַיֹּאמֶר חָטָאתִי" - הודה על המקום, ומיד "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ". אבותינו חטאו ואינם - ידעו לעשות תשובה באופן מיידי, בבחינת "אל תהרהר אחריו בלילה שוודאי עשה תשובה", ובבחינת "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ".
אבל אנחנו - "ואנחנו עוונותיהם סבלנו". אילו היינו עושים עוונות כמותם, היינו סובלים אותם על שכמנו ונושאים אותם בדומייה. אין אנו מרגישים דחיפות לשוב בתשובה, אין אנו מרגישים צורך למהר ולכפר ולהיטהר. "סבלנו" - אנחנו מסוגלים לשאת ולסבול על כתפינו את עוונותינו. ואילו אבותינו לא היו סובלים לרגע את משא העוונות עליהם: חטאו - ואינם, מיד דאגו לעשות תשובה, שלא יעלו על יצועם ועוון בידם.
עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם׃
אומר ה"לחם דמעה": "עבדים משלו בנו" - מפני שלא היינו עבדי ה'. הרי הקדוש ברוך הוא אמר "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" - אתם תהיו עבדים שלי ולא עבדים לעבדים. וכיוון שלא היינו עבדים לריבונו של עולם, נעשינו עבדים לעבדים, וממילא מי מושל בנו? עבדים.
ולמה "פורק אין מידם"? מסבירים: לב מלכים ושרים ביד ה' - "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ". והטעם פשוט: מלך יכול ברגע אחד לעשות דברים קשים ונוראים, ויש לו שליטה על חייהם של מאות ואלפים ומיליונים. לפיכך צריך ששלשלת הכלב תהיה ביד אדוניו, כלשון האור החיים הקדוש, ולכן אין המלכים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.
מכאן גם הטעם למה שאמרו שכל המצר לישראל נעשה ראש: כדי להופכו לגדר של מלך. אם הוא בגדר מלך - שלשלת הכלב ביד אדוניו, ואינו יכול לעשות מה שהוא רוצה, וכביכול ה' יכול להתערב בבחירתו החופשית של אותו אדם. אבל אם אינו בגדר מלך, זו בעיה רצינית, שהרי אז הוא יכול לעשות לנו כרצונו ויש לו בחירה חופשית; רק במלכים הקדוש ברוך הוא מתערב בבחירתם.
בזה הסברנו פעם את דברי המדרש על מגילת אסתר: "ויהי בימי אחשורוש" - דא עקתא (זו צרה), "הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש" - דא רווחא (זו רווחה). ולכאורה מדרש תמוה מאוד: מה הקשר בין היותו מולך מהודו ועד כוש לרווחה? ולפי דברינו הוא נפלא: "ויהי בימי אחשורוש" - עוד לפני שנעשה מלך, כשיש איזה גנגסטר שמנהל אותנו, דא עקתא, צרה צרורה, איך תסתדר איתו? הקדוש ברוך הוא כביכול אינו מתערב בבחירתו. אבל "הוא אחשורוש המולך" - נעשה מלך? דא רווחא, כאן כבר יש פתח הצלה, שהרי לב מלכים ושרים ביד ה' והקדוש ברוך הוא יכול לשלוט בו. וזהו שאומר הכתוב: "עבדים משלו בנו" - ברגע שהמושלים בנו הם עבדים, ממילא "פורק אין מידם", מי יפרוק ומי יציל מידם? הרי עבד אין ליבו ביד ה', ויכול הוא לעשות בנו אכזריות גדולה - ומי יצילנו?
חשוב להדגיש שכל הביאור הזה הולך רק לפי השיטה, כשיטת האור החיים הקדוש ועוד, שיש כוח ביד בעל בחירה לפגוע גם במי שלא נגזר עליו. אבל לפי הנוקטים שאין כוח ביד בעל בחירה לפגוע במי שלא נגזר עליו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה - וממילא הבחירה החופשית מוגבלת כשמדובר בפגיעה באדם אחר - הביאור הזה אינו שייך, שהרי בלאו הכי אין מי שיכול לפגוע בנו אם לא נגזר עלינו להיפגע. ומה שבעלי המוסר אומרים, מקובלנו כשיטת הגר"א, שאין אדם מסוגל לפגוע בחברו ואין כוח ביד בעל בחירה להזיק לאחר: יש בחירה חופשית, אבל היא מוגבלת, ואין כוח ביד בעל בחירה להזיק למי שלא נגזר עליו.
עוד אומר ה"לחם דמעה": דרך העולם לרחם על אנשים נכבדים שנפלו בשבי, ואין נוהגים בהם בצורה משפילה ומבזה. אבל כל זה כשנפלת ביד שבאים רגילים; אם נפלת ביד עבדים - "פורק אין מידם". לעבדים אין סנטימנטים, הם אינם מכירים את אמנת ז'נבה ולא שום דבר מן הסוג הזה, ושם באמת זו בעיה רצינית.
ועוד: אדם שנפל לעבדות, האדון יכול להחליט אם להכביד עולו או להקל עולו. פעמים מכביד ופעמים מקל. אבל אם נפלת לעבדות ביד עבד שיש לו אדון, והאדון ציווה את עבדו לשעבד בך - "פורק אין מידם". זה פלונטר שאין ממנו יציאה, שהרי אותו עבד אומר לך: אני לא יכול שלא לייסר אותך, אני מקבל הוראות, וההוראות התקבלו מהאדון. כל עוד נפלנו ביד אדונים - האדון הוא אדון לעצמו ויכול להחליט להפסיק לייסר. אבל כשנפלנו ביד עבד, העבד אומר: איני בעל החלטה, קיבלתי הוראות והן לשעבד בך. ממילא אין לו רשות להקל, ולכן "פורק אין מידם".
ה"אלון בכות" מביא את דברי המדרש: "עבדים משלו בנו - אלו המלכויות". ומה פירושו? המלך מרגיש גדול, הוא מושל בנו, זה נבוכדנצר, הוא מרגיש ענק. אבל מהו היחס האמיתי אליו? הקדוש ברוך הוא קורא לו "נבוכדנצר עבדי". הוא נראה לך מלך, נראה לך גדול, אבל אנחנו מתייחסים אליו כאל עבד - ולא סתם עבד, אלא עבד נרצע לתאוותיו.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, שלמחרת הבחירות בארצות הברית מיד הלך לברר מי נבחר לנשיא. שאלו אותו: ממתי הרב מתעניין בפוליטיקה מקומית, ועל אחת כמה וכמה בפוליטיקה עולמית? ומה כל כך משנה מי נבחר לנשיא ארצות הברית, ועוד לפני התפילה? אמר להם: אני הולך לומר ברכות השחר, ואני רוצה לדעת על מי לכוון כשאני אומר "שלא עשני גוי". וכי כשאתה אומר "שלא עשני גוי" אתה מכוון על אחמד מהמטבח? לא ולא. ב"שלא עשני גוי" מכוונים על נשיא ארצות הברית, על האדם מספר אחד בעולם, האדם עם הכוח הרב ביותר. עליו אני מכוון: תודה ריבונו של עולם שלא עשית אותי גוי.
גם אם מדובר בגוי הנחשב ביותר, והיהודי הוא השפל ביותר, היהודי השרוי בבוץ העמוק ביותר - זה יהלום. עם הרבה טינוף, עם הרבה בוץ אולי, אבל יהלום. ולעומתו הגוי הנכבד ביותר הוא אבן, אבן עפר, עטופה בכל מיני צלופנים, אבל עדיין אבן עפר; כשתקלף בסוף תגלה חצץ. אבל יהודי הוא יהלום. וזהו שאומר לך הכתוב: דע לך, אף שהם מחשיבים את עצמם למלכים, הם משחקים - משחקים במלך. פעם היה משחק עם מקל וג'ולה כזאת למעלה ועם כתר, והיום הם משחקים בכל מיני משחקים אחרים, ברכבי שרד ובבית לבן ועוד. הכול משחק, ואנחנו לא מתפעלים מזה. בשבילנו הוא בגדר עבד: "נבוכדנצר עבדי" - משל בכיפה, אבל עבדי, אינו יותר מעבד, ולא יצאו מיד הקדוש ברוך הוא גם כשהם מכנים עצמם מלכים.
ה"רישנטוב" מסביר: "עבדים משלו בנו" - במקום שאנחנו נהיה אדונים ומושלים על אחרים, עבדים מושלים בנו. אף שהם עבדים, הם היום מושלים בנו במקום שאנחנו נמשול בהם. וזה מתאים בערך לדברי ה"לחם דמעה" שראינו: בגלל שלא קיימנו מה שציווה ה' "כי לי בני ישראל עבדים" - לא הייתי עבד לה', והבאתי על עצמי שעבד ימשול בי.
ב"חוט של חסד" וב"קול יעקב" מבארים: עבד שהורגל בעבודות קשות ובמלאכות מפרכות, אינו מרחם כשהוא רואה אחרים עושים את אותן עבודות. מה יש להתפעל? הרי הוא עצמו עשה זאת פעמים רבות. אין לו חמלה. אדם מעודן, כשהוא רואה מישהו עובד קשה וטורח, כואב לו הלב: תראה איך הוא מזיע. אבל מי שעושה זאת בעצמו כל הזמן אומר: נו, אז מה, הוא מתאמץ, זו עבודה, כך מתפרנסים, כך החיים. אין הוא חש חמלה. וזה מה שמקשה: "עבדים משלו בנו" - המושלים בנו הם אנשים המורגלים בעבודות קשות ביותר ומורגלים בייסורים, וממילא "פורק אין מידם", מי יכול לפרוק ולהציל מידיהם של כאלה?
ועוד טעם: עבדים אינם משחררים את עבדיהם. ואף בהיסטוריה מצינו עבדים שהיו להם עבדים - ציבא, עבדו של מפיבושת, שלציבא עצמו היו עבדים רבים. והנה, כשלעבד יש עבדים, אין הוא ממהר לשחררם, שהרי זה נותן לו עליונות: אני עבד? יש אנשים תחתיי! לכן "עבדים משלו בנו" - כיוון שמושל בי עבד, הסיכוי להשתחרר ממנו אפסי, שהרי הוא תמיד רוצה להרגיש גבוה, תמיד רוצה להרגיש למעלה. בן חורין יכול לשחרר עבדים מדי פעם, שכן אינך עושה אותו למשהו בכך שאתה עבדו; אבל כשאתה עבד של עבד, אתה הופך אותו למשהו - במקום עבד הוא מרגיש עכשיו אדון. ולכן כשעבדים מושלים בנו, "פורק אין מידם".
בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר׃
כפשוטו, כמתואר ביוסיפון, שהיו הולכים במסירות נפש לחפש אוכל. וכן יש תיאורים ממלחמת תש"ח ועוד, שבשעת ההפגזות, כשהגיעו לחרפת רעב ממש, היו צריכים לצאת במסירות נפש כדי להביא אוכל. וידוע שבתו של הרב אלישיב נהרגה באחת ההפגזות בתש"ח, כשיצאה במסירות נפש להביא אוכל; ילדה קטנה הייתה, והלכה במסירות נפש, והייתה הפגזה, ה' יצילנו. "בנפשנו נביא לחמנו" - לפעמים כדי ללכת ולהביא לחם היה צריך מסירות נפש, כדי להצליח להשיג אפילו משהו לאכול.
ביאור נוסף: הנפש נועדה להשתוקק לרוחניות, ובמקום זאת היא מתאווה לגשמיות. משל למה הדבר דומה? לשני סוחרים. אחד סחר באבנים טובות ומרגליות, והשני סחר בעורות - מסחר שאינו המשובח ביותר, שהרי העור דבר סרוח, ומלאכת הבורסקי אינה נעימה. יום אחד אמרו לעצמם: בוא נעשה הסבה מקצועית. שהרי בדרך כלל אין אדם מרוצה במקצועו, תמיד הוא מסתכל על השני וחושב שאצלו מרוויחים יותר. ויעלה על הדעת? זה שהתעסק באבנים טובות, רק מגיע לעסק החדש ומתעלף מן הריח; וזה שהתעסק בעורות, פתאום מתעסק באבנים טובות - נופלות לו מבין האצבעות, אינו יודע כמה זה שווה ומה ההבדל ביניהן, ואינו רגיל לדברים עדינים כאלה.
כך צריך לדעת: הנשמה חלק אלוק ממעל, זכה וטהורה. כשאתה מערבב אותה עם הבוץ, עם החול, עם הגשמיות ועם ענייני העולם הזה - אין לה חיבור ואין לה גישה לעניינים הללו. וזו מציאות האדם: הוא מתפלל, ובכל קריאה שלו הוא חושב מה עם הבנק, מה עם המשכורת, מה עם הילד, ומה אשתי ביקשה שאקנה בחזרה. כל התפילה שלו - איפה הראש? באוכל, בפרנסה, בחיים. "בנפשנו נביא לחמנו": גם כשאנחנו עוסקים ברוחניות ובענייני נפשנו, הראש שלנו נמצא בלחמנו.
ועל זה אומרים בדרך צחות: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" - מדוע משיח בן דוד, שאנחנו מחכים ומחכים, לא בא גם תמול גם היום? "אל הלחם"! כי כל בקשותינו, כל תפילותינו וכל שאיפתנו הן אל הלחם: ריבונו של עולם, שערי פרנסה; ריבונו של עולם, בריאות ונחת. הכול פרנסה, גשמיות, לחם. ואתה מצפה שבן ישי יבוא? וזהו "בנפשנו נביא לחמנו" - כשאנחנו מתפללים ועוסקים בענייני נפשנו, מה הגוף דורש ולאן הוא שואף? אל הלחם, אל הפרנסה ואל ענייני הגשמיות. וכמו שאומר הפייטן: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו" - ולמה הוא נמשל? כחרס הנשבר. שאם באמת בנפשך אתה מביא את הלחם, וכל ענייני הנפש מרוכזים רק בענייני הלחם, אז באמת זה כחרס הנשבר.
עוד מסבירים: יש אנשים העובדים בעבודה שמבחינה רוחנית אי אפשר לעבוד בה. למשל נהג אוטובוס בתל אביב - אתה מוכר את העולם הבא שלך תמורת מה? תמורת משכורת של אגד. וכן ההולך להיות מציל בים מעורב, ה' יצילנו, או מוכר ארטיקים שם. אתה מוסר את העולם הבא שלך בשביל מה? והאדם הזה אומר: תשמע, פרנסה, פרנסה. זהו "בנפשנו נביא לחמנו" - אתה מוכן למסור את נפשך ולאבד את כל חיי הרוחניות וחיי הנצח בשביל להביא לחם.
וכן אדם שאומרים לו: למה אינך בא לשיעור? למה אינך בא ללמוד? למה אינך בא למדרשה? והוא עונה: הייתה לי עבודה, היה לי עניין. ומה, כל החיים עבודה? מה העבודה הזאת לכם? האם אין זמן שאתה פנוי לעצמך? האם אתה עובד עד שתים עשרה בלילה? כשאתה מגיע הביתה - מה עם הרוחניות? תשקיע לפחות שעה בעולם הבא, בוא לבית המדרש. אדם כזה מקיים בעצמו "בנפשנו נביא לחמנו": מוסר את נפשו ואת רוחניותו ואת חיי הנצח שלו בשביל להביא לחם, שהם חיים גשמיים זמניים בעולם הזה.
עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב׃
כפשוטו זה המשך הפסוק הקודם: רעב נורא כזה היה, ש"בנפשנו נביא לחמנו", ו"עורנו נכמר כתנור". ומהו "נכמרו"? באיכה רבה מובאים שני ביאורים. האחד: "ככמריתא" - כתמרים שנתבשלו על ידי חמה. ראיתם פעם תמר שמתחיל להתייבש? הוא כמו עור מקומט; זו כמריתא, ונעשינו כתמרים המתייבשות. והביאור השני: כתנור שלא הוסק כל צורכו. כלומר פעילותו התקינה של הגוף היא כשחום הגוף תקין, וכשחום הגוף חלש הרי זה כתנור שלא הוסק כל צורכו. ופשוטו של "נכמרו" הוא נתחממו, כלשון "נכמרו רחמיו" - נתחממו רחמיו. "עורנו כתנור נכמרו" - נעשה חם כתנור.
וה"לחם דמעה" מחבר זאת לפסוק הקודם: "בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר" - אילו היה לחם ניתן להשגה, היינו הולכים להביאו אפילו בסכנת חרב, מוכנים לסכן את נפשנו כדי להביא לחם. וזה גם הגיוני, כמו שאמרו המצורעים: אם לא נלך - נמות, ואם נלך - יש סכנה שנמות, אבל שם לפחות יש צד שנחיה. נהרג - נהרג, אבל עדיף מלמות ברעב. אבל מה נעשה ש"עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב" - שאין מאין להביא ואין מה להביא. כמו אותו משרת ששלחה מרתא בת בייתוס: לך והבא לי סמידא, לך והבא גושקרא - וכבר לא היה לחם ולא היה מה לאכול. אני מוכן להביא לחם ולמסור נפשי עליו, אבל אין לחם להשיג שאותו נוכל להביא ולאכול.
נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה׃
בפירוש קדמון מובא: כיוון שיצא שמן של בנות ישראל בעולם ביופיין, כשנכנסו הרשעים התנפלו באכזריות על בנות ישראל, גם על הנשואות וגם על הפנויות. "נשים בציון עינו" - אלו הנשואות; "בתולות בערי יהודה" - אלו הרווקות.
והתרגום אומר: "נשים בציון עינו" - נשים שהיו נשואות לאנשים, עונו על ידי הרומאים; "בתולות בערי יהודה" - בזמן הכשדים. ומה הפשט בזה, מדוע בזמן הכשדים דווקא בתולות, ובזמן הרומאים נשים נשואות? מסביר ה"אלון בכות": הסיבה שלא נגעו בנשים הנשואות היא, כמובא במדרש איכה, שנבוזראדן ציווה את חיילותיו ואמר להם: אלוקיהם של אלו שונא זימה, היזהרו, אל תיגעו באשת איש. וידוע שעל אשת איש גם גוי מוזהר, זה אחד הדברים שגם גוי מוזהר בהם - כלומר גם הוא מבין זאת.
וכיוון ששמעו הנשים כן, היו הולכות לאיש ואומרות לו: נאכל משלנו ונתכסה משלנו, ובלבד שייקרא שמך עלינו. בוא רק התחתן איתנו, רק רשום את שמך עלינו, תן לנו תעודת נישואין; אל תפרנס אותנו ואל תאכיל אותנו, הכול נדאג לעצמנו, רק שנהיה נשואות. ואגב, כך היו עושים גם בתימן: שם ילד יתום היה עובר מיד לידי האימאם, ומאסלמים אותו בעל כורחה של המשפחה בלי לשאול אותם. ולכן כשהיו ילד יתום או ילדה יתומה, בגיל שמונה היו מחתנים אותם, שעל ידי שאתה מחתן אותו - גמרנו, כבר לא היו לוקחים אותו; רק ילד יתום שאין עליו אף אחד, לא הורים ולא אישה או איש, היו לוקחים.
וזהו שכתוב בישעיה: "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד" - מדוע? מפני שרצו שייקרא שמו עליהן. חוץ משלוש נשים שנתעצלו ולא עשו כן, ואותן עינו. וזהו "נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה". ושימו לב איך דורשים את הפסוק: אל תקרי "בתולות" אלא "בתלת" - נשים בציון עינו, כמה? שלוש. שהרי כתוב "בתלת" חסר וי"ו, ותלת הן שלוש.
ובמנחת שי מביא מתנות כהונה שדורש אחרת: "נשים בציון עינו" - מיעוט נשים שתיים. ו"בתולות" כתוב חסר וי"ו, וידוע שכאשר ריבוי כתוב עם וי"ו דורשים שזה הרבה, וכשכתוב בלי וי"ו דורשים אחד, כמו "בסכת" ו"בסוכות" - "בסכת" חסר מרמז על דופן אחת, ובווי"ו על שתי דפנות. אף כאן "בתלת" חסר, כאילו כתוב בתולה אחת. נמצא שהיו בסך הכול שלוש: שתי נשים ובתולה אחת. ולכן אומר התרגום שזה היה בחורבן בית שני, שהרי בחורבן בית ראשון ציווה נבוזראדן שלא יפגעו בנשים.
ה"לחם דמעה" מביא מבארים שהפסוק בנוי כשאלה ותשובה. המקונן שואל: "נשים בציון עינו" - איך הגענו לירידה כזאת? איך הייתה הידרדרות כזאת? איך נפלנו נפילה כזאת שנשים בציון עונו, איך קרתה רעה כזאת? ומשיבה לו רוח הקודש: "בתולות בערי יהודה" - מפני שהיו אונסים בתולות בערי יהודה בעוד ערי יהודה קיימות. לא נהגו בצניעות, ואתה מתפלא שלאחר מכן יבואו האויבים ויעשו כדברים הללו?
ואני אומר, אפשר להסביר עוד הסבר: "בתולות בערי יהודה" - מה אתה מתפלא? הרי צניעותן של ישראל ירדה פלאים, ובמקום "כל כבודה בת מלך פנימה", בתולות מסתובבות בערי יהודה, ברחובות ובקניונים. אז מה אתה מתפלא שמגיעים למצבים קשים ונוראים כאלה? "נשים בציון עינו" - אין זה אלא מפני ש"בתולות בערי יהודה". ואילו הייתה צניעות, לא היינו מגיעים לנפילה כזאת חלילה.
בפסוקים אלו מתאר המקונן את עומק השפלות: ידינו מושטות למצרים ולאשור רק בעבור לחם, ואף הם, שהחזקנו להם טובה בשמן ובתבואה, בגדו בנו וסייעו לאויבינו. "אבותינו חטאו ואינם" - אנו הבנים, הערבים על התורה, נושאים את עוונות האבות, ובניגוד לאבות שמיהרו לשוב ולא סבלו את העוון עליהם רגע אחד, אנחנו מסוגלים לסחוב את עוונותינו בשקט. "עבדים משלו בנו" - מפני שלא היינו עבדי ה' נפלנו לעבדות עבדים, שאין בהם רחמים ואין מהם פורק, ואף על פי כן אנו יודעים שכל המלכויות אינן אלא "נבוכדנצר עבדי", ושלשלת הכלב ביד אדוניו. "בנפשנו נביא לחמנו" - לא רק מסירות נפש ממש בשעת הרעב, אלא גם תוכחה לדורות: שלא נמסור את הנפש והנצח בעבור הלחם, ושלא יהיו כל תפילותינו "אל הלחם". ו"נשים בציון עינו" - עדות לכך שהפגיעה בצניעות היא שהביאה את הנפילה, ובתיקונה תלויה ההצלה.