פרק ה' באיכה הוא תפילת סיום: קינה שכולה פנייה אל הקדוש ברוך הוא - "זכור ה' מה היה לנו" - ובה נפרשׂת לפניו שורה של תמונות מן החורבן והגלות. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים: יתמותו של העם, לקיחת המים והעצים בכסף, והרדיפה על הצוואר בדרך לבבל. כל פסוק ופסוק פותח לנו חלון אל עומק הצער, ואל תשובת שמים שבתוכו.
יְתוֹמִים הָיִינוּ (אין) [וְאֵין] אָב, אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת׃
לכאורה הביטוי משונה: אם אתה יתום - ממילא אין אב. היה מקום לומר "יתומים היינו ואין אם", וההדגשה היתה מובנת; אבל מה מוסיפה ההדגשה "ואין אב" אחרי שכבר אמרת "יתומים היינו"?
ההסבר הראשון: הטעם שאנחנו יתומים הוא משום שהקדוש ברוך הוא הסיר את השגחתו מאיתנו. מיהו ה"אב"? אבינו שבשמים. וכיוון שאין אב - כיוון שאין עלינו השגחת האב - לכן "יתומים היינו".
הסבר שני: כל יתום, גם כשאבד לו אביו הביולוגי, יש לו אב חלופי - אבינו שבשמים, שנקרא "אבי יתומים ודיין אלמנות". אבל כאן אנו אומרים: "יתומים היינו ואין אב" - שהרי הקדוש ברוך הוא כביכול מסתיר פניו מאיתנו, וכשהוא מסתיר פניו, גם האב הזה אינו מצוי.
הסבר שלישי: יש מי שאין לו אב, אך יש מי שממלא את מקומו - אפוטרופוס, דוד שנוטל אותו לגדלו, קרוב שפורס עליו את חסותו. וכאן אומרים ישראל: גם אב כזה לא היה לנו. וזה מצב נורא: יתמות שאין מי שנכנס לתוך הוואקום, אין מי שלוקח אחריות לגדל את הילד הזה. "ואין אב" - אין אפילו תחליף לאב.
והסבר רביעי: לפעמים אדם יתום, אבל יש לו קבר שהוא יכול להתרפק עליו, יש מקום שאליו ילך ויוריד דמעה. אבל כאן, שמדות רבות עברו ואפילו מקום קבורתם לא נודע. "יתומים היינו ואין אב" - אין אפילו קבר אב שנוכל ללכת ולבכות עליו. כפי שאירע בשואה הנוראה והאיומה, שרבים שוכלו בני משפחתם, ואינם יודעים היכן: באיזה יער, בבאבי יאר, באילו משרפות. אין להם אפילו קבר ללכת ולבכות עליו.
מספרים מעשה ברבי יעקב עמדין, אבי זקנו של החכם צבי. בימי הגזרות מצאו חמיו ואשתו מקלט באחת המדינות, ואילו רבי יעקב לא הספיק להגיע לאותו מקום, ונפל בידי הרוצחים הארורים של אותה תקופה, חמלניצקי וחבריו. עמד עליו אחד הרוצחים ואמר לו: כרע על ברכיך ופשוט צוארך. וכך עשה, והתכונן לקדש שם שמים וכבר עמד לברך את הברכה. וכאשר היה צווארו פשוט כלפי מעלה, חס עליו אותו רוצח והעביר את החרב על צדה הקהה, ולא פגע בו. נפל רבי יעקב ארצה ועשה עצמו כמת, והאחרים שהיו שם סברו שאכן מת, והניחו לו והמשיכו בדרכם - וכך ניצל, מן המעטים שניצלו, והתחיל לשוטט לחפש לחם.
אלא שאנשים שראו את המחזה הלכו אחר כך והעידו לפני הרבי ר' העשיל מקרקא, לצורך התרת אשתו העגונה: העידו שראו כיצד העביר אותו קלגס רשע חרב על צווארו, ראו אותו נופל, והעידו שמת. דן הרבי ר' העשיל בדין והתיר את האישה להינשא. אך האישה לא הסכימה: היא האמינה שבעלה עדיין בחיים, ידעה שבעלה צדיק גדול, וציפתה וחיכתה לזכות ולהוציא ממנו שושלת של חכמים וגדולים. כעבור חצי שנה הגיע "הרוג" ברגליו, כלשון חז"ל: רבי יעקב עמדין התייצב חי - אותו אדם שכולם היו בטוחים שאינו בין החיים, שהיו עליו עדויות שמת ואשתו כבר הותרה להינשא. ומאותו מעשה מסופר שהרבי ר' העשיל קיבל על עצמו שלא להתיר עגונות כלל. ראו מה גדולה האחריות שבהתרת עגונה.
וזהו שאומר כאן המקונן: "אמותינו כאלמנות". אילו היו אלמנות ממש - ניחא, עוד היו יכולות לילך ולהינשא. אבל "כאלמנות": לא היה בירור מוחלט אם אלמנה היא אם לאו. וכמה גדול צערה של אישה עגונה - כמי שהטילה עוגן, או כמי שעג עוגה ועמד בתוכה, ואינה יכולה להינשא. זה צער נורא שאין לשער ולתאר. "טב למיתב טן דו", ויותר משהאיש רוצה להינשא האישה רוצה להינשא, ומבקשת חוטרא לידה ומרה לקבורה - ואין לה. אילו היו אלמנות ניחא, אבל היו "כאלמנות", שאפילו להינשא לא יכלו. ועל זה אנו מבקשים: ריבונו של עולם, "הביטה וראה את חרפתנו".
מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ, עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ׃
מבאר ה"לחם דמעה": אפילו המים המועטים, כשיעור שתייה בלבד ולא כמות גדולה - אף אותם בכסף שתינו. כל שכן שאר הדברים הצריכים לקיום הנפש. אפילו מים, שהם הדבר המצוי והזול ביותר, נאלצנו לקנות בכסף. ואפשר לומר זאת גם על דורנו: פעם היו פותחים את הברז ושותים מים, והיום אדם קונה מים בבקבוקים. מי שהיה אומר לנו כילדים שיקנו מים - היה נשמע הזוי. והיום, "מימינו בכסף שתינו".
ויש ביאור קדמון: את המים שלנו היינו צריכים לקנות בכסף, ואת העצים שלנו במחיר. וזה מה שנאמר במדרש איכה: פעם אחת באו המציקים ולקחו פיתן, יינן, שמנן ומימיהן, וחזרו ומכרו אותם להם. הבינו מה זה "מימינו בכסף שתינו": את המים שלנו, מה ששייך לנו, גזלו מאיתנו - ועכשיו דורשים מאיתנו תשלום. גזל את זה ממני, ועכשיו: אתה רוצה? שלם. זה כמו בימינו, שאדם גונב לך את הרכב ואחר כך מתקשר אליך: רוצה אותו בחזרה? שים עשרת אלפים שקלים. (משטרת ישראל, אגב, ממליצה שלא להסכים בשום אופן, שכן פעמים רבות גם את הכסף תשים וגם את הרכב לא תראה.) אבל באופן עקרוני צריך לדעת כמה נורא הדבר: הגזלן גוזל, ואחר כך בא לבקש ממך כסף. ועל זה אומר המדרש: אוי לנו שנתקיים בנו הכתוב "מימינו בכסף שתינו, עצינו במחיר יבואו". לקחתם לנו את הפת, את היין, את השמן ואת העצים - ועכשיו אתם באים למכור לי אותם ולדרוש ממני תשלום?
וזה דומה למציאות שלנו היום: חלק מן ההסכמים עם הפלסטינים הוא שגם על המים שלנו אנו צריכים לשלם. חלק מן המים מגיע אליהם וחלק אלינו, וגם כשאנו לוקחים מים - "מימינו בכסף שתינו".
עוד הסבר אומר הרב מגרמייזא: "מימינו בכסף שתינו" - היו רגילים לשתות בכלי כסף, וזה מורה על יוקרה, על חשיבות ועל עשירות. בעבר היינו שותים מים בכלי כסף, איזו גדולה היתה לנו; ועכשיו "עצינו במחיר יבואו" - אפילו כלי העץ, כוסות פשוטות של עץ, צריכים אנו לשלם עליהם מחיר יקר. לא זו בלבד שכלי כסף אין לנו, אלא אפילו כלי עץ עולים לנו ביוקר. בואו וראו איזו הידרדרות עברנו.
עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ (לא) [וְלֹא] הוּנַח־לָנוּ׃
אומר התרגום: כשהיינו הולכים בשביה, ראה נבוכדנצר את נסיכי ישראל הולכים ריקנים - כלומר בלי משא. ציווה לתפור ספרי תורה ולעשות מהם נודות (ראו עד היכן מגיעה הרשעות), ומילאו אותם באבני חצץ של נהר פרת והטעינו אותם על צוואריהם, כדי שלא ילכו ריקנים אלא יישאו משא. ובאותה שעה - "יגענו ולא הונח לנו".
ומובא באיכה רבה, שנבוכדנצר אמר לנבוזראדן: אלוקיהם של אלו מקבל תשובה, וידו פשוטה לקבל שבים. לכן היזהר - מיד כשאתה כובש אותם, אל תיתן להם להתפלל, שלא יעשו תשובה. שאם יעשו תשובה, השם ברגע אחד יכול לגאול אותם וירחם עליהם, ואני אצא בבושת פנים. ולכן אל תרפה מהם. וכיוון שכבשם, כשהיה אחד מהם עומד, היה מחתכו איברים איברים לפניהם, והיו הולכים בעל כורחם עד שהגיעו לפרת. אם מישהו רק עמד והתעכב - מיד במקום היו הורגים אותו. ומי שיודע - הדבר חזר ונשנה, ימח שמם וזכרם, גם אצל הנאצים: בצעדות המוות, אם ראו מישהו מתעכב, מישהו יורד - מיד כדור בראש. אין אפשרות לעצור, אין אפשרות לנוח אפילו רגע. שהרי נבוזראדן ידע שברגע שינוחו, מיד יעמדו להתפלל - ודבר כזה לא היה מוכן לסבול: יתפללו, והשם יחזירם.
כיוון שהגיעו לפרת אמר לחיילותיו: הניחו להם. אפשר להוריד הילוך. מה קרה? שמכאן ואילך לא יחזירם אלוקיהם. עברנו את השלב הקריטי, הם כבר בגלות, והשם כבר לא יחזיר אותם. וזהו שנאמר "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" - "שם ישבנו" דווקא, לומר שעד כאן לא ישבנו כלל; רק שם נתנו לנו לשבת, ועד שם לא נתנו לנו רגע לנוח. וזה מה שאומר הכתוב: "על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו" - כל כך נרדפנו על צווארנו, עד שלא הונח לנו אפילו לעמוד רגע, אפילו לנוח מעט מעמל הדרך. ומירושלים ועד פרת מהלך חמישה עשר ימים, כמו שאומרים חז"ל לעניין הזכרת "ברך עלינו" - חמישה עשר יום טרטרו אותנו בלי לנוח רגע, ובלבד שלא נתפלל.
ובספר "אלון בכות" מביא, שזה היה עונש על כך שפרקו מעליהם עול תורה: אין אתה מקבל עליך עול תורה - אומר הקדוש ברוך הוא - יבוא האויב וייתן עליך עול מלכות. ודבר נוסף: הוא לא רצה שיתפללו, ואנו יודעים שאדם הנושא משא על כתפו הכבד יותר מארבעה קבין אינו יכול להתפלל כך, אלא צריך להניח את המשא ואז יתפלל, שהכובד מונע מן האדם להתרכז ולכוון. ולכן החכים אותו רשע והטעין עלינו משא: "על צוארנו נרדפנו" - שם על צווארנו משא כבד, ובכך מנע מאיתנו לעמוד ולהתפלל, וממילא לא נבטל את הגזירה בכוח תפילותינו.
באיכה רבה מופיע, שעמד משה רבנו מקברו ואמר לירמיהו: לך לפניי, שאלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם. כששומע משה רבנו את הצרות הקשות ואת המצב הנורא שבו שרוי עמו, הוא אומר לירמיהו: לך לפניי, אני אלך ואביא אותם. מיד הלך משה וירמיהו לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל - וכפי שראינו שם, אמר העם: הנה משה בא לגאול אותנו. יצאה בת קול ואמרה: גזירה היא מלפניי. גם אתה, משה, לא תוכל עתה לגאול אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכייה גדולה, עד שעלתה שוועתם למרום, וזהו שנאמר "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". וזאת גם הסיבה שנבוזראדן הניח להם לשבת: ראה שאפילו משה רבנו אינו יכול לגאול אותם, ואמר - אם כך, אינני חושש עוד מתפילתכם, שבו ונוחו, שהרי גאולה כבר לא תהיה לכם.
ועוד מופיע במדרש תהילים: היה נבוכדנצר יושב בספינה בכל גדולתו וכל שריו עמו, ועמהם כל מיני זמר, וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר. נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם, ואמר לעבדיו: מפני מה הללו הולכים בקומה זקופה בלא משא? אין לכם משא שתיתנו על צווארם? באותה שעה הביאו ספרי תורה ועשו מהם כחמת, ומילאו אותם חול והניחו על כתפיהם עד שנכפפה קומתם, ואמרו על עצמם: "על צוארנו נרדפנו".
ובאותה שעה געו כל ישראל בבכייה עד שעלתה שוועתם למרום, וביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ראו איזה חרון אף נוצר בעולם. אמר הקדוש ברוך הוא: כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו - "בראשית ברא אלוקים", בשביל ישראל שנקראו ראשית; אם כן, נחזיר את העולם לתוהו ובוהו. נכנסו כל מלאכי השרת לפניו ואמרו: ריבונו של עולם, העולם כולו ומלואו שלך; לא דייך שהחרבת דירתך של מטה, אלא שתחריב גם דירתך של מעלה? אמר להם: וכי תנחומים אני צריך? הרי אני מכיר בראש ומכיר בסוף - אני יודע מה בתחילתם ואני יודע גם מה יהיה בסופם. מנחמים אדם שאינו יודע את העתיד, אומרים לו: לא נורא, העתיד יהיה טוב יותר, עוד תראה שהמצב ישתפר. אבל הקדוש ברוך הוא יודע גם את הסוף. על כן אמרתי: "שעו מני אמרר בבכי, אל תאיצו לנחמני" (ישעיהו כ"ב). אמר להם: תנחומים אלו שאתם מנחמים אותי - ניאוצים הם לפניי.
אלא מה כן ביקש הקדוש ברוך הוא? אמר להם: רדו מלפניי ושאו המשא מעליהם. מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו את המשא מעל ישראל. ולא מלאכי השרת בלבד, אלא אף הקדוש ברוך הוא נשא בעצמו, שנאמר "למענכם שולחתי בבלה" - כביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו ירד לבבל להסיר מעליהם את המשא, להצילם מאותו עול ש"על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו". וזו הבחינה של "עמו אנוכי בצרה": הקדוש ברוך הוא אומר שאני עמהם בגלות, והשכינה אומרת שמאז שגלו ישראל לא אבוא בביתי ולא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבוא עם ישראל לירושלים של מטה. השכינה כביכול עמנו בגלות, והקדוש ברוך הוא כביכול בא ומסייע לנו להרים את המשא, כדי שעם ישראל לא יאבד בגלותו.
שלושת הפסוקים שלפנינו מציירים שלוש שכבות של חורבן: יתמות שאין בה אב ואין בה אפילו תחליף לאב או קבר לבכות עליו, ואימהות התלויות באוויר - "כאלמנות"; גזל שהופך את שלנו למכירה בחזרה אלינו - "מימינו בכסף שתינו"; ורדיפה שלא הניחה לנו אפילו רגע לעמוד ולהתפלל - "על צוארנו נרדפנו". ואולם דווקא בנקודת השפל מתגלה הצד השני: הקדוש ברוך הוא אינו מקבל תנחומים, אלא מצווה להסיר את המשא, ואף נושא אותו עמנו בעצמו. "עמו אנוכי בצרה" - השכינה יורדת לגלות עם בניה, וזו הערובה שעם ישראל לא יאבד בגלותו.