פרק י"ב בקהלת הוא שיאו של הספר: תיאור נוקב של שקיעת האדם בזקנתו, ומתוכו קריאה גדולה לזכור את הבורא בעודנו בכוחו. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים מן הפסוקים הקשים שבפרק - "עד אשר לא ירתק חבל הכסף" ו"וישוב העפר על הארץ" - ראשית בפשוטם על פי רש"י, ואחר כך נפרוש את מדרש קינות הגדול, הפותר את כל הפסוקים הללו כנגד כלל ישראל וגלות בבל. כבר אמרנו כלל: ככל שפסוק קשה יותר בהבנתו הפשוטה, כן רבות עליו הדרשות, כדי לבאר כל מילה וכל משמעות.
עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר׃
"חבל הכסף" - אומר רש"י: זהו חוט השדרה, שהוא לבן ככסף, החוט העובר בתוך חוליות השדרה. במות האדם חסר מוחו - מוח העצמות מתייבש ומתרוקן, וחוט השדרה מתעקם בתוך החוליות ונעשה כשלשלת ואינו עומד כקו ישר. זה "ירתק", מלשון "רתוקות כסף", שהן שלשלאות של כסף, או מלשון פיתול חוטי כסף. וכל זה בעקבות הזקנה.
"ותרוץ גלת הזהב" - "גולה" היא האמה המקלחת מים ונובעת כמעיין, כלשון "גולות עיליות וגולות תחתיות" (שם מבואר שבתה של כלב ביקשה מאביה שדה, ואמרה לו "ארץ הנגב נתתני", וביקשה גם מקור להשקיה, ונתן לה גולות עיליות וגולות תחתיות) - מקום שממנו המים נובעים ויוצאים, ואפשר שלשון "גולות" היא מלשון שהמים מתגלים ויוצאים. "ותרוץ" לשון רציצה: נתרוצצה גולת הזהב, כלומר נתקלקלה אצל האדם היכולת לקלח מים, ואפשר שקרא לה "זהב" על שם צבע השתן.
"ותשבר כד על המבוע" - זו הכרס, הנבקעת במותו של אדם. "ונרוץ הגלגל אל הבור" - אומר רש"י: נתרוצץ גלגל העין בתוך גומתו, שכשאדם מזקין עיניו שוקעות, והבור הוא הגומא שגלגל העין נשקע בתוכה. ועוד אומר רש"י: ולפי פשוטו מדובר בגלגל שבו דולים מים מן הבור - התרוצץ הגלגל ונשבר, ואין עוד מה לדלות. הבור התייבש, הגלגל נשבר, ואין להעלות ממנו מים - סימן שהאדם הגיע לשלהי חייו.
וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ׃
רש"י מביא כאן מדרש קינות, ובכוונה השארנו אותו לפסוק זה ולא הבאנו אותו מתחילת הפרק, אף שהמדרש דורש גם את הפסוקים הראשונים - כדי לראות את כל המהלך בסדר אחד. המדרש פותר את כל הפסוקים הללו כנגד כלל ישראל, ערב חורבן וגלות בבל.
וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ׃
"בימי בחורותיך" - בזמן שהבחרות שבכם קיימת. ותראו כמה דברים לוקח המדרש לעניין הבחרות, כולם מלשון בחירה: בזמן שהכהונה קיימת, שנאמר "ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן" - וכמובן אין הכוונה שיש כהנים בעולם, שהרי גם היום יש, אלא שהכהנים עובדים עבודתם והם המשפיעים בעם. בזמן שהלוויה קיימת, שנאמר "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך" - כשהלויים עדיין על דוכנם בשירם ובזמרם. בזמן שמלכות בית דוד קיימת, שנאמר "ויבחר בדוד עבדו". בזמן שירושלים קיימת, שנאמר "העיר אשר בחרתי בה". בזמן שבית הבחירה קיים, שנאמר "עתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה" - ומשום כך נקרא בית הבחירה. ובעוד שאתם קיימים על אדמתכם, שנאמר "ובך בחר ה'".
נמצא שהפסוק מתאר את מצבם של ישראל בשעת פריחתם: בית המקדש, כהנים, לויים, מלכות בית דוד, ירושלים ובית הבחירה. "עד אשר לא יבואו ימי הרעה" - ימי הרעה הם הגלות. זכור את בוראך, כלומר התעורר בשעה שהנביאים מעוררים אותך לתשובה, עוד קודם שיבואו ימי הרעה ויתגשמו אותן נבואות קשות שהתנבא ירמיה וחבריו, ותצטרכו לצאת לגלות.
עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם׃
"תחשך השמש" - זו מלכות בית דוד שניטלה, שנאמר "וכסאו כשמש נגדי", כסא בית דוד הוא כשמש. "והאור" - זו התורה, "כי נר מצוה ותורה אור", וכידוע נתמעטה תורה בעקבות הגלות. "והירח" - זו הסנהדרין, שנאמר "כאגן הסהר", וסהר הוא ירח, שהסנהדרין היו יושבים כחצי עיגול, כחצי גורן עגולה. "והכוכבים" - אלו הרבנים, שנאמר "ומצדיקי הרבים ככוכבים".
ויש כאן מוסר גדול. בציבור הכללי מרבים לדבר על כוכבים: זה כוכב עולה, וזה כוכב. בא הכתוב ואומר לך: הכוכבים האמיתיים הם גדולי ישראל, מצדיקי הרבים. אל תחפש כוכב כדורגל וכוכב קולנוע - עזוב כוכבים. אלו הם הכוכבים, ובחורבן "ויחשכו הכוכבים".
"ושבו העבים אחר הגשם" - צרה אחר צרה קשה, שאחר שירד הגשם חזרו העבים; והוא סימן למצב קשה. ואתה מוצא בכל הנבואות הקשות שהתנבא עליהם ירמיה, שלא באו עליהם אלא לאחר חורבן הבית.
בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת׃
"שיזועו שומרי הבית" - בשעה שהבית נחרב, ושומרי הבית הם משמרות הכהונה והלוויה. "והתעוותו אנשי החיל" - אלו הכהנים, שהיו גיבורי כוח. אמר רב אבא בר כהנא: עשרים ושתיים אלף לויים הניף אהרן ביום אחד. עשו חשבון: לוי לכל שלוש שניות, בלי הפסקה, עשרים וארבע שעות ביממה. ואמר רבי חנינא: המוראה דבר קל היא, והכהן היה זורק אותה עם הנוצה יותר משלושים אמה - מרחק של חמישה עשר מטר, מן המלאכות הקשות שבמקדש. ואגב, כוחם של הכהנים בא לידי ביטוי גם בנס חנוכה: אלו שיצאו להילחם היו בני חשמונאי, בניו של מתתיהו כהן גדול. הכהנים היו בעלי כוח מעבודתם בבית ה'.
"ובטלו הטוחנות" - אלו המשניות הגדולות: משנת רבי עקיבא, משנת רבי חייא, משנת בר קפרא. "וחשכו הרואות" - שהשתכח התלמוד מן הלב. ואפשר שקרא לתלמוד "רואות", שכן אדם רואה באמת את המשנה רק כשיש לו הגמרא. מי שפוסק הלכה ממשנה - מבלה עולם, שהרי הגמרא מפרשת ואומרת "איפכא": אתה רואה בית שמאי ובית הלל, וההיפך הוא הנכון, ואם תפסוק מן המשנה תפסוק כבית שמאי בעוד אתה סבור שאתה פוסק כבית הלל. וכן "חסורי מחסרא והכי קתני", וכן "באמת דברים אמורים". אבל הגמרא היא הרואות - פותחת לך את העיניים ואתה יכול לראות.
וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כׇּל בְּנוֹת הַשִּׁיר׃
"וסוגרו דלתיים בשוק" - כגון דלתי נחושתא בן אלנתן. המפרשים יצאו לחפש מי הוא, ולא מצאנו שהיו לו דלתות מיוחדות בבית המקדש. המתנות כהונה כתב שהיה איש עשיר ונדיב וגומל חסדים טובים, ולפי זה הכוונה לדלתות ביתו שהיו פתוחות והיה עושה חסד עם אנשים. אמנם הרד"ל, ואחריו עוד מפרשים, מבארים שמדובר כאן באמו של יהויכין, ששמה מופיע במלכים ב' פרק כ"ד: "בן שמונה עשרה שנה יהויכין במלכו ושלושה חודשים מלך בירושלים, ושם אמו נחושתא בת אלנתן". ולפי זה מה שכתוב במדרש "בן אלנתן" הוא שיבוש, וצריך לומר "בת אלנתן", ודלתות ביתה בירושלים היו פתוחות לרווחה - ובחורבן נסגרו.
"בשפל קול הטחנה" - וכאן נותן המדרש את הסיבה לכל מה שאירע: שלא נתעסקו בתורה. אמר רבי שמואל: נמשלו ישראל לטחנת הריחיים; מה ריחיים אינן בטלות לא ביום ולא בלילה, אף "והגית בו יומם ולילה". אדם צריך לטחון דברי תורה כל הזמן. הריחיים שלהם היו ריחיים של מים, מחוברות לגלגל מים המסובב אותן, וכל עוד הזרימה קיימת הריחיים אינן פוסקות לא ביום ולא בלילה - וכך צריכה להיות התורה. ואף בלשון הצעירים היום אומרים על מי ששונה: "טוחן חומר" - ולא חומרים אחרים חלילה, אלא לימוד. ומכאן גם לשון הגמרא על מי שאומר דבר ואינו שם לב מה הוא מוציא מפיו: "לא חש לקמחיה" - לא נזהר במה שהוא טוחן, טוחן הכל, בין קמח בין סובין. וכתוב בספרים שלא להתבטא בביטוי זה, שהוא ביטוי קשה ומבזה מעט, ואפשר לומר "אשתמיטתיה". סוף דבר: לימוד התורה נקרא טחינה, וכל מה שאירע - "בשפל קול הטחנה", מפני שהפסיקו לטחון בדברי תורה.
"ויקום לקול הציפור" - זה נבוכדנצר הרשע. אמר רבי לוי: שמונה עשרה שנה הייתה בת קול יוצאת ומפוצצת בפלטין של נבוכדנצר: "עבדא בישא, זיל אחריב ביתיה דמרך, דבני מרך לא שמעין ליה" - עבד רע, לך והחרב את בית אדוניך, שבניו של אדוניך אינם שומעים לו. הציפור מסמלת בדרך כלל רוח הקודש או נשמה, כיונה המנהמת, וכאן היא כינוי לבת הקול שהעירה אותו לבוא ולכבוש את ירושלים. "וישחו כל בנות השיר" - "בשיר לא ישתו יין". כל אלו שעד עכשיו חגגו ושתו במזרקי יין - וזה תיאור הדרדור של עם ישראל לפני הגלות - כשיבוא נבוכדנצר יישחו וייכנעו, לשון שח ושפל ומתכופף.
גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים׃
"גם מגבוה ייראו" - מגבוהו של עולם יתיירא, והכוונה לנבוכדנצר. שכן חשש קודם שיבוא לכבוש את ירושלים שלא ייעשה בו כדרך שנעשה בראשונים, ולכן לא מיהר לצאת. "וחתחתים בדרך" - שהיה מבקש לו אותות לדעת אם ילך לכבוש את ירושלים אם לאו, מלשון "האותות אשר יחתו הגויים מהמה". היו מסתכלים בשמש ובירח ובעננים ובכל מיני סימנים לדעת אם יצליחו, וכך נאמר עליו ביחזקאל כ"א: "כי עמד מלך בבל על אם הדרך לקסום קסם, קלקל בחיצים, שאל בתרפים". ופחדו היה כאותו חשש שאמרנו על נירון קיסר: אני אכבוש את ירושלים, והבא אחרי יבוא לנגב בי את ידיו - "לכפורי ידיה בההוא גברא" - שאותו אדם יכבוש, ואחר כך יפיל הקב"ה את הכובש עצמו.
"וינאץ השקד" - שתצמח נבואתו של ירמיה, שנאמר בה "מקל שקד אני רואה". אמר רבי אליעזר: השקד הזה, משעה שהוא מציץ עד גמר פירותיו עשרים ואחד יום, וכך מי"ז בתמוז עד תשעה באב עשרים ואחד יום - בזמן כה קצר הייתה מפלתם. לכן חזרו בתשובה עוד קודם שינאץ השקד.
"ויסתבל החגב" - זה צלמו של נבוכדנצר. הגמרא אומרת: רומיה אמין שיתין, פותיה אמין שית - גובהו שישים אמה ורוחבו שש אמות, ושואלת: "ואת אמרת אוקמה בבקעת דורא?" איך יעמוד דבר גבוה וצר כזה בלי בסיס? אמר רב ביבי: מעמידין אותו ונופל, מעמידין אותו ונופל, עד שהביאו כל זהב שבירושלים ושפכו דימוס על רגליו - עשו לו בסיס מכל זהבה של ירושלים, כמין גבעה שכיסתה את רגליו ונתנה לו יציבות. לקיים מה שנאמר "וזהבם לנידה ולמס יהיה". ו"נידה" - הגמרא מביאה שהוא ביטוי לעבודה זרה, מלשון נדה ומרוחקת, "תזרם כמו דוה", וכדרך שאמרה רחל בשעה שישבה על התרפים "דרך נשים לי"; שאף העבודה זרה יש להרחיקה, "צא תאמר לו". נמצא שזהבם היה לנידה - שהשתמשו בו לצורך העבודה זרה, להעמידה. וזה "יסתבל החגב": היה צריך דבר שיישא משאות כדי שיוכל להעמידו.
"ותפר האביונה" - כשגלו ישראל, אומר המדרש, הופרה זכות אבות. "אביונה" מלשון אבות, משענת האבות שלכם - והמשענת הזו, זכות אבות, תמה.
"כי הולך האדם אל בית עולמו" - זה ישראל, שנקראים "צאן אדם", "אתם קרויים אדם". ו"בית עולמו" זו הגלות, לבבל. אומר המדרש: מבבל באו ולבבל חזרו, שתרח אבי אברהם מעבר הנהר היה, מבבל - ואם כן כשגלו, חזרו לאותו מקום שממנו יצאו, זה "אל בית עולמו": העולם שממנו יצא, לשם יחזור ויגלה.
"וסבבו בשוק הסופדים" - וכאן ביאור מעניין. הרי השוק הוא מקום של שמחה והסופדים ביטוי של אבלות וצער, וכיצד מתחברים שני הדברים? אומר המדרש: גלות יכניה קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה. כשהגלה נבוכדנצר את גלות צדקיהו, היה מגלה אותם בקולרין, והיו יוצאים בני גלות יכניה - שכבר היו בבבל אחת עשרה שנה - לקראת נבוכדנצר על כורחם עם שאר בני העיר, לקלסו שהוא גיבור ומצליח. תשמעו מה נורא הדבר: מביאים את אחיהם מישראל בשבי, והם מוכרחים לצאת ולשבח את נבוכדנצר על מלחמתו ועל גבורתו. והיו רואים את השבויים ושואלים איש על קרובו - מה עם פלוני, מה עם אלמוני, שהרי אחת עשרה שנה לא היו בירושלים - "מה נעשה בו?" והיו משיבין אותן: אשר למוות למוות, ואשר לשבי לשבי, ואשר לחרב לחרב. תארו לכם, רחמנא ליצלן, את שמיעת כל המצבים הקשים של קרוביהם. "והיו מקלסים בידם אחת, ובידם אחרת מספקין ומטפחין הספד על אחיהם ועל בניהם" - ביד אחת מוחאים כף לנבוכדנצר, כי אוי ואבוי למי שלא ישבחו, וביד השנייה מטפחים על גופם מרוב צער על מיתת קרוביהם. זהו "וסבבו בשוק הסופדים": יוצא הוא לשוק לשמוח עם נבוכדנצר בלית ברירה, וסופד על קרובו שזה עתה שמע על מותו.
ועל כל זה אומר להם: חזרו בתשובה עד אשר לא ירתק חבל הכסף. "חבל הכסף" - זו שלשלת יוחסין, שתינתק. ובאמת אנו רואים שמאות בשנים אין לנו שלשלאות יוחסין ואין לנו אנשים מיוחסים. אומרים על זה שהוא מיוחס לפלוני, ולפלוני הייתה שלשלת יוחסין עד אלמוני, ולאלמוני עד פלוני - אבל שלשלת יוחסין מאהרן, שלשלת יוחסין מבית דוד, אין לנו מאז. והרי מציאותם בבבל הייתה קשה מאוד; שכשעלו משם היה חציו מדבר עמונית וחציו אשדודית, והוצרכו להפריד אותם מן הנשים הגויות שנשאו. וכתוב שעשה ארץ ישראל עיסה לבבל, כלומר הביא לכאן את כל הפגומים כדי להשאיר שם את המזוקקים - ומכאן אתה למד עד כמה נתנתקה שלשלת היוחסין. ולכן אומר להם: חזרו בתשובה עוד קודם שיירתק חבל הכסף.
"ותרוץ גולת הזהב" - אלו דברי תורה, הנחמדים מזהב ומפז. עסק התורה לפני כן היה בכמה רמות גבוה יותר, ולאחר מכן ירד - "ותרוץ גולת הזהב". "ותשבר כד על המבוע" - כדו של ברוך בן נריה על מבועו של ירמיהו. ירמיהו היה כמבוע, כנחל נובע, וברוך בן נריה תלמידו היה כמו כד המקבל את מימי הנחל, שהיה משקה את הצאן מכוח כדו - ומהיכן? מן המבוע של ירמיהו. חזרו בתשובה לפני שיישבר הכד על המבוע, ששניהם גלו לבבל ופסקו מלימודם בעוני הדרך. ואין הכוונה שפסקו לגמרי מלימודם, אלא שלא יכלו עוד ללמוד כראוי ולהקהיל קהילות ברבים. תחילה גלו למצרים, שהגלם יוחנן בן קרח, וכשהחריב נבוכדנצר את מצרים גלו משם לבבל. "ונרוץ הגלגל אל הבור" - זו בבל, שהיא זוטה של עולם; כלשון זוטו של ים, מקום נידח ובליטה קטנה היוצאת מן העולם.
בפשט הפסוקים מתאר קהלת את שקיעת גוף האדם: חוט השדרה הנעשה כשלשלת, מעיין המים שנתרוצץ, הכרס הנבקעת וגלגל העין השוקע - או הגלגל הנשבר שאין עוד מה לדלות בו. ובמדרש קינות נעשים אותם פסוקים עצמם קינה על כלל ישראל: "בימי בחורותיך" - בזמן שהכהונה והלוויה ומלכות בית דוד וירושלים ובית הבחירה קיימים; ואם לא תתעוררו לקול הנביאים, תחשך שמש מלכות בית דוד, יכבה אור התורה, יחשכו הירח והכוכבים - הסנהדרין והרבנים, מצדיקי הרבים, שהם הכוכבים האמיתיים. הסיבה לכל נאמרה במילים "בשפל קול הטחנה": שפסקו לטחון בדברי תורה, בעוד הריחיים אינן פוסקות לא ביום ולא בלילה. ומכאן הקריאה שאינה משתנה לדורות: זכור את בוראך בימי בחורותיך, כל עוד חבל הכסף מחובר וגולת הזהב שלמה.