אנחנו נמצאים בפסוקיו האחרונים של ספר קהלת. הפרק תיאר את ימי הזקנה ואת הליכתו של האדם אל בית עולמו, ובסופו של התיאור מגיעה הקריאה הגדולה לתשובה, ואחריה חתימת הספר. בקטע שלפנינו נלמד את דברי האלשיך הקדוש על שלוש התאוות המאבדות את האדם, את דברי המדרשים והגמרא על "וישוב העפר על הארץ", ואת ביאורו הנפלא של האלשיך מדוע חתימת הספר נאמרה בלשון "אָמַר הַקּוֹהֶלֶת" - בגוף שלישי ובה' הידיעה.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר׃
האלשיך הקדוש מבאר שהפסוק הזה הוא המשך ישיר לפסוק הקודם, "וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים". וכי מה אומרים הסופדים? זה הפסוק שלפנינו. הסופדים המסתובבים בשוק קוראים אל הציבור: "עד אשר לא ירתק חבל הכסף" - כלומר, עוד בטרם יקרה כל זה, שובו בתשובה.
ולהבנת הדברים מקדים האלשיך יסוד: שלוש חמדות מאבדות את האדם. האחת - חמדת הממון, לצבור כעפר. גם אם יש לו די והותר לו ולבניו ולכל ביתו אחריו, אין הדחף והלהיטות מניחים לו. השנייה - חמדת האכילה, לאכול למעדנים ולשתות ממתקים; תמיד מחפש את המילה האחרונה, את המובחר שבמובחר, ואינו מסתפק בפרוסת לחם עם גבינה. השלישית - חמדת ותאוות נשים.
אומר האלשיך: אדם שלקוי באחת משלוש החמדות הללו - לא יכבד תיקונו, עוד אפשר להתמודד, עוד יכול לתקן. נלקה בשתיים - קשה לו יותר לתקן. אבל אם השתלשלו ונתקבצו שלושתן בידי איש אחד, רחמנא ליצלן, פה אבדה תקווה. וכלשונו המליצית: "החוט המשולש לא במהרה יינתק" - משעה שהתרכזו כל שלוש החמדות באדם אחד, לא במהרה יינתקו ממנו, וגם אחת מהנה עופפו עליו רעות רבות אשר לא יוכל להירפא.
ובאמת אנו רואים שהקדוש ברוך הוא חילק את החמדות בין הבריות. יש אדם שיש לו תאוות ממון ושאר העניינים פחות מדברים אליו - תזכיר לו כסף, והוא רץ מקצה העולם ועד קצה העולם בשביל עוד גרוש. יש מי שבענייני כספים הוא רגוע ולא להוט, אבל בענייני צניעות - השם ישמור. ויש מי שכל הדברים אינם מדברים אליו, אבל תציע לו סעודה טובה - וקנית אותו. רק כאשר משתלשלים שלושתם יחד, שם כבר אינו יכול להירפא.
לפי זה מתבאר לשון הכתוב: "יֵרָתֵק" הוא מלשון "רתוקות כסף", שפירושן מעשה עבות - לא פס פשוט, אלא חוט שזור ומשולש. והכסף כאן מלשון כּוֹסֶף, כמו "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי". והסופדים אומרים לאנשים השטופים בחמדות העולם הזה: עוד לפני שיֵרָתֵק חבל הכסף - עוד בטרם ייעשה חבל התאווה שלכם משולש משלוש מיני התאוות - שובו בתשובה. שהרי התבוננו, הבל המה כל אחת ואחת מהן.
חמדת הממון - הדבר אינו מתמיד. אדם עשה כסף היום ונפל מחר, הצליח כאן ונכשל שם. על זה אומר הכתוב "וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב" - אותה גולת זהב מתרוצצת, נופלת ונשברת. מה נשאר היום מכספם של העשירים האגדיים שלפני מאה שנה? כמעט הרוב המוחלט מהם איננו. אפשר לספר סיפורים על מלחמות עולם, אבל המציאות היא שלא לעולם חוסן, והעושר הכלכלי אינו נמשך לדורי דורות.
מסופר על אחד מעשירי פולין, פוזננסקי, שאמר שאינו סולח להרב כהנמן זצ"ל. שאלו אותו למה, והשיב: כשבא לאסוף מאיתנו כסף היה עדין מדי, לא תבע כמו שצריך. "תראה", אמר, "כשהגיעו לנין וסטלין והבולשביקים - לקחו את הכול. ואני המום: במשך כמה דורות אבותיי ואבות אבותיי צברו ממון - בשביל סטלין ולנין וחבריהם! הם עבדו קשה בשבילם. ולכן איני סולח לו, שאם היה מבקש ותובע כמו שצריך, לפחות היה נשאר לנו מזה משהו שם למעלה, 'וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ'. בשביל מי עבדנו? בשביל הצורר הזה, שונא ישראל?" זהו "וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב" - העושר יאבד ויעשה לו כנפיים.
הדבר השני הוא תאוות האכילה, ועליה נאמר "וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ". וזה מעין מה שדורשים חז"ל על הפסוק "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם": שלושה ימים לאחר פטירת האדם נבקעת כרסו ונשפך כל פירשו על פניו ועל פיו, רחמנא ליצלן, כאומר לו: טול לך מה שנתת בי, קח בחזרה את כל מה שהכנסת. ואוי לה לאותה בושה.
וזהו "ותשבר כד" - הכד הוא הכרס, שממלאים אותה כמו שממלאים כד. "על המבוע" - המבוע הוא המקום שממנו הכול נובע, הפה. כלומר: שוב בתשובה עוד בטרם ייבקע הכד וישפוך את מה שבו אל המבוע.
הדבר השלישי הוא תאוות הנשים, ועליה נאמר "וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר" - התרחק ממנה עוד לפני שתתרוצץ גולגלתך אל בור שחת. שהנותן לנשים חילו, ראשית מאבד את כוחו, וכמו שאומר הרמב"ם - זקנה קופצת עליו, שיניו נופלות ושערותיו נושרות. ושנית, מתרוקן כוח הראש וחושיו.
וכך אתה רואה בעולם: לא תמצא אדם שהיה בעל חוכמה אדירה והיה גם אתלט וספורטאי. מדוע? כי אם אתה שקוע בפיתוח הגוף, זה על חשבון הנפש, על חשבון הרבדים העליונים שבאדם. ואם כן הוא אצל אומות העולם, על אחת כמה וכמה שהתורה אינה מתחברת למציאות מגושמת. אף אנשי המדע, אלה שנחשבו המשכילים, היו אנשים מרוחקים מענייני התאוות של העולם הזה; היו מחוברים אל המחקר ואל העיון, ואף אם יש סיפורים פה ושם - לא זו הייתה מהותם. עיקר מהותם היה התעסקות במושכלות, ואי אפשר להתעסק במושכלות כשראשך ורובך טרודים בעניינים פחותים וזולים. לכן "ונרוץ הגלגל אל הבור" - הגולגולת מתרוצצת אל הקבר: זה מקצר את ימיו, מקצר את מחשבתו ופוגע בגופו.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ׃
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "וישוב העפר על הארץ כשהיה" - זה הגוף, כמו שנאמר "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" - אלו נפשות הצדיקים. שהרי לא בכל מצב אפשר לומר שהרוח שבה אל האלוקים; יש מצב שהרוח משוטטת, ויש מצב שהיא בגיהינום. ועל מי נאמר "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"? על נפשות הצדיקים, שנאמר "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". ואם לא - נמסרת לדוּמה, נמסרת לשאר מרעין ומשחיתים.
רש"י מבאר שגם פסוק זה מתאר את מצבם של ישראל, בהמשך למדרש שהבאנו קודם על הגלות. "וישוב העפר על הארץ כשהיה" - מבבל באו, לבבל חזרו. "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" - זו רוח הקודש, שכיוון שנסתלקה רוח הקודש - גלו. השכינה הייתה שורה בבית המקדש, ומשגלו עלתה השכינה, וכמו שכתוב שעשר מסעות נסעה שכינה עד שעלתה למרום וחזרה אל מקומה. הקדוש ברוך הוא השרה שכינתו כאן, ומשגלינו לבבל כביכול התנתקה וחזרה השכינה אל מקומה.
האלשיך הקדוש ממשיך כאן על פי היסוד שהקדים בשלוש התאוות: אם לא תיזהר, ויִשְ�תַּלְשְׁלוּ בך שלוש החמדות - דע לך, "וישוב העפר על הארץ כשהיה". ומדגיש האלשיך שאין הכוונה לאחר מותו, שזה פשיטא - האם אני צריך את שלמה המלך שיספר לי שהעפר שב אל הארץ? וכי מה עושים עם אדם אם לא קוברים אותו? לכך אין צורך בחוכמתו של שלמה. אלא הכתוב מדבר עוד בחיי חיותו: האדם שב להיות בחינת עפר כשהיה. אדם הרודף אחר חמדות - מה הוא? גוש עפר, בהמי ומגושם. הוא לוקח את החלק המגושם שבו ומשליט אותו, ואת החלק הרוחני שבו הוא מבטל ואינו נותן לו חיות.
ומה קורה לחלק הרוחני? "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" - הנפש אינה נשארת אצלו. אומר האר"י הקדוש: יש באדם רובד של נפש, רוח ונשמה. כשאדם חוטא, הדבר הראשון הנפרד ממנו הוא הנשמה, שהיא חיצונית - נמצאת מעל הראש ושולחת ניצוצי אורה אל תוך מוחו, בחינת המוחין, להבדיל מהנפש שמקומה בכבד והרוח שמקומה בלב. ברגע שאדם חוטא, הנשמה מתנתקת ועוזבת, ולאחר מכן גם הרוח. הנפש בכל מקרה נשארת, אלא שיש בה פגם, ועל ידי הנפש יש אפשרות להחזיר את הרוח ואת הנשמה. ואם קלקל לחלוטין, רחמנא ליצלן, מגיע לבחינת "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" - יש בחינה של כרת בנפש.
וכן אומר האר"י ז"ל על הכועס: "טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" - נפשו הקדושה נעשית בחינת טרפה, כאילו השטן שוחט אותה בסכין פגומה. ואז, גם אם עשה תיקונים רבים במשך ימי חייו, צריך לחזור על הכול מחדש; שאם יתנו לו נפש - היא חדשה, וצריך להתחיל שם את הכול מהתחלה.
וזה מה שאומרים חז"ל: רשעים בחייהם קרויים מתים. נראה לך שהוא כאן צועק, מדבר, בועט ומקלל - אבל זה כלום, אל תתרגש ממנו. "הִתְעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ". הוא דמות וירטואלית, הוא לא באמת קיים. הוא עושה רושם - חליפה, לשון גבוהה, מגדף בשפה מהוגנת ואינו יורד נמוך - אבל אינו קיים. אם ברגע זה יבוא משיח, היית רואה פתאום ריק: איננו. לאן נעלם? היה כאן מישהו, לא? טעות אופטית - הוא לא היה מעולם. מרגע שהגיע למציאות של כרת, כבר אינו בעולם.
וכמו שאומר רבי נחמן מברסלב: העולם הזה מטעה אותנו מאוד. אנחנו אנשים מגושמים, מתבוננים בחושים, ולכן גם מתפעלים - "אתה יודע מה ההוא אמר...". ומי הוא ההוא? בשביל אדם שחי חיים רוחניים, מי הם בכלל? המציאות הרוחנית היא הקיימת, וכל השאר רעשי רקע. כשאדם נמצא עם הקדוש ברוך הוא, הוא רואה את הדברים שצריך לראות, את הדברים האמיתיים. ואם לא - האדם מסתובב כאן כמי שחי, אבל הוא בחינת עפר המהלך על הארץ.
לכאורה קשה: אם מדובר ברשע, מה פירוש "תשוב אל האלוקים אשר נתנה"? מבאר האלשיך שזהו כמאמר רוח הקודש המתלוננת ואומרת: הלוואי ומי ייתן שתשוב הרוח אל האלוקים כמו שנתנה! הקדוש ברוך הוא נתן בנו חלק אלוקי, "נשמה שנתת בי טהורה" - הלוואי שתשוב כך.
סיפרנו פעם את המסופר על החפץ חיים, שפעם אחת הודיע לתלמידיו שבשלוש לפנות בוקר הוא רוצה למסור שיחה. השמועה פשטה בכל רדין, וכולם שיערו שהוא עומד לומר דבר על המשיח או על הדור, ובשלוש לפנות בוקר נתמלא בית המדרש. אמר להם החפץ חיים: הבוקר בירכתי ברכות השחר, ושמתי לב לדבר שלא שמתי אליו לב עד עכשיו, ואני רוצה לשתף אתכם בהרגשות שהיו לי. אנחנו אומרים "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". שימו לב: לא נאמר "ולהחזיר בי נשמה לעתיד לבוא", אלא "ולהחזירה בי" - אותה הנשמה שלקחו ממך היא הנשמה שתחזור אליך. במילים פשוטות: אם אדם הוציא מכאן נשמה פגומה, תחזור אליו נשמה פגומה. אין שיפוצים. מה שיצא ממך - זה מה שיחזור. רבותיי, צריך לתקן עכשיו. וזהו, בזה סיים את השיחה - וזה נחקק לדורות אצל התלמידים.
הגמרא בשבת קנ"ב אומרת על פסוק זה: אמר רבי אבהו, כל שאומרים בפני המת - יודע, עד שייסתם הגולל, דכתיב "וישוב העפר על הארץ כשהיה". כלומר, רק כששב העפר אל הארץ מאבד את חושיו ונקרא מת במלוא המשמעות, אבל לפני כן הוא עוד שומע ויודע את כל מה שקורה. ולכן דנה הגמרא בהספד אם הוא יְקָרָא דְחַיֵּי או יְקָרָא דִשְׁכַבֵי - כבוד החיים או כבוד המתים. ושם אמר החכם: "אַחֵים בְּהֶספֵדָא, דְּהָתָם קָאִימְנָא" - חַמֵּם את הציבור בהספד, שכן אני נמצא שם. בהבנה הפשוטה: אני נמצא בלוויה, שומע ויודע, ואומרת הגמרא שהמת שומע קילוסו כאדם מתוך חלום - שומע גם את מה שמלכלכים עליו, הכול כאדם מתוך חלום.
ראיתי שיש שואלים: וכי זה מה שמעניין אותו עכשיו, בתור מת, שיאמרו עליו דברים שהציבור יבכה? ראיתי מסבירים שאין זה הפשט, אלא "דהתם קאימנא" מכוון לדברי הכתוב "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". כאן בעולם הזה האדם בבחינת "מהלך", ושם למעלה הוא כבר "עומד"; אבל אם השאיר כאן זכויות, הוא ממשיך להיות מהלך גם למעלה, שהזכויות שלו ממשיכות לעבוד ולתת לו דיבידנדים. וזה מה שביקש: חמם את הציבור בהספד שיתעוררו בעקבות מיתתי, ועל ידי זה אהיה בבחינת מהלך - כי שם אני עומד, ושם איני יכול להוסיף לעצמי עוד מצוות.
עוד אומרת הגמרא: כאן כתוב "וישוב העפר על הארץ כשהיה", ושם כתוב "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" - מלמד שכל מי שיש לו קנאה בליבו, עצמותיו מרקיבות; וכל מי שאין קנאה בליבו, אין עצמותיו מרקיבות. הקנאה היא שמביאה את האדם למציאות שגופו נרקב. וכידוע, לא פעם ולא פעמיים הובאו נפטרים ממקומות שונים שגופם נמצא שלם - אין עצמותיהם מרקיבות.
עוד אומר המדרש רבה: "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" - אימתי הרוח תשוב אל האלוקים? לכשישוב העפר על הארץ כשהיה. ואם לאו - "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּכַף הַקָּלַע". כלומר, רק כשהעפר שב אל הארץ, הנפש שבה אל האלוקים; וכל עוד לא שב העפר - אף שהאדם מת - אין הנפש שבה אל מקומה, אלא היא כמקושקשת בכף הקלע, ואין לה מנוחה.
ולהבנת הדבר, שמעו מה שכותב ספר חסידים (סימן תשי"ך): שמעתי שמי שבולע אפרסמון - מה שקוראים בַּלְסָמוֹ, סוג של פרי מסוים, ואינו האפרסמון שלנו - במשקל שלוש מחציות, מת מיד, שהוא חותך את בני מעיו. ומעשה באחד שבלע, ומיד רץ לביתו, ציווה צוואה ומת, וניקבו בני מעיו. ולעולם יישאר מאור פניו כמו שהיה באותה שעה שאכל ומשח את פניו. משמע שהיה זה חומר חריף ודליק - כמו שמצינו בגמרא בשמן אפרסמון אצל אותה חמות ואותה כלה - והוא כמשמר את הפנים. ולכן אם מת בצעירותו, יראו פניו נאות כאדם שעדיין בחיים; ואם בבחרותו משח את פניו, באותו מראה יהיה לעולם.
ועוד שם: מעשה באיש שבלע אפרסמון ומת. לאחר שנים בא בחלום לבניו שיחפרו אחריו, שידעו מה קשה לו - שהוא סובל. סבורים היו שמא הפשיטוהו ערום. חפרו אחריו ומצאוהו שלם כיום שנקבר. נגעו בבגד ובגוף כדי לראות מה מצבו - ומיד נפלו הגוף והבגד ולא נשאר מהם כלום, שכן מלפני שנים היה כאבק. ולמה בא בחלום? כי כל עוד היה שלם בגופו - היו דנים אותו. עד כאן לשונו.
וכך באמת כתוב בספרי המקובלים: אין הנפש יוצאת ומגיעה אל מקומה כל עוד לא נרקב הגוף בקבר. לכן צריך "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", ולכן כשקוברים בארון - כמו שנוהגים בחיילי צה"ל כדי למנוע מצבים לא נעימים - פותחים את הארון מלמטה, או לפחות עושים בו נקבים, שיהיה מגע עם הארץ. ומטעם זה יש בעיה הלכתית מאוד קשה בכל מיני קברים חדשים של קבורה בקומות, שחסר בהם ה"וכיפר אדמתו עמו", ואינם עושים את הדברים כמו שצריך. ולכן כל מי שיכול - אם השקעת בווילה שלך כאן, תשקיע בווילה גם שם. אמנם זה לזמן קצר, עד תחיית המתים, אבל גם כאן השקענו לזמן קצר: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה". אז תשקיע גם שם לטווח הקצר, ואל תיקח קבר בקומות שיש בו בעיה חמורה בעניין זה.
ומכאן גם ללמוד כמה טעות נוראה היא מה שיש עשירים שמבקשים לשמר את גופם בפורמלין או בהקפאה. תדעו שיש חברות בחוץ לארץ שתמורת תשלום נכבד ישמרו את גופת יקירך במקפיא, ויש אנשים שכותבים צוואה להקפיא אותם - מפני שהקִדמה עדיין לא התקדמה מספיק כדי לדעת להחזיר אנשים לתחייה, אבל אם בעוד שלושים שנה ימצאו את הפטנט, הרי הם מוכנים ומוקפאים, אפשר להוציאם כטריים. איני צוחק, יש כאלה. וזו טעות נוראה, כי כל עוד הגוף אינו נרקב אין לנפש מנוחה, ואינה יכולה לעזוב אותו ולהגיע אל מנוחתה, כמו שראינו במדרש וכמו שאומר ספר חסידים.
ולמעשה צריך לדעת שכל זה אינו מדבר בצדיקי עליון. שבצדיקי עליון - בחיי חיותו נקרא חי, ואף במותו נקרא חי; ולכן אצלם אין המציאות שגופם שלם מהווה עיכוב לנשמה מלהגיע אל המקום המתוקן לה. כל מה שדיברנו הוא באנשים דעלמא, הזקוקים לחזור ולהירקב, לחזור להיות בחינת עפר. אבל גדולים - כמו שהגמרא מביאה על רבי מאיר ועל רבי הקדוש ועוד גדולים, שגופם נשאר שלם - אין בכך פגיעה בנשמתם מלחזור אל מקומה ולהתעדן בעדן העליון. הזיכוך שעשו בחייהם מונע מהם את הצורך להזדכך על ידי שירקב הגוף במותם.
ועוד אומרת הגמרא בשבת קנ"ב על "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה": תנה לו כמו שנתנה לך - מה נתנה לך בטהרה, אף אתה תן לו אותה בטהרה. ורבי יהושע בן לוי פתר קרא במקדש: "והרוח תשוב אל האלוקים" - זו רוח הקודש. שאתה מוצא, כיוון שראה שלמה ירושלים חרבה ובית המקדש נשרף וישראל גולים ורוח הקודש מסתלקת - כפי שהסברנו בכל הפסוקים כאן המתארים את גלותם של ישראל - פתח ואמר את הפסוק הבא.
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל׃
שלמה ראה ברוח הקודש את כל מה שטרח והתייגע - בית המקדש, רוח הקודש, הכול - והנה הכול נחרב וישראל גולים, ולכן פתח ואמר "הבל הבלים".
אבן עזרא מבאר שזה השלב האחרון: תיפרד ההרכבה שהרכיב הקדוש ברוך הוא משני השותפים - הנפש, שהיא החלק הרוחני, והגוף, שהוא החלק המגושם - וייפרדו איש מעל אחיו. וזה מה שאומר לנו שלמה: "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה". וכל זה בא להצדיק את מה שאמר בתחילה: הבל הבלים אמר הקהלת, הכל הבל. הנה החזיק בידך מערש ימיו של האדם ועד סוף ימיו, שהגוף חוזר אל הקבר והרוח שבה אל האלוקים - ומה אתה רואה מכאן? הכל הבל.
ואומרת הפסיקתא זוטרתא: אלו דברי חוכמה שאמר קהלת מפי הגבורה על הבלי העולם, משנברא ועד סופו ועד יום הדין. הכל הבל - הכול צריכים לדעת על ההבל שנברא בו, מה יעשה ויזכה. כלומר, המציאות של העולם הזה היא הבל; ואם אתה יכול להפוך ממנו משהו למציאות קיימת ונצחית - זו תורה, אלו מצוות, אלו מעשים טובים. אבל לחקוק כאן משהו מן העולם עצמו - הבל הבלים, הכל הבל. הגוף בסוף הגיע אל העפר, הנפש שבה אל האלוקים, ומה נשאר לו לאדם מכל אשר יעשה כאן?
ורש"י אומר: הבל הבלים אני רואה בעולם, אמר הקהלת - ונקרא קהלת, כמו שהסברנו, על שם שנקהלו בתוכו כל החוכמות. וכל מה שנברא בששת ימי בראשית - הכול הבל.
האלשיך הקדוש מעמיד כאן קושי: את הפסוק "הבל הבלים אמר קהלת" כבר ראינו בתחילת הספר, ואיך פתאום נעשה כאן "הַקּוֹהֶלֶת" בה' הידיעה? וגם פלא שהוא מדבר על עצמו בלשון של ה' הידיעה. מה הפשט בזה?
מבאר האלשיך: הרי שלמה הִבְלִיל את ענייני העולם בתחילת הספר ובמהלכו, ואמר שחוץ מעבודת השם הכול הבל. ועתה, בסיום הספר, באה רוח הקודש וחותמת את הספר ונותנת אישור לדברים - שלא תחשוב ששלמה הִבְלִיל דברים שלא היה ראוי להבלילם, שנטל דברים חשובים ובהבל פיו עשה מהם הבל. וזה מוכח מלשון הכתובים: כל ספר קהלת מדבר בלשון גלויה של גוף ראשון - "אני קהלת", דיברתי, גדלתי, הוספתי, היו לי - הכול בלשון אדם המספר על עצמו. וכאן הוא מדבר עליו, על ההוא: "אמר הקהלת", בגוף שלישי. מוכח שמדובר במישהו אחר שמספר עליו; חותם הספר מספר בכמה שורות על כותב הספר.
וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה׃
והוכחה נוספת מן הפסוק הזה: כיצד ייתכן ששלמה המלך כותב כך על עצמו, ועוד בגוף שלישי? הוא אינו אומר "חכמתי והוספתי חוכמה", אלא "היה קהלת חכם", "לימד דעת את העם", "ואיזן". בוודאי שמישהו אחר מדבר כאן על שלמה המלך, שאם לא כן - איך יעבור הוא עצמו על מה שכתב, "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ"? וכי יבוא עתה להלל את עצמו? לא ייתכן. ולכן דברים אלו לא יצאו מפיו, אלא חכם אחר סיפר את דבריו בקצה הספר - במעט עניין וברוב תועלת - ומטרתו להראות את חשיבות הספר, מפי מי יצאו הדברים ומה התועלות שיש ממנו.
ואל תתפלא על כך, שהרי מצינו כן בסוף ספר ישעיה. רש"י מביא בשם המדרש: אמר רבי סימון, בארי אביו של הושע ניבא שני מקראות הללו, ולא היה בהם כדי ספר - ונטפלו בישעיה. כלומר שני מקראות אלו לא יצאו מפי הנביא ישעיה אלא מפי בארי, וכיוון שבנבואתו לא היה די כדי ספר שלם, צירפום וסינפום לספר אחר. הרי שלפעמים סיום הספר הוא ממישהו אחר. וכל מי שכתוב שמו ושם אביו - גם אביו היה נביא. והאמת שלא כל כך הבנתי למה צריך להפליג עד לשם, שהרי יש לנו כעין זה גם בספר התורה: שמונה הפסוקים האחרונים, המתארים את קבורת משה, "ויקבור אותו בגַי" וכו', יש דעה שיהושע כתבם. ואף ששם יש מחלוקת, כבר אנו רואים מציאות של סיום ספר שנכתב בידי אחר.
אם כן, אומר האלשיך: דע לך שכל מה שאמר שלמה - הכול אמת, נכון וצודק. ורוח הקודש היא זו שאומרת בסיום: אותם הבל הבלים שאמר "הַקּוֹהֶלֶת" - ולכן בה' הידיעה, שרוח הקודש מדברת בעדו ועליו - תדע לך, הכל הבל. יש כאן גושפנקא של רוח הקודש שכל מה שאמר אמת: הכול בחינת הבל, ואין בו ממש.
הסופדים המסתובבים בשוק קוראים אל האדם: שוב בתשובה עוד לפני שיֵרָתֵק חבל הכוסף ויֵעשה חוט משולש משלוש התאוות - ממון, אכילה ונשים - שאז כבר קשה להירפא. וכל שלושתן הבל: גולת הזהב מתרוצצת והעושר עושה לו כנפיים, הכד נשבר על המבוע, והגלגל נרוץ אל הבור. ומי שנמשך אחר החמדות, כבר בחיי חיותו שב להיות עפר מהלך על הארץ, ורוחו הקדושה עוזבת אותו - רשעים בחייהם קרויים מתים. לעומת זה, רוח הקודש מתחננת: הלוואי ותשוב הנשמה כשם שנתנה, בטהרה, שכן "ולהחזירה בי" - אותה נשמה עצמה תחזור, ואין שיפוצים; צריך לתקן עכשיו. ולבסוף באה רוח הקודש וחותמת את הספר בגוף שלישי, "הבל הבלים אמר הקהלת", כגושפנקא שכל דברי שלמה אמת: מן העולם הזה לא נשאר דבר, וכל מה שאפשר להפוך לנצחי הוא תורה, מצוות ומעשים טובים.