פרק י"ב הוא חתימת ספר קהלת, ובו שלמה המלך יוצא מכל הדרושים והוויכוחים שפרש לאורך הספר ומגיע אל השורה התחתונה. בשיעור זה נעסוק בפסוקי החתימה: באזהרה על ריבוי הלימוד בלי עיכול, ובעיקר בפסוק המסכם את תכלית חיי האדם - "סוף דבר הכל נשמע".
וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר, עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.
רש"י מקשר בין הפסוק הזה לפסוק שאחריו. אדם הגורס הרבה - לומד בכמויות, "חבילות" בלשון רש"י - יותר ממה שהלב משיג, הרי זו יגיעה שאין לה השגה. הדבר דומה לאכילה: אדם צריך ללעוס כדי לבלוע, ואם יכניס הכל בבת אחת - יחנק. וכך גם בלימוד: כשגורסים יותר ממה שהלב מעכל, זה "להג הרבה יגיעת בשר".
אבל מאידך, אל יאמר אדם: הואיל ואיני יכול לגמור את המלאכה, למה אתחיל? הרי אם לא אגרוס הרבה, אסיים בעוד שבע מאות שנה. חייבים לגרוס הרבה. אז מה הפתרון? על זה בא הפסוק הבא: "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא" - עשה מה שתוכל לעשות, ובלבד שיהא לבך לשמים. וזה מה שאמרו חז"ל: הקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניא עם בריותיו - אינו מחפש דרך להאשים את האדם - ו"לא עליך המלאכה לגמור". אלא שאת ההמשך רבים אינם זוכרים: "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". את החלק הראשון כולם זוכרים, ואת השני שוכחים - ודווקא אותו צריך לזכור.
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
הכלי יקר מבאר על פי מה שכבר אמרו חז"ל וכל המפרשים הזכירוהו: כל מקום שנאמרה בו לשון יראה - עניינה רתיעה והימנעות, ולשון שמירה - עניינה פעולה ("שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו", וזכור הוא מצוות עשה). אם כן "את האלהים ירא" - הימנעות, היזהר שלא לעבור על לאווין; "ואת מצותיו שמור" - קיום מצוות עשה. ועל ידי זה, אומר הכלי יקר, ישמור האדם את האיברים והגידים אשר הבית האנושי נכון עליהם: רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. וזהו "כי זה כל האדם" - הנה לך כל האדם כולו, כמניין איבריו וגידיו.
ומכאן מובן מה שאמרו חז"ל "כל ימי רשע הוא מתחלל". מהו "מתחלל"? קרי בו: מת חלל. בכל עבירה שהוא עושה הוא פוגם אחד מאיבריו או אחד מגידיו, ונמצא שכבר בחיים חיותו הוא מת חלל - איבריו מתים, גידיו מתים, את כולם פגם בעבירותיו. וזהו "רשעים בחייהם קרויים מתים".
ממשיך המפרש ומבאר: עד כאן היו דברי רוח הקודש, שתיארה את חייו של שלמה; ומכאן ואילך חוזר שלמה עצמו לדבר ומסיים את ספרו - "סוף דבר הכל נשמע". אומר שלמה: הנה ראית מתוך כל ההוכחות שהוכחתי לך לאורך הספר את הדעות המשובשות והמקולקלות וכמה צריך להתרחק מהן; כל ענייני הגשמיות הבל הם, דברים בני חלוף, והדבר הראוי הוא להידבק בעבודת ה'. "סוף דבר" - סוף הוויכוח וכל הטענות: מה המסקנה העולה מכל זה? "את האלהים ירא" - מצוות לא תעשה, "ואת מצותיו שמור" - מצוות עשה, "כי זה כל האדם" - שכל האושר כלול בו באדם. שכל מצווה מקדשת איבר מסוים, וכל התגברות על לאו מקדשת גיד מגופו, ונמצא שבזה כל האדם כולו מתקדש קודש לעבודת ה'. וזהו שאנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו" - כל מצווה קידשה עוד חלק באדם.
מפורסמים דברי החפץ חיים, שחלק שהאדם פגם בו בעולם הזה יהיה חסר לו לעולם הבא. מי שפגם בדיבורו - חס ושלום ייוולד אילם לעתיד לבוא; מי שפגם בעיניו - רחמנא ליצלן עיוור. ולכן פגם העיניים חמור מאוד, שכן אומר הבן איש חי שעיקר ההנאה לעולם הבא היא "ותחזינה עינינו" - צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. ואם לא יהיה לו זה, במה יתענג על ה'? עיקר ההתענגות על ה' היא על ידי קדושת העיניים.
ולפי זה, אומר החפץ חיים, כשיקום אדם לתחיית המתים - זה חס ושלום בלי יד, וזה בלי רגל, כל אחד באותם איברים שנשאר פגום בהם; האיברים הללו יחסרו לו לעתיד לבוא. תארו לכם אדם שקם פתאום בלי ראש - דבר שאינו נעים כלל, השם ישמור. לכן ראה כמה נכון לומר "זה כל האדם": השתדל לקיים את כל המצוות, כדי שכל האדם כולו יקום לתחיית המתים.
חז"ל דורשים: "סוף דבר הכל נשמע" - סוף דיבורו של אדם, הכל משמיעים את מעשיו: כשר היה פלוני, ירא שמים היה פלוני. וכמה מפרשים אומרים: אם אתה רוצה לדעת מהו טיבו של אדם - דע שרק בסוף מתברר. כאשר אדם נפטר לבית עולמו, אז הכל נשמע, אז הכל מתגלה ויודעים מי היה. לכן תמיד על צדיקים אתה קורא ואומר: לא ידענו שאדם כזה היה בתוכנו, לא ידענו שצדיק זה עשה מפעלות כאלה - דברים אמיתיים שיש עליהם עדויות, לא סיפורים שממציאים לאחר מכן. אחרי מותו הדברים מתגלים.
ולפעמים להפך. אומרים "עשיר כקורח". ולמה דווקא קורח, וכי לא היו עשירים אחרים בהיסטוריה? אלא שכל עשיר מדברים עליו בחייו - כמה יש לו וכמה נכסים; ולאחר שנפטר פתאום מתברר שהבית לא היה שלו, וזה היה משועבד, והנכס ההוא מעוקל, והכל נקנה בהלוואות, והוא חייב לבנקים מיליונים. בקיצור, לא כמו שחשבנו. רק בקורח לא הוזמו השמועות מעולם: הכל שקע באדמה, ולקח איתו את הכל, והשמועות נשארו כשהיו - שהיה עשיר. לכן כשרוצים לומר עשיר אמיתי, אומרים עשיר כקורח. ומכאן: לאחר מותו של אדם מתברר פתאום שהרבה דברים שחשבת אינם כפי שנראו. "סוף דבר" - אז הכל נשמע, אז אפשר לדעת כשר היה פלוני, ירא שמים היה פלוני, והאם מעשיו היו נכונים ואמיתיים וקדושים לעבודת ה'.
מובא על אדם רשע שהיה מוסר ועשה צרות ליהודים. כשהגיע השלב שבו סוף כל סוף נפטר, חויב הרב על פי הוראת הממשלה להספיד אותו. לא די שאותו אדם עשה צרות כל ימיו - ושהרי כדברי הרמב"ם ראוי ללבוש לבנים ולחלק מיני מגדים וממתקים על שנסע לו לעולם שכולו רע - אלא שעכשיו גם צריך להספידו, ובאולם יושבים אנשי הממשלה שיבדקו מה בדיוק נאמר, והפרוטוקול מתויק. עמד הרב והתחיל: דעו לכם שאת המנוח הזה לא רבים הכירו. "סוף דבר הכל נשמע" - רק כשאדם נפטר אפשר באמת להכירו. ואני רוצה לומר לכם שהוא נזהר בדברים שרבים אחרים מעולם לא נזהרו בהם: מעולם, אבל מעולם, לא שח שיחה בטלה בבית הכנסת (מי שאינו מגיע לבית הכנסת גם אינו שח שם שיחה בטלה...); מעולם לא שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש; מעולם לא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפים; ומעולם לא הרהר הרהור בטל כשתפילין עליו - דברים שרק צדיקים עומדים בדרגות כאלה.
ובדומה לזה: היה אחד שדיבר כנגד הרצל. אמרו לו: כבוד הרב, מה אתה מדבר נגד הרצל, חוזה המדינה? אמר להם: מה אתם מדברים, יש לי הערכה גדולה מאוד אליו. תמהו: הערכה? אמר להם: ראו, אם יביאו לי היום את התפילין של החפץ חיים, אני מוכן לשלם עליהם מאה אלף דולר; את התפילין של הרמב"ם - מיליון דולר; ואם יביאו לי את התפילין של הרצל - מיליארד דולר. אם כן, תראו איזו הערכה יש לי כלפיו.
אמר רבי ירמיה: גדולה היא היראה, שכן לא חתם שלמה את דבריו אלא ביראה - "סוף דבר... את האלהים ירא". וכן חתם גם את ספר משלי: "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". דע לך, העיקר הוא היראה; במה נמדד אדם? בכמה יראת ה' יש בו.
ומהו "כי זה כל האדם"? רבי אלעזר אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה - בשביל האדם הירא. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו - כל העולם בכף מאזניים אחת והצדיק בכף השנייה, והוא מכריע את כולם ואף מקיים את כולם, כמאמר "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". ושמעון בן עזאי, ואמרי לה שמעון בן זומא, אומר: כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. ויש הטועים בקריאה - והכוונה "לצוות", מלשון צוותא: הצדיק אינו יכול להתעסק בבניית ביתו ובשיוף שולחנו ובתפירת נעליו ובגדיו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? יצר לו צוות. העולם כולו הוא צוות לצדיק.
ולמדנו באריכות במכתב מאליהו, שהצוות של הצדיק מתרומם מכוח הסיוע לצדיק. הצדיק, כדי שיוכל לעבוד את ה', יש לו מסייעים רבים; ואותם מסייעים, גם אם מצד עצמם אינם זוכים לחיי העולם הבא, מכל מקום מצד היותם כלי ועזר וסיוע לצדיק - גם הם מגיעים לחיי העולם הבא. ולכן כתוב על רבים מהם שהם בבחינת אפר תחת כפות רגלי הצדיקים: כביכול הצדיק התרומם מעט מכוח האפר שתחת רגליו, ואותו אדם שימש כאפר הזה - כלומר היה בגדר מסייע לו, ובזה קנה את זכותו לחיי העולם הבא.
וכך גם כותב הרמב"ם: ייתכן שאדם יבנה בניין אדיר במשך עשרות שנים, והכל רק כדי שפעם אחת יעבור שם צדיק בדרך וירצה לחסות משרב או ממטר, וייכנס תחת הבניין וינצל - ולצורך זה נבנה הבניין. הרואה זאת אינו מבין: וכי בנו כאן שנים בשביל הצדיק? אלא שאם היית מבין מהי תכלית העולם, היית מבין שזה מעט מדי בשביל הצדיק, ושהרבה יותר מזה נעשה בשבילו. הצדיק הוא מרכז העולם ותכליתו, וכל שאר הבריות הם כמו שמכנים בעולם הבימוי "ניצבים": יש שחקן ראשי - הצדיק, והעולם כאן בשבילו, וכל השאר תפאורה ורקע, לא עצם המטרה. אלא שביד כל אחד להפוך את עצמו למרכז; לא נגזר עליך להיות רקע. אתה יכול להחליט להיות השחקן המרכזי - תהיה אתה הצדיק, וכל העולם נברא בשבילך. אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא ברא מראש נחותים ונעלים; פוטנציאל נתן לכל אדם, ולכל אחד נתן את האפשרות להיות המרכז, וכל העולם יהיה בבחינת צוות לו.
אין לנו מלבי"ם על קהלת, כפי שחזרנו והזכרנו כמה פעמים, אך כנראה כצימוק לקראת סיום הספר נתן לנו ביאור לפסוק הזה ב"ארצות השלום", דרוש ה'. אומר המלבי"ם (ואתרגם את לשונו, שהיא מעט ארכאית): בהשקיף על האדם מצד נפשו - מצד החלק הרוחני שבו - מעלתו היא מעלה מלאכית, כלומר במה שהוא דומה למלאך; ומלאך אינו זקוק לעוזרים ומסייעים. האדם מצד עצמו אינו זקוק לצוות ואינו זקוק לאנשים נוספים, ואין זה מתנאו שיהיה "מדיני" - אין הכרח בטבעו שיהיו סביבו אנשים אחרים. תראה שהמלאכים מתקיימים כל אחד לבדו, אין מלאך זקוק לסיועו של מלאך אחר, ואינם צריכים קיבוץ מדיני.
ולכן אמרו חז"ל בסנהדרין נ"ט, שקודם החטא היו מלאכי השרת צולים לו לאדם בשר ומסננים לו יין. כל אדם זקוק לאנשים ולעוזרים סביבו, והוא לא היה זקוק - מלאכים עשו זאת עבורו. וכן כתוב שלעתיד לבוא עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכלי מילת: לא תצטרך עזר אנושי כדי להשיג אוכל וכדי להשיג בגדים, מה שאין לנו היום את הפריבילגיה הזאת, וכיום אנו חייבים אנשים סביבנו שיעזרו לנו. אז יוכל אדם לחיות לו לבדו ביער ואינו זקוק לאיש - הארץ מוציאה בגדים, הארץ מוציאה אוכל, למה לו אנשים מסביב? וכך היה ארבעים שנה במדבר: מצד המן ומצד הכסות - "שמלתך לא בלתה מעליך" - לא נזקקו לאנשים שיתפרו להם בגדים.
וראה שמצד עצם מציאותו כך נברא האדם, שהרי אדם הראשון נברא יחידי, כדרשת חז"ל - כלומר שמצד טבעו אינו צריך עוד אנשים. והתבונן: אילמלא נתחייב מיתה בעקבות החטא, אף לא היה צריך להעמיד תולדות, והיה קיים לבדו. העולם כולו היה אדם הראשון, וזהו. וכן אומר הרב ישראל על עם ישראל קודם החטא: לא היו צריכים להעמיד תולדות, אלא אדם אחד במקום רבים; ורק לאחר מכן הוצרך לומר להם "שובו לכם לאהליכם" - לנשותיכם. אבל בשלב שהיו בבחינת מלאכים - מלאכים אינם זקוקים לתולדות ואין להם דור המשך.
נמצא שאדם אחד יכול להיות בבחינת כלל: אינו צריך כלל, שהוא יחידי והוא הכלל, והוא שקול כנגד כולם. חז"ל אומרים: ילדה אישה במצרים שישים ריבוא בכרס אחת - ומיהו? משה רבנו. כלומר כשאדם צדיק ושלם, הוא הכלל. "ואעשה אותך לגוי גדול" - אתה, אתה הכל. ואינו צריך אנשים נוספים גם לא לסיוע הגשמי, שהרי במקורו היה הכל אמור להיות מוכן לו שם בגן עדן. וזהו שאומר: "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" - בגלל הדבר הזה תהיה קיים וחשוב ככלל כולו; האדם הזה הוא כל האדם. אם אתה מקיים רצון ה' ועושה מצוותיו, דע שמבחינת קיום העולם - אם יש את זה, הוא קיים; ואם לאו, הכל אשליה.
האמרי שפר מסביר שכאן בא שלמה לומר: אף שאמרתי לך בספר דברים רבים המצריכים עיון והבנה, וראינו לאורך הספר ביאורים רבים בניסיון לפענח את צפונותיו של החכם מכל אדם - עם כל זה, אני רוצה לחתום במשפט שיהיה ברור לכל. לפעמים אדם מדבר ואנשים שואלים: מה השורה התחתונה? לפעמים זה נשמע כמו נאום בחירות - אדם מדבר שעתיים ולא אמר כלום; מתראיינים אצלו, שואלים מה דעתו, הוא מדבר חצי שעה, ובסוף אי אפשר לומר מה אמר. ולא שאינו יודע, אלא שצריך למכור את עצמו בדברים, אז הוא מאריך ומספר סיפורים ונכנס מכאן ויוצא משם. תכל'ס, אתה בעד או נגד? לא שמענו - כדי לא לשרוף קשרים לא עם אלה ולא עם אלה. היום כל המפלגות הן מרכז: בעד דת? בוודאי נחזק. נגד? בוודאי נעצור. תוכנית "כבקשתך" - וזה סימן שאין כלום, פשיטת רגל: תגיד לי מה אתה רוצה ואגיד לך; והכל לפי הסקרים, מה הולך עכשיו יותר טוב. אנשים שוטים את הסקרים וכך הם חיים.
אומר שלמה: אני רוצה לסכם את הספר במשפט ברור ופשוט, שאין צורך להעמיק בו יתר על המידה. "סוף דבר הכל נשמע" - אני רוצה דבר שכולם ישמעו ויבינו, שיהיה נשמע אצל הכל: בין החכמים והפיקחים ובין רפי השכל וחסרי התבונה והמדע. "את האלהים ירא" - ו"את מצותיו שמור", מצוות עשה ומצוות לא תעשה, "כי זה כל האדם". יש כאן משהו לא מובן? יש כאן דבר המצריך העמקה? סיכמתי לך את תכלית חיי האדם במשפט אחד.
עוד אומר המעם לועז: "את האלהים ירא" - הכוונה בלב; "ואת מצותיו שמור" - זה כבר בפועל, במעשה. "כי זה כל האדם" - האדם הבל ורוח ואינו כלום, אבל המצוות הן גופו ואיבריו ונפשו, הן תכליתו. וכפי שאמרנו, האדם נראה כאן כמציאות קיימת, אבל אם חלילה יש עליו כרת - ברגע שיגיע רגע האמת יתברר שהיה אשליה; אינו מציאות ואינו קיים. כאן הוא עדיין צועק ונובח ומדבר דברי הבל, ובמציאות אינו קיים. והצדיק בדיוק להפך: אף שנדמה שאינו קיים, "במיתתם קרויים חיים". זהו "זה כל האדם": קיום התורה והמצוות - אם יש את זה, הוא קיים; ואם לא, הכל אשליה.
"אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא" - סופי התיבות: את' - ת', האלהים - ם'... דייק: את' בתי"ו, האלהים במ"ם, ירא באל"ף - אמת. בא הכתוב לומר לך שהיראה הנדרשת היא היראה האמיתית: לא כדי לקבל פרס ולא מפחד עונש, אלא יראת ה' אמיתית ולא מתוך רצון לקבל תועלת או חשש מנזק.
ועוד ב"כי זה כל האדם": מתי נקרא האדם שלם? אם יש בו תורה ואין בו מעשים טובים, או שיש בו רק מצוות שבין אדם למקום ולא מצוות שבין אדם לחברו - אינו נקרא שלם אלא פגום וחסר. על זה נאמר "זה כל האדם": כשאתה מקיים את הכל, אז נקרא שלם, אז נקרא באמת ירא שמים. וזהו שדרשו חז"ל "סוף דבר הכל נשמע" - שרק בסוף חיי האדם אפשר לדעת: כשר היה פלוני - זה בין אדם לחברו; ירא שמים היה פלוני - זה במצוות שבין אדם למקום.
ועוד ב"כי זה כל האדם": דבר זה כל אדם יכול לקיים. אל תחשוב שהתורה נמסרה רק לחכמים ורק לגאונים ורק לצדיקים - לא ולא. אלא "זה כל האדם": מה שאני אומר לך כאן, כל אדם יכול לעשות. זו תוכנית עבודה שנמסרה לכל אדם - לגאים ולענווים, לנדבנים ולקמצנים, לכסילים ולחכמים; זו ההנהגה השווה אצל כל האדם, ויראת שמים נדרשת מן הכל.
שלמה המלך חותם את ספרו במסקנה אחת פשוטה וברורה לכל: "את האלהים ירא" - להיזהר בלאווין, "ואת מצותיו שמור" - לקיים עשין, וכנגדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שכל מצווה מקדשת עוד חלק באדם. מי שפוגם - מת חלל כבר בחייו וחסר לעולם הבא; ומי שמקיים - הוא כל האדם, שקול כנגד כל העולם, וכל העולם כולו נברא לצוות לו. אל תירתע מגודל המלאכה: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, "לא עליך המלאכה לגמור" - אבל גם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה". ובסופו של דבר, רק "סוף דבר הכל נשמע": שם מתברר מי היה האדם באמת - כשר היה פלוני, ירא שמים היה פלוני.