פתיחה: הפסוקים האחרונים של קהלת
אנו מגיעים לחתימת הספר. לאחר שקהלת סיים את דבריו, באים הפסוקים האחרונים שבהם מתוארת דמותו של המחבר ודרכו בכתיבת הספר. כבר הסברנו - על פי האמרי שפר שזה חכם אחר, או על פי האלשיך שזו רוח הקודש - שאין אלו דברי שלמה עצמו אלא עדות עליו. ובתוך אותה עדות בא הפסוק שלפנינו, שהוא אחד הפסוקים שרבו בו הפירושים יותר מכל.
בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי־חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת׃
"ביקש" - מה שאדם חפץ בליבו
המלבי"ם בחלק ביאור המילות מדייק: בקשה אינה כשאלה. שאלה היא דבר חיצוני, ואילו בקשה היא תמיד מה שהאדם רוצה בליבו, מה שהוא חפץ בו בפנימיותו. לכן נאמר "מבקשי ה'", "בקשו צדק" - כולם עניינם רצון הלב. ממילא "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" פירושו: בכל ליבו ורצונו ביקש למצוא את הדברים הללו. זו לא סקרנות חיצונית אלא כמיהה פנימית.
פירוש ראשון: לעמוד על הקץ
הפסיקתא זוטרתא מביאה ביאור אחד: ביקש קהלת לעמוד על הקץ. וזאת על פי הלשון "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" - "דברי חפץ" היינו מתי יחפוץ הקדוש ברוך הוא לגאול אותנו. ועל כך נאמר לו "וכתוב יושר דברי אמת", שנאמר "כי יום נקם בליבי", ודרשו חז"ל: ליבא לפומא לא גליא - אפילו הלב אינו מגלה לפה. הדברים אינם יוצאים מן הפה, הם נסתרים. את הקץ הקדוש ברוך הוא לא גילה לו.
פירוש שני: לדון דינים שבלב
עוד דרשו חז"ל: ביקש קהלת למצוא דברי חפץ - לדון דינים שבלב. ומניין שהדין נקרא "חפץ"? מן הכתוב בירמיהו (ט, כג): "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי". שלמה ביקש שיוכל לדון על פי הערכת ליבו וחוכמתו, ולא דווקא על פי עדים. יצאה בת קול ואמרה לו: "וכתוב יושר דברי אמת" - על פי שניים עדים יקום דבר.
משפט שלמה - ביאור המלבי"ם
את היסוד הזה הסברנו בעבר כשלמדנו בתחילת ספר מלכים, במעשה שתי הנשים שבאו אל שלמה - המשפט הראשון שהיה לו. המלבי"ם שם שואל שאלה נוקבת: מה החוכמה העצומה שיש באמירת "גזרו"? ומשיב דברים נפלאים: שלמה הגיע למסקנה כבר בתחילה, עוד מתוך חזרת הדברים. האחת אמרה והדגישה "בני החי", והשנייה הדגישה "בנך המת" - כלומר לזו היה חשוב יותר שבנך מת מאשר שבני חי. מכאן כבר עמד שלמה על אמיתת הדברים.
אלא שדא עקא: אי אפשר לשפוט על פי דברים שבלב. כל זה הערכה. אתה מעריך על פי חוכמתך שכך הוא - אך עדים יש לך? הדבר היה עלול לעורר התנגדות: איך על סמך הערכה אתה נוטל ילד ומוסר אותו לאישה שאולי אינה אמו? ושם הרי היה מעורב גם עניין של אישה וחמותה, וממילא נגזרה מכך בעיה בדיני ייבום. לכן אמר שלמה: אעשה מעשה שבו כולם יודו. אמר "גזרו", וכשזו צעקה "אל תגזרו" וזו אמרה "גזורו" - כבר היה ברור לכול. העובדות דיברו בעד עצמן, ואין מקום לומר שהמלך הכריע מדעתו. הנשים עצמן הכריזו מי האם. למדנו מכאן ששלמה, החכם מכל אדם, גם הוא אינו יכול לדון על פי דברים שבלב. אמרה לו התורה: "וכתוב יושר דברי אמת" - אין לדון אלא על פי היושר שהתורה דורשת, על פי עדים.
רש"י: ביקש - ומצא
רש"י מפרש: ביקש קהלת - נתן ליבו וחזר על הדבר ומצאו. כלומר לא רק ביקש אלא גם מצא. ומה הם דברי החפץ? הלכה למשה מסיני. "וכתוב יושר" - גם את התורה שבכתב ואת הנביאים ביקש להבין על בוריים. דברי חפץ אלו הם החוכמה העליונה: קהלת לא רצה להניח מאומה מכל חוכמת התורה - תורה שבכתב, תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני - ואת הכול מצא.
מה חפץ יש בבריאה זו?
פירוש נוסף ב"דברי חפץ": מה חפץ יש בכך שנברא דבר זה כך ולא אחרת. וזה מן הדברים שהחזון איש אומר שאין לנו בהם ידיעה. ייתכן מאוד ששלמה הגיע לידיעה המקסימלית האפשרית בעניין, להבין כל דבר למה נברא. וכבר מצינו אצל הקדמונים שניסו להבין: דוד המלך שאל למה נברא העכביש, למה נבראו המשוגעים, וכיוצא בזה. ובכל דבר ודבר הראה לו הקדוש ברוך הוא נקודה שבה הוא עצמו נזקק להם. אך וכי זו הסיבה שבגללה נבראו? ודאי שלא. לא בגלל המערה ולא בגלל בריחתו אל אכיש בגת נבראו עכבישים ומשוגעים. רצו להראות לו רק שיש בהם צורך בעולם.
אומר החזון איש: הצרכים הם גדר נסתר. מה בדיוק הצורך של הקדוש ברוך הוא בעולמו בכל אותן בריות - נסתר מאיתנו. אבל תדע לך, אומר החזון איש, שעולמו של הקדוש ברוך הוא היה כביכול "משעמם" בלא כל אותם בעלי חיים ובלא כל המכלול של היופי והמורכבות שבבריאה. מלך על שקצים ורמשים אינו מלך, ולכן ברא הקדוש ברוך הוא בריות אימתניות ובעלי חיים גדולים. אבל האם בשל כך אנו יודעים על כל ג'וק למה נברא ומה עניינו? זה עדיין בסוד כבשונו של בורא עולם. את זה ביקש שלמה למצוא: מה חפץ ה' בבריאה זו ובייצור זה.
האבן עזרא: פירוש שאבד
האבן עזרא מבאר ש"וכתוב יושר" הוא שם של חיבור - פירוש, וכמוהו "על ספר הישר". כלומר היה לשלמה פירוש, ואיננו בידינו. אין לנו את אותם דברים שכתב, מלבד מה שהגיע לידינו.
האלשיך: הכול מן התורה
האלשיך הקדוש מסביר, בהמשך למה שביאר בפסוק הקודם - "עוד לימד דעת את העם ואיזן וחיקר תיקן משלים הרבה" - שראוי לאדם שגם כשהוא כותב דברי תורה ומחדש, יהיו היסודות כולם מן התורה. וכבר הסברנו שיסודם של כל המוסרים הוא התורה הקדושה. אין לנו מה ללמוד מן הגויים, ולא מכל מיני אידיאות ואקדמיות. שאם יש דבר טוב - הוא כבר בתורה; ואם אינו בתורה - אינו טוב. הקדוש ברוך הוא הנחיל לנו את הדברים הטובים ביותר שיש.
על זה נאמר "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" - דברים שהם חפץ ה', לא המצאה של חכם פלוני ולא הגות של הוגה דעות אלמוני. מה ה' רוצה? מה נאמר בדבריו? ומצא: "כתוב יושר דברי אמת" - אלו דברי התורה, שממנה אפשר להוציא את כל דברי החפץ. מן התורה אפשר ללמוד את כל הלימודים ואת כל היסודות, ואין לך דבר שאינו בתורה. וכך תמיד נהגו הגדולים: כשרצו ללמוד דבר מסוים חזרו ועיינו בתורה - היכן נמצא הרמז לזה, היכן דיבר הקדוש ברוך הוא בעניין הזה. ושם מצאו את כל אמרי מוסריו. כל מה שבנביאים ובכתובים, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכול היה ידוע למשה, והכול רמוז בתורה.
הכול רמוז בתורה
כך אמר גם הגר"א, שהכול רמוז בתורה - שמו שלו וכל קורות העולם מתחילה ועד סוף. שאלוהו היכן הוא עצמו רמוז, והשיב: "אבן שלמה וצדק יהיה לך" - רבי אליהו בן שלמה; "אליהו בן" מסתיים באותיות "אבן", ו"שלמה" מפורש. ומפורסם שהרמב"ם רמוז בפסוק "למען רבות מופתיי בארץ מצרים".
וכבר אמרנו פעם היכן הראב"ד רמוז בתורה - רמז שהאירו עיניי בו משמיים, לא שחיפשתיו. כידוע הרמב"ם היה צעיר כשחיבר את חיבורו, והראב"ד כבר היה זקן. הראב"ד חשש מאוד שספרו של הרמב"ם יהפוך לתחליף לתלמוד, שהרי אין בו דעות ואין בו שיטות אלא הכול מוכרע: הדין כך והלכה כך. הרי"ף עדיין מביא שיטות ודעות, אבל הרמב"ם הוא כספר חוקים. לכן במקומות רבים יצא לחלוק עליו, ולפעמים במילים חריפות, כדי לומר: לא ניתנה תורה מסיני לרמב"ם; יש עוד דעות וצריך להביאן. וזהו שנאמר: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הלוא גם בנו דיבר" - "רק אך במשה דיבר" ראשי תיבות ראב"ד. וכי רק במשה? וכי רק לאחד ניתנה תורה? הלוא גם בנו דיבר.
ומי שיודע בענייני דילוגי אותיות ימצא דברים נפלאים ועצומים - תגליות, דברים מדעיים והיסטוריה - שהכול נמצא בדילוגי אותיות בתורה, שזה אחד מן הקודים שבדרך הקריאה בתורה. אומר האלשיך: הנה תראה שכל מה שמצא שלמה - מן התורה מצא. לא חיפש פילוסופיות ולא דעות ושיטות; הכול יש לנו בתורה הקדושה.
ביקש להיות כמשה - סוד פרה אדומה
בגמרא בראש השנה (כא ע"ב) דרשו: ביקש קהלת למצוא דברי חפץ - ביקש קהלת להיות כמשה. יצאה בת קול ואמרה לו: "וכתוב יושר דברי אמת" - "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". ומה פירוש "להיות כמשה", ובאיזה מובן? ומה עניין ה"יושר" כאן?
מביא בעל "בניין אריאל", שהיה אב בית דין באמסטרדם, ביאור ששמע, וגם החיד"א מביאו בשם רבני אשכנז: שלמה המלך רצה לדעת את סוד פרה אדומה. חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא אמר למשה: "קח לך פרה אדומה" - לך אני מגלה ולא לאיש אחר בעולם; היחיד שידע את סודה היה משה רבנו. והיכן הדבר רמוז? "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" - ראשי תיבות משה. הסוד נמסר אך ורק למשה.
ביקש גם שלמה למצוא דברי חפץ - מה החפץ בפרה אדומה, כיצד היא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. ומדוע חשב שראוי לו הדבר? משום שבאותן מילים עצמן, "לטמא מעפר שריפת החטאת", מונחות גם אותיות שלמה - אומנם לא כסדרן, אך הן שם. אם כן, אמר, גם לי ראוי שיתגלו הדברים. יצאה בת קול ואמרה לו: "וכתוב יושר דברי אמת" - מי ששמו כתוב ביושר, לו נמסרו דברי אמת. "משה" כתוב שם ביושר, כסדר; "שלמה" בערבוב אותיות. לפיכך מי ששמו כתוב ביושר הוא שזכה לדעת את סיבתה האמיתית של הפרה האדומה. והרוקח הוסיף: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - "והיא רחוקה ממני" בגימטריה פרה אדומה; סודה רחוק ממני.
מתן שכרן של מצוות
עוד דרשו חז"ל: ביקש קהלת למצוא דברי חפץ - ביקש לעמוד על מתן שכרן של מצוות ושל תורה. זהו אחד הדברים הנסתרים מאיתנו, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות. עונשן של עבירות אתה יודע - מפורש בתורה: על עוון זה מלקות, ועל זה סקילה, שריפה, הרג או חנק. וכידוע, קושי המיתה מוכיח על קושי העוון. כשרוצים לדעת עד כמה חמור עוון חילול שבת, רואים שהתורה נתנה לו את העונש החמור ביותר: סקילה וכרת. מכאן שזה מן הדברים החמורים ביותר, שקול כעבודה זרה. בעבירות יש לנו "תעריף" - במצוות אין לנו תעריף. אין אנו יודעים אדם שקיים מצווה פלונית, מה שוויה וכמה שכר יקבל עליה.
וכבר גילו חז"ל שהקדוש ברוך הוא הסתיר זאת בכוונה: שתי מצוות, הקלה שבקלות והחמורה שבחמורות, ולשתיהן אותו שכר - אריכות ימים. שילוח הקן מהו? נותן לאם מכה קלה והיא עפה. וכיבוד אב ואם מהו? אמר רבי ישמעאל: כל ימיי לא הגעתי למה שעשה עשיו. והגמרא אומרת "אשרי מי שלא חמאן" - אשרי מי שלא ראה אותם, שכן שלא להיכשל בכיבוד אב ואם הוא מן הדברים הקשים ביותר, ולעמוד בו כראוי באמת קשה עד מאוד. הרי לנו מצווה קלה מאוד ומצווה קשה מאוד, ועל שתיהן נאמר אותו שכר.
את זה ביקש שלמה לדעת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "וכתוב יושר דברי אמת" - כבר כתבתי על ספר הישר, בתהילים: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". וכך מביא גם בפסיקתא זוטרתא: ביקש למצוא דברי חפץ - "כי באלה חפצתי נאום ה'", אלו המצוות; רצה לדעת מה טעמן ומה שכרן. ונאמר לו "וכתוב יושר" - "וידעת כי ה' אלוקיך הוא האלוקים". ומטעים המדרש: כדי שיהיו בני אדם נוטלים לשמה וסופן לקבל שכרן. אילו היה השכר מפורש, היו הכול רודפים אחרי המצווה ששכרה מרובה ומניחים את השאר - "כאן התעריף נמוך, שם גבוה" - ונמצאו מצוות נזנחות.
ומעבר לכך צריך להדגיש: השכר אינו ניתן להגדרה מדויקת של מטבעות וסכומים, והדבר פשוט, שכן כל מצווה משתנה מאדם לאדם. כתוב בספרים הקדושים שאדם גדול יכול לקיים מצווה קטנה, והיא תעשה בשמיים רושם עצום ושכרה יהיה אדיר; ואדם קטן יעשה מצווה גדולה, והיא כמעט לא תעשה רושם. הכול תלוי מי העושה, באיזה זיכוך גוף עשה, מה הייתה כוונתו, כמה היה קשה לו, כמה התמודדות עברה עליו - שהרי אחד בצער פי מאה משלא בצער. כשיש כל כך הרבה משתנים, לא שייך לקבוע תעריף.
ולכן כותב הרמב"ם בעניין המאזניים המכריעות ליום הדין, שאין אנו מודדים את המצוות, אלא הדבר בחשבונו של אל דעות ה', יודע תעלומות, ולא בחשבון שלנו. יש מצווה אחת שמכריעה מצוות רבות, ולהיפך - יש עבירה אחת שמכריעה עבירות רבות. וגם כאן תלוי הדבר בכוונה, במחשבה ובעניינים רבים נוספים. לכן לעמוד על שכרן של מצוות קשה עד מאוד.
האמרי שפר: מעלת החיבור
האמרי שפר מסביר שכאן באים לומר את מעלת החיבור עצמו. לפעמים המחבר הוא חכם גדול, אך חיבורו אינו משקף את כל חוכמתו, משום שלא נתן בו את כל עיונו. חיבר ספר - נגדיר זאת - בשעות הפנאי: היה לו מעט זמן, כתב כמה דפים; עוד קצת פנאי, עוד כמה דפים. לא השקיע בו את כל עצמותו.
כידוע, שאלו את בעל הש"ך, בעל "שפתי כהן" ו"שב שמעתתא", במה זכה שספריו נתחבבו כל כך. שאל הוא את השואל: אמור לי, כשאתה מסיים סוגיה וכבר העלית את דבריך על הכתב, מה אתה עושה למחרת? אמר לו: מתחיל בסוגיה הבאה. אמר לו: אני למחרת מתחיל ללמוד את הסוגיה מחדש, ועובר על מה שכתבתי כדי לראות שהכול נכון ומדויק. ומי מסוגל לזה? אמור לציבור שסיים מסכת בדף היומי: רבותיי, במקום להמשיך למסכת הבאה נחזור על המסכת הנוכחית - כמה מסוגלים? ולהבדיל אלפי הבדלות, כמה מסוגלים לחזור על ספר שכבר קראו? קושי גדול יש לאדם לשנן ולחזור על מה שכבר למד.
אם כן, בא הכתוב ואומר לך: דע לך, בחיבור הזה השקיע שלמה את כל מהותו, חלבו ודמו. אל תחשוב שכתבו מקופיא. אלא ביקש וחיפש למצוא דברי חפץ - דברי נועם, דברי חן, דברים שיתקבלו על הלב. וכל מה שאין חפץ בו - הרחיקו ולא הכניסו בחיבורו. וכל מגמתו הייתה "כתוב יושר דברי אמת": דברים ישרים, אין בם נפתל ועיקש, כולם דברי אמת בלא שקר ומרמה.
ולפי זה גם "ביקש קהלת לדון דינים שבלב" מתפרש כך: שלמה רצה שדבריו יתקבלו על הלב, שכל מי שישמעם ייכנסו הדברים בליבו - דברי חפץ, דברים שחפצים בהם.
ולכן: קבל את הדברים ברצינות הראויה
והיות שכך, קבל את הדברים בהתאמה: ברצינות הראויה ובעמקות המתבקשת. אין זה אדם שחיבר משהו כלאחר יד, ולא עוד אחד מספרי חכמי האומות, אלא ספר ששלמה המלך הכניס בו את כל חוכמתו ותמצית ליבו. לכן התבונן בו והתעמק בו.
וזה דומה למה שכתב הרמב"ם: אם תראה סתירה בדבריי, אל תדחוק על נקלה. אני השקעתי והעמקתי מאוד; ואם אינך מבין - חזור על הדברים שוב ושוב עד שתבין. הרמב"ם שקל את מילותיו בזהב, ודבריו מדוקדקים עד מאוד. וכמעט אין ספר שחוברו עליו פירושים כרמב"ם. סיפרו לי פעם על הרב פדידה, מ"אור גאון", שיש לו אולם שלם של ספרים שאסף על הרמב"ם. היום כבר אין צורך בכך - מי שיש לו אוצר החוכמה בבית, יש לו שמונים אלף ספרים, וביניהם אלפים על הרמב"ם. אולי רק רש"י זכה לריבוי פירושים דומה. וכל זה משום שדקדקו בלשונו, שכל מילה וכל אות מדוקדקת.
ואם כך, מה נאמר על החכם מכל אדם? הרי הגר"א מעיד על ספרו של הרמח"ל, מסילת ישרים, שעד פרק י"ג אין בו מילה מיותרת. איני יודע מה מצא לאחר פרק י"ג, אך על כל פנים כך העיד. וכשהגר"א מעיד, סימן שדקדק מילה מילה ואות אות, ולא למד את הדברים סתם. אם כן, מה נאמר על שלמה המלך? ודאי שאין בדבריו מילה מיותרת ולא אות מיותרת. כל מה שאתה רואה - דע שאלו דברי חפץ, דברים ששלמה השקיע בהם את חלבו ודמו, ולא דברים שנכתבו כלאחר יד.
שלא כדרכם של המשכילים
המשכילים בזמנם לא נראו כמות שהם. פעם פנה אחד מהם אל הגאון מווילנה עם עשרים ומשהו שאלות - ידוע שהמשכילים היו מחפשים כל מיני ענייני דקדוק. הגר"א עבר על הרשימה בסקירה אחת ואמר לו: יש כאן בסך הכול שש שאלות. שאלה י"ז, י"ג וכ"ד - אותה שאלה; שאלה י"ב, י"א ושש - אותה שאלה. בקריאה אחת בלבד. התחיל לענות לו בקצרה: קח, רש"י אומר במקום פלוני כך וכך. אמר לו אותו אדם: כך רש"י אומר, אבל מי אמר שמה שרש"י אומר נכון? מספרים שהגר"א החזיר לו את הדף, הסתובב והלך; לא רצה כלל לדבר עימו.
ולאחר מכן נשמע הדבר בווילנה, ואותו אדם סיפר מה עבר עליו באותו יום: כפתו אותו בכניסה לבית הכנסת והלקו אותו ארבעים מלקות, וכל מי שנכנס ירק עליו וביזה אותו. והוא עצמו יצא בהתפעלות גדולה מגאונותו המפליאה של הגאון מווילנה. אבל ראה מה: על רש"י הקדוש אתה מדבר? על המקרא אתה מבקר? נורא נוראות. באותו רגע הבין הגר"א מי עומד מולו. שכן המשכילים בזמנם עוד נראו כאנשים יראים, ורק "בקרבו ישים אורבו" - בתוך תוכם היה ההרס שלהם. וזה מסוכן הרבה יותר: כלפי חוץ נראו כאנשים שאף לומדים תורה, אך נמשכו להשכלה, התחברו לדקדוק, זנחו את התורה והחלו להביע דעות משובשות על חכמי ישראל וגדולי ישראל. דבר נורא הוא, וכבר ראינו לאן הגיעו.
לכן אומר לך הכתוב: דקדק. ביקש שלמה למצוא דברי חפץ - ומצא; וכל מה שכתוב הוא יושר דברי אמת. אין בם נפתל ועיקש, אין מילים מיותרות, אין אמירה שאינה מדוקדקת. דקדק בדברים, וכך תגיע אל המסקנה האמיתית ואל ההבנה של חוכמת שלמה.
לסיכום:
"ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" - בקשה שהיא רצון הלב עצמו. פירשו בה חז"ל והמפרשים דרכים רבות: לעמוד על הקץ, לדון דינים שבלב, להשיג את החוכמה העליונה וההלכה למשה מסיני, לדעת מה חפץ ה' בכל בריאה, לעמוד על סוד פרה אדומה כמשה, ולדעת מתן שכרן של מצוות. ובכל אלו השיבו לו: "וכתוב יושר דברי אמת" - יש דברים שנמסרו למשה בלבד, יש דברים שנצפנו ליראים, ויש דין שאין לדונו אלא על פי עדים ועל פי יושר התורה. ומאידך, מה ששלמה כן מצא - מצאו מתוך התורה, לא מחוכמות חיצוניות, והשקיע בו את כל חלבו ודמו: דברי נועם המתקבלים על הלב, ישרים ואמיתיים, בלא מילה מיותרת. ולכן חובתנו לקבל את דבריו ברצינות, להתעמק בהם ולדקדק בכל אות, כדרכם של גדולי ישראל שדקדקו בלשונם של רבותינו.