פתיחה: שבחו של קהלת בסיום הספר
בסיום ספר קהלת, לאחר כל הבירור הגדול על ההבל שבעולם הזה, באה רוח הקודש ומעידה על שלמה המלך ועל מפעלו. אין זה שלמה הכותב שבחים על עצמו, אלא רוח הקודש שמעידה על מעשי שלמה ומלמדת אותנו דעת בכמה וכמה עניינים. נעמוד על הפסוק:
וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם, עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם, וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה. (קהלת יב, ט)
"ואיזן" - עשה אוזניים לתורה
"ואיזן" - עשה אוזניים לתורה. רש"י מסביר מה הן אותן אוזניים: זה מה שאמרו חז"ל ששלמה תיקן עירובין, שהוא סייג לשמירת שבת; תיקן נטילת ידיים, שהיא סייג לטהרה; וגזר על השניות לעריות, מעבר לעריות הכתובות בתורה. כל אלה מיני סייגים, והם מעין אוזניים לתורה.
פירושו של דבר: אם אתה אוחז בתורה כמות שהיא, היא עלולה להחליק לך מן היד, כמו שאתה אוחז בקופה בלי ידיות והיא מחליקה. אבל כשיש לה אוזניים - אתה תופס אותה היטב והיא אינה נשמטת. כך התורה: בלי סייגים אפשר חלילה להיכשל בה. הסייגים הם גדרות שאומרות לאדם: אל תתקרב. "סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב". זה כמו תהום בלי מעקה - אדם יאמר "אני בר דעת, אני מסתכל היטב", אבל בשנייה אחת הוא כבר למטה. כשיש גדר שעוצרת אותך חמישה מטרים לפני התהום, יש סיכוי שתינצל. כך הסייגים גורמים שלא נעבור על איסורי התורה עצמם.
"מקלו ומקדו" - מה נשאר לשלמה
חז"ל אומרים שלאחר ששלמה ירד ממלכותו, על הפסוק "וזה היה חלקי מכל עמלי" - זה מקלו ומקדו. המקל שהיה הולך עמו, ומקדו הוא הכלי שממנו היה שותה, מעין מימייה. שני דברים בלבד נותרו לו. ומובא בספרים ביאור נפלא: המקל מרמז על העירוב, שהרי בעירוב מעמידים לחי; והמקד הוא הספל שבו נוטלים ידיים. אומר שלמה: מכל עמלי הגדול, מה שנשאר לי לנצח נצחים הן שתי התקנות שתיקנתי. כל השאר הבל הבלים - היה לי ועבר, ולמי זה מעניין היום? מה שנשאר הוא שכלל ישראל עד היום מקיימים מצוות ששורשן ויסודן בתקנותיו של שלמה. בזה הוא קנה את הנצח, וזה "חלקי מכל עמלי".
הלימוד הראשון: אל יאמר אדם "די לי בחכמתי"
האלשיך הקדוש אומר שרוח הקודש באה כאן ללמדנו דעת בכמה דברים. הראשון: שלא יאמר האדם "די לי חכמתי אשר חכמתי לי, מה לי עוד ללמד את זולתי?" - כי ללמד את האחר דורש זמן, ובזמן הזה יכולתי להתקדם בעצמי.
אתם יודעים שאחד הדברים הפחות אהובים בישיבות הוא כשראש הישיבה או המשגיח או הר"מ מצמיד לבחור מצוין דווקא בחור שמתקשה, בחור שצריך לסחוב אותו. הבחור מרגיש כאילו תלו עליו משקולת והוא טובע. הרי במקום להתקדם ולעיין, הוא צריך להסביר לו את הגמרא פעם רביעית, וזה עדיין לא נכנס, ושוב ושוב. האדם באופן טבעי רוצה להתקדם, ולא להשקיע באחרים זמן שבו יכול היה להתקדם בעצמו.
על זה אומר הכתוב: "ויותר שהיה קהלת חכם - עוד לימד דעת את העם". שלמה לא אמר די לי בחכמתי. ואם נתבונן ברום מעלתו, דווקא עליו היינו אומרים שיבזבז זמנו עם המון העם? הרי בזמן הזה יכול היה להשיג חכמות אדירות. ואפילו אם תאמר שילמד את חכמי דורו - הפערים היו עצומים, שהרי שלמה היה חכם מכל האדם, מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע. לגביו כל ישיבה עם מישהו אחר היא לכאורה סוג של בזבוז זמן. ואף על פי כן בוא וראה - לא די לו בזכות חכמתו, אלא עוד לימד דעת את העם.
הלימוד השני: ספר צריך להיות מיוסד על התורה
הדבר השני שמלמדת אותנו רוח הקודש, והוא לימוד גדול לכל חכמי לב הבאים אחריו: מי שבא לחבר ספרי חכמה ומוסר והדרכות, "בל יעשה אותם מרוח מבינתו, מעניין שכלי, משולל תורת ה' תמימה, כדרך חכמי אומות העולם - רק על פי התורה ומיוסד על פיה". כשאתה מחבר ספר, תתמוך יסודותיו בתורה הקדושה; כל הרעיונות וכל היסודות יבואו משם.
ולכן אמרו חז"ל שכל מה שכתוב בנביאים ובכתובים - הכל רמוז בתורה. וכידוע דרכו של הגר"א, שבספר משלי הוא מראה פסוק אחר פסוק היכן הדברים כתובים בתורה, וכן על פרקי אבות - קטע אחר קטע, היכן התורה כבר דיברה בזה. היסוד הוא התורה, הבסיס הוא התורה.
מדוע אין יסוד ל"חשיבה חיובית"
זו אחת הטענות החזקות כנגד שיטת ה-NLP, שלצערנו בשנים האחרונות קנתה לה שביתה בציבור שלנו בלי הרבה בדיקה ועיון, ושהרבה מגדולי ישראל מתנגדים לה ממש. השיטה מבוססת על חשיבה חיובית: אם תחשוב טוב - בוודאי יהיה טוב, והכל תלוי במה שהאדם חושב. מורים לאדם לעשות מדיטציות ודמיונות, לראות את עצמו מצליח ועולה על גלי ההצלחה, וכפי שתחשוב כך יקרה.
נשאלתי פעם בזה, וכתבתי תשובה ארוכה כיצד הדבר מנוגד להשקפת היהדות, והיא נמצאת באתר שלנו, והבאתי שם גם קונטרסים של גדולי ישראל שחיוו דעתם נגד העניין. ומאין הגיע הדבר? גוי אחד חיבר ספר בשם 'הסוד', ובו פירט את התפיסה הזאת שאפשר לשנות דברים בעולם על ידי חשיבה חיובית: אל תחשוב שלילי, אל תחשוב שיקרה משהו רע - תחשוב טוב, ואז יהיה טוב.
זה הבל הבלים, שטות, אין בזה ממש, ומן התורה אנו רואים להפך. ביקשתי לא פעם מאנשים: הראו לי מקור לזה בחז"ל. אף אחד עדיין לא הראה לי. כל אחד מביא מאיזה ספר כזה או אחר, אבל מקור בחז"ל שבכוח המחשבה אתה משנה גזירת מרום - היכן זה כתוב? תפילה כתובה בחז"ל, ביטחון ואמונה בהשם כתובים בחז"ל, אבל "תחשוב טוב יהיה טוב" כמכניזם - לא.
אמרו לי: "הרבי אמר תחשוב טוב יהיה טוב", הרבי הקודם מחב"ד. אמרתי לאותו אדם: מי מבין את תורת חב"ד יותר, אתה או האדמו"ר? אמר: האדמו"ר. אמרתי: בוא נראה מה כתב האדמו"ר. האדמו"ר האחרון מחב"ד כותב שה"טראכט גוט וועט זיין גוט" ודאי אין משמעותו שמחמת מחשבתך יהיה טוב - על סמך מה? מי הבטיח לך? - אלא כוונתו שיתחזק האדם בביטחונו בהשם. הרי שהוא עצמו מסביר שזה ביטחון, ולא "תחשוב טוב". ומאין השטות הזאת? מפני שגוי אחד כתב זאת בספרו, ואחר כך לקח זאת יהודי אחד ועשה מזה ספר שלם, ואף אותם שנתנו הסכמה חזרו בהם ואמרו שלא ידעו ולא הבינו, וטענו: מה אתה מביא לנו מתודות משיטות של גויים? אין זו דרכם של ישראל. ויצאו גדולי ישראל, הרב בעדני והרב מוצפי ועוד, כנגד הדברים הללו שהם מנוגדים לתורה.
חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין
כבר אמר החפץ חיים, כששאלו אותו האם יש דברים טובים ללמוד מן הגויים: איני מדבר על חכמה. חכמה בגויים תאמין - אם יבוא גוי וייתן לך ידיעות באסטרונומיה או במיקרוביולוגיה, הוא עשה מחקרים. וכך מצינו שחכמים קיבלו את דעת חכמי אומות העולם בשאלות אסטרונומיות, וחזרו והודו להם. אבל תורה בגויים, דרך חיים - אל תאמין. ועוד אמר: אם היה בזה דבר טוב, היה כתוב בתורה; ואם התורה לא ציוותה על זה - סימן שאין זה דבר טוב, נקודה.
זו צריכה להיות נקודת היסוד: אין דבר כזה שקיימת דרך הנהגה נכונה וצורת חיים ראויה, והתורה לא תכתוב עליה ולא תמליץ עליה. ואם התורה לא המליצה - סימן שאין היא רואה בזה דבר טוב.
דוגמה מן ההיסטוריה: הקומוניזם
היו אנשים שחשבו שהשיטה הקומוניסטית היא השיטה הנכונה: כולם שווים, מחלקים את הכסף לכולם, אין מעמדות ואין מתנשאים. וכמה זמן עבר עד שהדבר קרס בקול רעש גדול? שבעים שנה. אילו היה זה דבר טוב, התורה הייתה מורה שכך צריך לחיות - והתורה לא הורתה כך. ותראו שכל המדינות הקומוניסטיות נשארו נחשלות, מפני ששיטת הקומוניזם קוטלת כל רצון לפתח ולעשות.
שהרי אם אמציא תרופה, ויש לי חברה כפייזר או מודרנה, אני הופך בין לילה למולטי-טריליונר; אבל אם אני אזרח רוסי, המדינה היא שתקבל את הכסף. וכי בשביל שהמדינה תרוויח לא אישן בלילה? שארצות הברית תפתח. ומכאן: למה לי להתפתח, למה לי להתייגע, וכי יאכלו אחרים יגיעי? זו שיטה פגומה, והתורה אומרת מראש שהיא פגומה - וכעבור הזמן נוכחת לראות שהשם אמת ותורתו אמת.
והתורה גם אינה קפיטליסטית
ותאמר: הרי הקפיטליזם מביא צרות אחרות, פערי מעמדות, הכסף מרוכז בידי עשרה אחוזים מן העולם, וישנם אנשים הישנים על קרטון ברכבת התחתית. נכון, ולכן התורה איננה קפיטליסטית. התורה נותנת מערכת גיבוי: יש בה סדרה שלמה של עזרה, נתינה והענקה, וחיוב לסייע לדל, לנחשל ולאביון. אין היא אומרת רק "מי שעושה - מרוויח לעצמו", אלא מיד מחייבת: תרומה, מעשר עני, שהרי חלקו של העני הגיע לידך, ותראה צורך לתת לו, וזכות היא לך.
וזה שונה ממה שאומרות האומות. הן אומרות תמיד: עזור לעני מפני שהוא מסכן, מפני שאין לו מה לאכול. וזה אינו מעורר אדם לפעולה. מה מעורר אדם לפעולה? מה שכדאי לו. אין מה לעשות, האדם אנוכי מטבעו. לכן כשהתורה רוצה לעודד אותך לתת, היא אינה אומרת "העני מסכן", אלא אתה נותן לעצמך: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית; "עשר בשביל שתתעשר". אל תרגיש שאתה נותן - אתה בעצם לוקח. זו דרך השכנוע של התורה.
ולכן אין עוד עם שיודע לתת ולהעניק כעם ישראל. בני ברק היא העיר עם התרומות הגדולות ביותר בארץ, אולי אפילו בעולם, פר עיר, והציבור שם איננו עשיר כלל. אלא שהתורה מחנכת את האדם שיפתח מעצמו וייתן, וכך יעזור לעניים. אבל לבוא ולומר "ניקח את כספם של כולם ונחלק" - לא שערו אבותיכם; אם התורה לא ראתה בזה אופציה, סימן שאין זו הדרך הנכונה.
"אין לנו מה ללמוד מן הגויים" - סיפור הנימוסים
היה אחד שישב לפני המלחמה באירופה אצל ראש ישיבה גדול, והתווכח עמו: "הרב, אני סבור שכן יש לנו מה ללמוד מן הגרמנים" - הגרמנים שלפני מלחמת העולם השנייה. "מה?" שאל הרב. אמר: "יש להם נימוסים. אדם מהם רוצה לעשות דבר מה ואינו בטוח אם זה נוח לך, והוא שואל אותך קודם: האם זה ימצא חן בעיניך? האם אוכל לעשות כך וכך? יש להם נימוסים שאין לנו".
אמר לו הרב: אין אלה נימוסים, זו חיצוניות בלבד. גוי - בפנימיותו רצחנות, וכל מה שאתה רואה הוא מעטפת, אין בזה שום דבר. התלמיד לא הסכים והמשיך להתווכח. עברו שנים, אולי ארבעים שנה, ופגש אחד מתלמידי אותה ישיבה, כבר בלי כיפה, ואמר לו: "זוכר אתה שהתווכחתי אז עם הרב? משמיים הביאו אותי להגיע למסקנה שדברי הרב נכונים". וסיפר: עברתי את השואה. לקחו אותנו לעבודות פרך נוראות, לקלף אספלט, ממש להוציא את הנשמה. באחד הימים היכה אותי גרמני מכה על הזרוע - והוא הפשיל את המעיל והראה יד תותבת, ידו נקטעה - ואחרי שעשה זאת שאל אותי בנימוס: "האם זה מוצא חן בעיניך?" ואז נזכרתי בדברי ראש הישיבה שכל זה חיצוניות בלבד. אל תקנה את הנימוסים שלהם, אין בהם ממש. אם יש דבר שהתורה מלמדת אותנו - את זה צריך לעשות; זה היסוד וזה הבסיס.
הסכמות לספרים
זה מה שאומר האלשיך: "בל יעשה אותם מרוח מבינתו, מעניין שכלי, משולל תורת ה' תמימה, כדרך חכמי אומות העולם - רק על פי התורה ומיוסד על פיה". גוי הוגה, וכל אשר יצא מבטנו הוא מעלה על ספר, והוא אינו זקוק למקורות. אתה רוצה לקבוע משהו? תן לזה יסודות בתורה. ולכן, רבותיי, ספרים קונים כשיש להם הסכמה. לא כל אחד שבא וממציא והוגה הגיגים בלא הסכמה ובלא יסודות. כשיש הסכמה - סימן שמישהו עבר על הספר וראה שאין כאן שטויות ואין כאן דברים ששאובים מתפיסות נכריות שאינן ממקורותינו.
תרבות היא הרגלים בלבד
צריך להבין: כל מה שמדברים עליו כ"תרבות" פירושו הרגלים. וזה כמו הסיפור של רבי יונתן אייבשיץ עם החתול והעכבר: מוציאים עכבר, ופתאום החתול שוכח את כל מה שלימדו אותו, ויוצא ממנו החתול. כך גם אצל הגוי. היה צורך במלחמת העולם השנייה כדי שמן הגוי הנחמד, הסימפטי, מאיר הפנים והסבלן - ייצא הגוי. היינו צריכים לראות זאת מול העיניים כדי להבין שהכל צלופן חיצוני, ושאין להתפעל מן הצלופן. החיצוניות הזאת אינה מתגלה במצב הרגיל, ביומיום.
ואגב, דיברנו על כך לא פעם: ישמעאל נחשבים היום לאומה הרצחנית - פיגועים, הריגות, מלחמות, אל-קאעידה. אבל ישמעאל יעבדו עוד שנים רבות ולא יגיעו לקרסוליהם של אירופה. אירופה רוויית דם בהיסטוריה, ולאו דווקא של יהודים. הרצחנות היא באדום, ומי שהיה זקוק לתזכורת - מלחמת העולם השנייה הזכירה לו מעט. בפנימיות זה עשיו, בפנימיות זה רוצח; רק שבחיצוניות הרגילו אותם מגיל צעיר לדבר בצורה נאה. אין זה מבטא עדינות פנימית, אלא נימוסים חיצוניים בלבד.
מתי כן משתמשים בדברי הגויים
עם זאת, אדם יכול להשתמש בחכמת הגויים כסיוע לתורה - לא שהתורה זקוקה לסיוע, אלא מן הסוג שעושים בהידברות, בערכים ובמקומות אחרים: הרבה אנשים, אם תאמר להם "כך כתוב בתורה" אינם מתפעלים, אבל אם תאמר "פרופסור פלוני אמר" - זה עושה עליהם רושם.
היה לי לא מזמן שידור בהידברות בנושא גלגולים, בעקבות הספר "משנת הגלגולים", ובין קטע לקטע הקרינו שם סרטונים. באחד מהם נראה ילד למשפחה בלבנון, שמגיל שהתחיל לדבר מדבר אנגלית חופשית וקורא אנגלית, בעוד שהוריו אינם יודעים מילה באנגלית ואף לא אות. לא רק שידע, אלא סיפר היכן גר, באיזו עיר בבריטניה, ושומעים אותו במבטא בריטי מובהק. כשאדם רואה דבר כזה, זה משכנע אותו פי אלף מכל דרשה שאשא על גלגולי נשמות: הנה, כיצד תסביר שאדם יודע ומספר על צורת חיים שונה משלו? ואין זה בגדר "חכמה בגויים", אלא יהודה ועוד לקרא, סמך ואסמכתא בשביל אנשים שמזה ישתכנעו.
ואומרים בדרך צחות: יוסף - מה ראה לצוות על המצרים למול? הרי המילה היא ברית וחיבור בינינו לבין השם יתברך. אלא שיוסף ידע שיגיע דור שיערער על המילה: מה פתאום למול, ניתוח, ילד שאין שואלים את פיו, וכל מיני הגיגים מן הסוג הזה. מה עשה? אמר לגויים למול, וכשהגויים מלים - כבר מקבלים זאת. וכך באמת משכנעים אנשים שהמילה אינה ברורה להם: בית המלוכה הבריטי מל את ילדיו; וכיום אומרים שעל פי בדיקות המילה מונעת כמה וכמה מחלות. יש אנשים שזה מה שישכנע אותם. אנחנו איננו זקוקים לזה: מרגע שהתורה אמרה - נגמר. ואפילו יאמרו לי כל הרופאים שזה מזיק, אם השם אמר לעשות - מה לי ולרופאים? מה שהשם אמר, אני עושה.
ולכן דברים רבים צורמים לאדם שומר מצוות: ציטוטים ומובאות מכל מיני סלבריטאים, זמרים ואנשי רוח - זה אמר כך, וזה התחיל להניח תפילין, וזה אמר אמירה של ביטחון. מה מעניין אותי מה שהוא אמר? מפיהם אנו חיים? ואם לא היה אומר, אז מה, לא נכון? אלא שיש אנשים שדברי אותו סלב משפיעים עליהם יותר מאשר "משה רבנו אמר". בשבילם, מה לעשות, יש רפי שכל שזה מה שמשכנע אותם. אבל אנחנו, כאנשים מאמינים, איננו זקוקים לשום פרופסור ודוקטור שיביא לנו מובאות מבחוץ על מה שכתוב בתורה. אם התורה אומרת וחז"ל מגלים לנו, איני מתפעל מכך שדוקטור פלוני קבע שהעולם קיים לא יותר מששת אלפים שנה - חזק וברוך, בוקר טוב; אצלנו ילד בגן יודע זאת. אלא שיש אנשים שעליהם זה עושה רושם, כי בבית הספר לימדו אותם על חמישה מיליארד.
וכמו הסיפור הידוע: שאלו אחד כמה זמן העולם קיים, ואמר: חמישה מיליארד שנה ושלושים ושתיים שנה, עשרים ושתיים שעות ושלושים ושש דקות. אמרו לו: מניין הדיוק הזה? אמר: הייתי במערת הנטיפים ושם אמרו לי שזה היה בדיוק לפני כך וכך, ומאז עברו כך וכך שנים ודקות - אז אני יודע על הדקה ועל השנייה. כבר דיברנו פעם על הגיחוך שבבדיקת הנטיפים, והבאנו לזה כמה דוגמאות בלימוד ספר הכוזרי ובהזדמנויות אחרות. אבל העיקרון אחד: לא מפיהם אנו חיים. אל תתרגש כשבא פרופסור ואומר שמה שכתוב בתורה נכון, ועל אחת כמה וכמה כשיאמר שאינו נכון. אין זה מפרה אותי כשאתה מצדיק, ובוודאי אינו מחליש אותי כשאתה סותר, שכן המחקר שלך חיצוני - אתה בודק את הדברים לאחר שכבר נבראו, ואילו מי שברא אותם כתב לנו מראש את הדברים. אני יודע שם אחר שם מבריאת העולם ועד היום, עד אדם הראשון. אתה מדבר תיאוריות, אני מדבר עובדות.
לכן, רבותיי, אל נחשוב שאותן אמירות הן שיוצרות לנו את החיזוקים. זה נועד לאנשים בתחילת הדרך, שבשבילם "חז"ל אמרו" או "הרמב"ם אמר" או "רבי הקדוש אמר" עדיין אינו אומר הרבה, ולכן מביאים להם פרופסורים. אבל אנחנו לא נתבלבל ולא נימשך אחרי זה, אלא נדע שלנו יש אמת, ומתוך האמת הזאת אני מאמין באמונה שלמה, מתוך שלושה עשר העיקרים - ולא מתוך דברים שהוסיפו לנו מדענים וחוקרים.
"עוד לימד דעת את העם" - כיצד לימד
דרש רבא: מאי דכתיב "ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם" - דאגמרה בסימני טעמים, ואסברה במאי דדמי ליה. כלומר, לימד את התורה בסימני טעמים, והסביר את הדברים על ידי דוגמאות דומות - לקרב דבר אל דבר.
בעל "אמרי שפר" מסביר שכאן בא הכתוב לשבח את מעלת הספר, גם מצד החיבור עצמו וגם מצד המחבר. תחילה מצד מעלת המחבר: אין מי שיוציא מתחת ידו דבר מתוקן כזה - לא די שהיה קהלת חכם, אלא "עוד לימד דעת את העם", שהרי יש חכם שהוא חכם לעצמו בלבד, וכאן היה מסוגל גם ללמד דעת את העם.
"ואיזן וחיקר" - ללמוד מכל דבר בעולם
ועיקר התוספת לענייננו: "ואיזן וחיקר" - שדרכם של החכמים להטות אוזן ולחקור בכל דבר הנעשה בעולם, לקחת ממנו משל, חכמה ומוסר, ועל ידי זה "תיקן משלים הרבה". כל מה שראה - בחן והפיק ממנו לקח. וכך מובא על הרבה מגדולי ישראל, שמכל דבר בבריאה למדו מוסר, למדו דעת את השם ויראת שמיים.
כך אנו רואים הרבה אצל חז"ל, וכגון "לך אל נמלה עצל". אחד מסתכל על הנמלים הסתכלות שטחית, ושלמה לומד מהן כיצד לא יתעצל האדם. וכך בכל עניין ועניין - ללמוד מן המציאות שהשם יצר בעולם.
יהודי אחד סיפר לרב שלמה זלמן אויערבך שהיה בארצות הברית באמפייר סטייט בילדינג, בניין ענק וגבוה, ותיאר כיצד אדם מסתכל מלמעלה והכל מתגמד. שאל אותו רב שלמה זלמן: ואיזו הלכה אפשר ללמוד מכאן? אמר: איני יודע. אמר לו: ייתכן ששני ילדים ייוולדו באמפייר סטייט בילדינג, ואת האחד ימולו היום ואת השני מחר. כיצד? הראשון נולד בקומה התחתונה, ושם כבר הייתה שקיעה; השני נולד בקומה העליונה, ושם עדיין רואים את השמש ועדיין לא שקעה. לכן זה שנולד למעלה - אצלו עדיין יום, ויימול בשבוע הבא ביום הזה, ואילו זה שנולד למטה, שאצלו כבר הייתה שקיעה, יימול כבר למחרת. הרי שבשבילו האמפייר סטייט בילדינג הוא הזדמנות ללמוד הלכה - לא סיפור חדשותי מעניין, אלא: מה ההלכה שלומדים מכאן, מה הדין היוצא מכאן.
וסיפרנו פעם על המשגיח, שהתקינו בביתו פרימוס. הוציאו אותו מן הקרטון, והיה צריך להרכיבו מחלקיו, וניסו כה וכה ולא הצליחו. אמר להם: לא מסתבר שאין בפנים דף הוראות, חפשו, ייתכן שנשאר בתוך האריזה. דחפו את היד ומצאו למטה דף הוראות, ולפיו הבינו בדיוק כיצד להתקין, והצליחו. אמר להם: מכאן תורה מן השמיים. כיצד? אמר: תבינו, אם אפילו להרכבת פרימוס לא ייתכן שייתנו לך מכשיר בלי דף הוראות - האדם, היצור המורכב שבעולם, ייתכן שהקדוש ברוך הוא יזרוק אותו לכאן בלי דף הוראות? בלי לומר כיצד להתנהג עם היצור הזה, כיצד חיים, מה עושה אדם כשהוא קם בבוקר, לאן עליו לשאוף, מה אמור לעניין אותו, מה התכלית? ייתכן שלכל זה אין דף הוראות? על כן נתן השם תורה. הרי שבשבילו פרימוס מהווה דרך להכרת הבורא.
וכך אומרים בשם ראשי ישיבות עצה טובה: כשאדם הולך ברחוב, במקום שיתעסק בהסתכלות שעלולה להביאו לידי חטא, יסתכל בדברים שסביבו ויחקור בהם חקירות הלכתיות. רואה מנוף - יחשוב איזו הלכה אפשר ללמוד ממנו, ואיזה נידון יכול להתעורר בו: למשל, אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה, ואם אדם מורם במנוף בשבת - מה הדין. וכן בכל דבר שהוא רואה, יתחיל לחשוב לאיזה עניין הלכתי הוא שייך. וכל זה בהנחה שאין לו נגן או מכשיר שבו יוכל לשמוע שיעור תורה בלכתו בדרך; ולפחות יהיו מחשבותיו נתונות לעניינים המובילים לעבודת השם. זהו "ואיזן וחיקר" - הטה אוזן וחקר בכל דבר שהוא רואה ושומע בעולם, כדי ללמוד ממנו.
החפץ חיים והשיטפון בסין
סיפרנו על החפץ חיים, שבא אליו אדם וסיפר לו שנפרץ סכר בסין ושטף כפרים ועיירות, וכך וכך הרוגים. החפץ חיים גילה עניין רב: שאל כמה, והיכן, ומה היה גודל האסון. התפלא האיש ושאל: האם לרב יש קרובים בסין? אמר לו: לא, אין לי שום קרוב בסין. אמר: אם כן, מדוע הרב מתעניין כל כך? הרי הרב לעולם אינו מתעניין בענייני חדשות.
אמר לו החפץ חיים: אינך מבין? תגיד לי, אם אדם יעמוד בוורשה בכיכר המרכזית וינאם - למי הוא מדבר, ליהודים או לגויים? אמר לו: מן הסתם לגויים, הם הרוב והיהודים מיעוט. אמר לו: שכחתי להוסיף - הוא נואם ביידיש. אמר: אם כן ודאי שהוא מדבר ליהודים. אמר לו: לפני רגע אמרת שהוא מדבר לגויים, שהם הרוב! אמר: כן, אבל הגויים אינם מבינים את השפה, ולכן ודאי אינו מדבר אליהם. אמר לו החפץ חיים: וכשהקדוש ברוך הוא פורץ סכר בסין - למי הוא מדבר? לגויים? וכי הם מבינים את השפה? אלא הכל כדי שאתה תבוא ותספר את זה לישראל מאיר, וישראל מאיר ילמד מזה מוסר. וזהו "הכרתי גויים, נשמו פינותם... אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר" - השם החריב גויים ושממו פינותיהם ומגדליהם, כדי שאנחנו ניקח מוסר. אתה חושב שהשם עשה זאת בשביל הסיני? הסיני מבין משהו? הוא אינו מבין את השפה! זה בשבילנו, שאנחנו נתעורר.
וכך אומרים חז"ל, שהקדוש ברוך הוא מכה בגויים כדי שאנחנו נלמד ונשנה את דרכינו. ומשל למה הדבר דומה: למלמד הרוצה לאיים על התלמידים, ולוקח את השוט ומכה על השולחן. התלמידים שומעים את הרעש ונבהלים. וכי מה אשם השולחן, ולמה הוא צריך לחטוף מכות? אלא שזו הדרך שעל ידה יתעורר התלמיד. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא מכה בגויים - ולא שאין להם מה שמגיע להם, ודאי שמגיע להם, שלא נבין לא נכון - אבל המטרה בסופו של דבר היא שאנחנו נלמד. זהו "ואיזן וחיקר": שמכל מה שקורה בעולם אלמד מה עליי לתקן בעצמי ומה עליי לשנות.
לסיכום: רוח הקודש מעידה על שלמה "ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם, ואיזן וחיקר תיקן משלים הרבה", ומלמדת אותנו שלושה יסודות. הראשון - "ואיזן": עשה אוזניים לתורה, סייגים וגדרות ששומרים על האדם מן התהום, ובהן עירובין ונטילת ידיים ושניות לעריות, וזהו "מקלו ומקדו" שנשאר לשלמה לנצח. השני - שלא יאמר החכם די לי בחכמתי, אלא ילמד דעת את העם, וכל מי שמחבר ספר יבססו על תורת השם בלבד ולא על רוח בינתו ולא על תפיסות של חכמי אומות העולם, שהרי חכמה בגויים תאמין אבל תורה בגויים אל תאמין, ומה שאין לו יסוד בתורה - סימן שאינו טוב. והשלישי - "וחיקר": שדרכו של חכם להטות אוזן ולחקור בכל דבר שבעולם וללמוד ממנו חכמה, הלכה ומוסר, כפי שלמדו גדולי ישראל מן הנמלה, מן הבניין הגבוה, מן הפרימוס ואף משיטפון בסין - שהכל נאמר כדי שאנחנו נתעורר ונתקן את עצמנו.