פרק ג' שונה במבנהו משני הפרקים שקדמו לו. ראשית, הפסוקים בו קצרים יותר. שנית, הוא בנוי בשלשות: כל מגילת איכה בנויה על סדר הא"ב, אך בעוד שבפרקים הקודמים הסדר הוא א', ב', ג', ד' - כאן ישנם שלושה פסוקים באות א', שלושה פסוקים באות ב', שלושה באות ג', וכן הלאה. גם התוכן שונה: כאן הנביא מדבר בגוף ראשון, בלשון אישית, ומתאר את מה שעיניו שלו ראו.
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ׃
מסביר ה'לחם דמעה', שכאן המקונן מתאר את התהפוכה שעבר עם ישראל מאז יציאת מצרים ועד עתה. כולנו מכירים את הקינות שבנויות על המתכונת הזו: "אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבבי בצאתי ממצרים", וכיוצא בזה. הרי כשיצאנו ממצרים היה שבט שהלך לפנינו, ובו נעשו כל האותות והמופתים - זהו המטה. ואילו עכשיו: "ראה עוני בשבט עברתו" - גם עתה יש מקל, אלא שזהו מטה זעמו, מקל המכה בנו. כשיצאנו ממצרים היה ענן ה' יומם ועמוד אש לילה, וכיום "אותי נהג וילך חושך ולא אור": אז היה עמוד אש להאיר בלילה וענן לסוכך ביום, ועכשיו מנהיג אותי בחושך ולא באור.
נשים לב שירמיהו מתחיל כאן לדבר באופן אישי: "אני הגבר ראה עוני". מה כוונתו? נביאים רבים היו לפניו, ורבים התנבאו על חורבן בית המקדש, אבל מי נגזר עליו לראות את הדברים מול עיניו? מי ראה את העוני, את השבר ואת הייסורים? "אני". ומדוע הוא מדגיש זאת? כי הוא מוצא בכך עוון אשמה לעצמו. אומר ירמיהו: אם הקדוש ברוך הוא הביא את זה בדורי, כנראה שאני נושא בקולר - חטאם בקולרי ובצווארי.
כמו שמצינו בגמרא על רבי יהושע בן לוי, שטרף ארי אדם בסביבתו - במרחק שלושה מילין - ולא נגלה אליו אליהו הנביא. וכי מה הוא אשם? אלא: למה לא הגנת על הדור? למה לא התפללת די? למה לא עשית מעשים שיש בהם כדי להגן על הדור? כך אומר גם ירמיהו: אני כשלתי. שהרי אם בסופו של דבר היה חורבן, סימן שאני לא פעלתי את הפעולה המספקת.
וזה בדיוק ההפך ממה שמקובל היום, לצערנו - "תסמונת הש"ג". תמיד מחפשים היכן הש"ג אשם. חייל נחטף, הוא נרדם בטנק, וזהו, פתרנו את הבעיה. איפה המפקד? איפה מפקד המחלקה? איפה הרמטכ"ל? כולם נקיים. מצאנו את האשם - הש"ג. אבל אתה אמור לשאת באחריות: אם פקוד שלך עשה דבר לא הגון, קח אחריות. לא "אני בסדר גמור, הבעיה אצל החייל, גמרנו". ירמיהו אומר: לא. אם קרתה צרה, אני לוקח אחריות. משהו אצלי לא היה בסדר. "אני הגבר ראה עוני" - הדבר מוטל על צווארי.
פשוטו של מקרא, וכך מסביר רש"י, ש"שבט עברתו" הוא שבט עברתו של הקדוש ברוך הוא. ובספר 'אהבת ציון' מוסיף, שיש כאן רמז למקל השקד שבנבואת ירמיהו: "מה אתה רואה? מקל שקד אני רואה" - לרמז שהקדוש ברוך הוא שוקד על הרעה. כלומר: "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" - כבר אז, באותה נבואה, ראיתי בחזון את העוני ואת כל הצרה באותו מקל שהראה לי הקדוש ברוך הוא, שבא לרמז שה' שוקד על הרעה. מה שאני רואה כעת בעיניי כבר נרמז לי אז.
עוד מסביר ה'לחם דמעה': "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" - אני סבלתי יותר מאיוב. שאלו את איוב מה הוא בוחר, עוני או ייסורים, ואיוב בחר בייסורים במקום בעוני. אומר כאן המקונן, בשם כלל ישראל - שכאן כבר אין מדובר בפן האישי של ירמיהו אלא בתיאור כלל ישראל - אנחנו סבלנו יותר מאיוב: "ראה עוני" וגם ייסורים "בשבט עברתו". לאיוב עוד ניתנה בחירה, והוא בחר בייסורים; ואילו אנחנו לקינו בכפליים - גם ייסורים וגם עוני, גם שבט עברתו וגם עוני.
ספר 'אלון בכות' מסביר בדרך צחות: הגמרא אומרת "אין עני אלא בדעת", ואם כן "ראה עוני" הכוונה לעניות של תורה. וחז"ל אומרים: איזה הם ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה. אתה עוד יכול להגיע לשיעור - אלו ייסורים של אהבה; אתה כבר לא יכול להגיע לשיעור, ויש בהם ביטול תורה - אין אלו ייסורים של אהבה. נמצא שכאשר הייסורים גורמים לעוני של תורה, זה מוכיח שאין אלו ייסורים של אהבה אלא של חרון ועברה. וזהו שאומר: היות ו"אני הגבר ראה עוני" בתורה, והייסורים הללו גורמים לי לעניות בתורה - אין לי ספק שזהו "שבט עברתו". אין זה שבט של "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", מכות שבאו לנחמני משום שהן ייסורים של אהבה; אלא שבט של עברה. והראיה - שיש לי עוני בתורה, שאיני יכול ללמוד תורה כראוי כמו לפני הייסורים.
ה'לחם דמעה' מסביר, שהנביא מתאר כאן את מה שעיניו ראו כאשר הכשדים שבו את השבויים והוליכו אותם לפניהם. היו מכים אותם בשבט, והם רצים לפניהם ערומים ויחפים - גדולים וקטנים, נערים וזקנים - "וילכו בלא כוח לפני רודף". ואת ההליכה היו עושים בלילה, משום שביום היה חם. אומנם פחות חום, אבל מתוך כך היו רגליהם ניגפות, שהרי בלילה אי אפשר לראות היכן אתה דורך. וזהו שאומר: "אני הגבר ראה עוני" - אני בעצמי ראיתי את עינוי עמי, שהיו מוכים בשבט; ולא די בכך, אלא "אותי נהג וילך חושך ולא אור" - עוד הוליכו אותי בחושך, שאם לא די בשבט הנוגש, ניזוקתי מן החושך וניגפו רגליי באבנים.
הרב מגרמייזא מביא רמז נאה: "אני הגבר" בגימטריה ירמיהו. הרי שמו של ירמיהו אינו מופיע בכל מגילת איכה, ואף על פי כן רמז לנו מיהו "אני הגבר" - זהו ירמיהו, שהוא זה שסבל את כל מציאות הגלות וראה את עוניים של ישראל.
אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר׃
הגמרא אומרת שגם סומא נהנה מן האור, שכן ההולכים סביבו מצילים אותו מן הפחתים ומן הבורות. אבל כשיש חושך, איש לא יאמר לו "היזהר, יש שם בור". נמצא שגם לעיוור, שלכאורה אין הבדל בעבורו בין אור לחושך והוא תמיד בחשכה, עדיין יש יתרון כשיש אור, שיצילוהו הרואים. וזהו "אותי נהג וילך חושך ולא אור": גם חושך מצד שאני עיוור, וגם "לא אור" - עיוור הנמצא באפלה. לוקים בכפליים, שאיש מסביב אינו יכול לעזור לך, שכן גם עבורו יש כאן אפלה.
ה'לחם דמעה' מסביר בדרך צחות: אדם שמונהג וקורית לו צרה - מאשים את עצמו ולוקח אחריות. הוא אומר "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי", "אני הרשעתי", "עוונותיי הטו אלה". הוא אינו מחפש את מי להאשים, לא את הממשלה, לא את הכביש ולא את הנהג, אלא: אם קרה לי כך וכך, זהו רצונו יתברך, בגלל שאני קלקלתי מעשיי. וזהו שאומר המתוודה: "אותי נהג וילך חושך ולא אור" - אתם יודעים מדוע קרה לי כל זה, מדוע "אני הגבר ראה עוני"? כי "אותי נהג" היצר הרע "חושך", הביא אותי למחוזות חשוכים מאוד, "ולא אור" - לא הביא אותי לשיעור, לא הביא אותי לראות באור התורה.
ולא זו בלבד, אלא שכתוב על היצר הרע "אתה ישן לו והוא ער לך". וזה ההמשך: "אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום". לך יש זמנים שאינך שם לב ואינך ערני, אבל היצר הרע תמיד ערני, תמיד מתכנן תכנונים - מה עכשיו, היכן יצליח לתפוס אותך. וזהו: אותו יצר שהנהיג אותי למחוזות אפלים, אינו מניח לי - "אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום".
עוד אומר ה'לחם דמעה', שכאן בא למנות שלוש פורענויות קשות שבאו עליהם. הראשונה: "אני הגבר ראה עוני" - הצרות הרבות והרעות שהביא עליהם השם באף ובחמה, בקצב גדול. השנייה: אחרי הצרות באה גם גלות - "אותי נהג וילך חושך ולא אור", הגלה אותי מארצי. אילו עוד היה לנו בית המקדש, היה לנו אור, היה בחשכת הצרות משהו שמאיר לנו; אבל כשמנהיג אותנו בגלות - אנחנו באמת בחושך ולא אור. ואם תאמר, לפחות שם ינוח לנו? על כך באה הצרה השלישית: "אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום" - גם שם בגלות אין יום שאין קללתו מרובה מחברתה, אין לנו מנוחה. נמצא שצרתנו היא צרה על צרה על צרה: לא די שהיו לנו ייסורים במקומנו, ולא די שאחר כך גלינו, אלא שגם במקומות שגלינו אליהם יש לנו ייסורים. וזוהי השלישייה הראשונה, שלושת פסוקי האות א', שכולם מדברים במציאות אחת.
ה'אלון בכות' מסביר: "אותי נהג וילך" - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא המנהיג אותי, אינני נתון תחת המזלות. ולכן "חושך ולא אור", שהמכה הזו היא מכה קשה בלי אור, שהרי היא ביד ה'. וכאן ראוי להזכיר בקצרה ביאור נפלא של המלבי"ם שלמדנו פעם באריכות.
אחאב הלך לנחם את חיאל בית האלי ופגש שם את אליהו הנביא. טען אחאב: דברי מי קיימים יותר, דברי הרב או דברי התלמיד? אמר לו אליהו: דברי הרב. אמר לו: הנה הרב, משה רבנו, אמר שאם תמרו את פי ה' ייעצרו השמיים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן יבולה; ודברי התלמיד, יהושע, שמי שיבנה את יריחו ימותו בניו. והנה דברי התלמיד התקיימו - הרי אנו יושבים בשבעה של בני חיאל - ואילו דברי הרב לא התקיימו. על כך השיב אליהו: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". ושואל המלבי"ם: אחאב הקשה קושיה, ומה התשובה? אליהו אמר לו: אתה מנצל את טוב ליבו של הקדוש ברוך הוא ומלעיג? תקבל גם את זה. אבל מה נענה על עצם השאלה?
אומר המלבי"ם תשובה נפלאה: דע לך, ישנם שני סוגי הנהגות בבריאה. יש הנהגה שבה הקדוש ברוך הוא מביא עלינו רע, ויש הנהגה שבה הקדוש ברוך הוא עוזב אותנו וממילא הרע בא עלינו. ואיזו הנהגה טובה יותר? ודאי זו שבה הקדוש ברוך הוא מביא עלינו את הרע. מדוע? כי אז אנחנו עדיין מושגחים, וברגע שאנו עושים תשובה מיד מסיר הקדוש ברוך הוא את הרע מעלינו - זהו "רע מבוקר". לעומת זאת, כשה' זונח אותנו ביד המערכה, יכול להיות רע נורא ואיום, והקדוש ברוך הוא כביכול אומר: משכתי ידי, אתה ביד המערכה, תסתדר לבד. ואם המערכה מורה עתה על צרה ואסון - אתה שם, ואיני מטפל בך.
מאידך גיסא, אומר המלבי"ם, יש יתרון למצב שבו הקדוש ברוך הוא מניח אותנו ביד המערכה. מהי מערכה? הצורה שבה עומדים הכוכבים, שממנה יוצאות השפעות בעולם: כשכוכב זה עומד מול כוכב זה, יהיה דבר בעולם, שיטפונות וצונאמי; וכשעמידתם בצורה אחרת, יהיה שפע, גשמים, ברכה ופרנסה. אז אומנם גרוע מאוד להיות זרוק ביד המערכה, אבל אם המערכה מורה דבר טוב - יהיה לך טוב; ואם היא מורה דבר רע - אוי ואבוי לך, ואין הצלה, שהרי הקדוש ברוך הוא אומר: אתה ביד המערכה, תסתדר לבד. וזה מה שלא הבין אחאב. אחאב חשב: הנה משה אמר שלא יהיה גשם, והרי יש גשם. אמר לו אליהו: טיפש, מה שיש לכם עכשיו גשם - זה עצמו מראה על גודל פחיתותכם, שכבר זרק אתכם הקדוש ברוך הוא ביד המערכה, ועכשיו המערכה מורה על גשם, ולכן יש לכם גשם; אבל אין זה מראה כלל על מעלתך.
ולפי זה מבאר המקונן: "אותי נהג וילך" - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מנהיג אותי, איני נתון למזלות. ואז זה "חושך ולא אור", כי כשנגזרת גזרה קשה בהשגחה, היא תבוא בכל מצב, ולא תוכל לומר "אבל המערכה מורה עתה אור, ברכה ושפע". שאם זה מאיתו יתברך - יכול להיות שלכולם יהיה אור ולך יהיה חושך, כי זהו עונש בהשגחה.
אמת שיש יתרון לעונש הבא מן המערכה כשהמערכה מורה טוב, אבל זהו בדיוק חסרונו של העונש מצד ההשגחה: שאצל כולם יהיה טוב, ופתאום ספינה אחת במרכז הים מיטלטלת כאגוז. אצל מי זה היה? אצל יונה. איך ידעו כולם להתפלל? אמרו: כל הספינות סביב, הים אצלם כמראה, ורק אנחנו עולים ויורדים - יש כאן משהו. כלומר, כשאתה רואה שלכולם טוב ורק לך קורה דבר, סימן שיש כאן השגחה פרטית מיד ה'. וזה קשה ביותר, שהקדוש ברוך הוא כביכול בכבודו ובעצמו מביא עליך את העונש, ואז לא יועיל כלום - גם אם המערכה מורה טוב, תקבל את העונש בלי שום יכולת הצלה, כי כך בא מאת ה'. זהו חושך בלי לראות את האור שבקצה המנהרה. לעומת זאת אומות העולם נידונים על פי המזלות, והמזל פעם למעלה פעם למטה, יום עסל ויום בסל, יש יום טוב ויש יום שאינו טוב. אבל אצלנו הכול בהשגחה, ולכן הנפילה קשה מאוד מאוד.
אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּוֹם׃
מהו "יהפוך ידו כל היום"? מסביר ה'לחם דמעה' משל לאדם המכה בכוח: הוא נותן סטירות ומכה ביד אחת, ובשלב מסוים היד כואבת לו, ואז הוא מתחיל להכות ביד השנייה שעדיין אינה כואבת. וזהו "אך בי ישוב" - השם חוזר ומכה אותי שוב ושוב, כביכול הופך את ידו, פעם יד ימין ופעם יד שמאל. כלומר, המכה מכאיבה מאוד, והקדוש ברוך הוא מכה אותנו בלי לאות, שוב ושוב ושוב.
הסבר נוסף מביא ה'אלון בכות': "יהפוך ידו כל היום" - שהפך את היום. עד החורבן היו המלאכים הממונים על היום שלפני חצות מלאכי דין, והמלאכים שאחר חצות מלאכי רחמים. ומעת החורבן נשתנתה המציאות, ואותם שלאחר חצות נעשו מלאכי דין. והראיה, שחורבן הבית מתי היה - לפני חצות או אחריו? לאחר חצות, "כי ינטו צללי ערב". נמצא שנהפך הדבר. ולכן בעבר היו אומרים בבוקר "מי ייתן ערב", שאז זמן רחמים; ואילו עתה אנו אומרים בערב "מי ייתן בוקר", שהרי הערב נעשה זמן דין והבוקר נעשה זמן רחמים. וזהו "אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום" - שהקדוש ברוך הוא כביכול הפך את היום עצמו, בעקבות הצרה שאירעה לאחר זמן חצות.
ראיתי הסבר נפלא בשם הגר"ש זוין, שהיה מבאר את שלושת הפסוקים הללו בדרך צחות, כשיחו של התרנגול בערב יום הכיפורים. אדם מגיע ליום הכיפורים ורוצה לעשות לעצמו כפרה, ולוקח תרנגול. אומר התרנגול: "אני הגבר" - ומי הוא גבר? תרנגול. "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" - בעל הבית לקח אותי משום שהוא מפחד מן השבט שיכה אותו על עברתו, על עבירותיו; ובגלל זה אני סובל. "אותי נהג וילך חושך ולא אור" - מוקדם מאוד בבוקר, בערב יום הכיפורים, עוד לפני אור ראשון, הולכים לעשות כפרות, והוא מוליך אותי אל השוחט.
"אך בי ישוב" - וכי אתה סבור שאדם העושה כפרות עשה בכך תשובה? האם על ידי הכפרה תהיה לו תשובה? זה במקום תשובה? לא יועיל לך "בי ישוב": במה שתיקח ותסובב אותי מעל ראשך, וכי זו תשובה? ואם כך אתה חושב - "יהפוך ידו כל היום", תוכל להמשיך ולהפוך ולסובב ולסובב כל היום, ולא יועיל לך מאומה. אין זה תחליף לתשובה אלא תוספת לתשובה. עיקר התשובה הוא שהאדם יקבל על עצמו להבא, יתקן מעשיו ויפשפש במעשיו; אבל לעשות כפרה ובזה לגמור את העניין - טעות היא.
וכפי שאומר הרב מוצפי: שואלים אותו, כבוד הרב, יש צרות בבניין, נשחט תרנגול? אמר להם: התרנגול לא עשה כלום, מה אתם רוצים ממנו? עזבו אותו. קבלו על עצמכם חיזוק - קבל להתחזק בשמירת שבת, קבל להתחזק בקדושה. מה אתה רוצה מן התרנגול? לחשוב שזו התכלית - זו הדרך הקלה. יש כל מיני רבנים מקומיים שאתה בא אליהם והם אומרים לך "נעשה לך תיקון", יביאו מקובל ויקראו לך משהו. והרי בזה אתה עובד עליו: אם הקדוש ברוך הוא מדבר איתו, ואתה אומר לו "אל תקשיב, נביא לך תרנגול והתרנגול יפתור את הבעיה"? מדברים איתו משמיים, הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו דבר, ואתה "פותר" לו את הבעיה ושם פלסטר על פצע ממאיר. וכי מפני שלא יראה את הפצע - די בכך?
שלושת פסוקי האות א' שבפרק ג' פותחים קינה אישית: ירמיהו מעיד על עצמו שהוא זה שראה בעיניו את העוני והשבר, ונוטל את האחריות על צווארו - לא כדרך המחפשים תמיד את האשם הקטן. השבט שבו הוציאנו ה' ממצרים נהפך לשבט עברה; האור והענן נהפכו לחושך; והמכות אינן פוסקות אלא חוזרות שוב ושוב. הפירושים גילו בכך פנים נוספות: עוני וייסורים כאחד, קשה מאיוב; עניות בתורה שהיא סימן שאין אלו ייסורים של אהבה; וידוי על היצר שהנהיגנו אל החושך; שלוש פורענויות של צרה, גלות וייסורי הגלות; והנהגה של השגחה פרטית שאין ממנה מפלט בלי תשובה. ומכאן המסר המעשי: אין קיצורי דרך ואין פלסטרים - כשמדברים עם האדם משמיים, התיקון היחיד הוא לפשפש במעשים, לקבל על עצמו להבא ולשוב באמת.