סיום ספר קהלת הוא מעין סיכום של כל הספר, ואינו דברי שלמה על עצמו אלא דברי המסכם, המעיד על שלמה המלך ועל דרכו. בפסוקים אלו נחשפים שני הערוצים שבהם הגיע שלמה אל האמת: החקירה והעיון מצד אחד, וההתבוננות בתהלוכות העולם ובניסיון החיים מצד שני. ומתוך כך נלמד גם כיצד נקנית תורה, מדוע חייבים לשאול אדם גדול, ומהי מידת הזהירות הנדרשת בהוצאת דברים לרשות הרבים.
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד׃
דרשו חז"ל: אימתי דברי תורה נאמרים כתיקונם? בשעה שנשמעים באסופות. כלומר, אין התורה נקנית אלא בחבורה. כאשר מתחברים ומתקבצים יחד - זו דרכה של תורה, ולא כשלומדים כל אחד לבדו, שנאמר "חרב אל הבדים ונואלו", כשלומדים בד בבד, בנפרד.
ומניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל יהיה עליו כשומע מפי משה רבנו, שיעריך את הדברים ויקבלם באהבה ובשמחה? תלמוד לומר "נתנו מרעה אחד", זה משה. מה שאמר לך עכשיו אדם פשוט, וגם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - בתנאי שהם חידושים על פי דרך האמת - בא מפי משה. ולא מפי משה בלבד, אלא כמו מפי הקדוש ברוך הוא, שכן "מרועה אחד" נשמע בשתי משמעויות: רועה אחד זה משה רבנו שהיה רועה ישראל, ורועה אחד זה קודשא בריך הוא הרועה אותנו ואת כל העולם. שנאמר "מרועה אחד", ואין רועה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "רועה ישראל האזינה", ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ה' אחד".
עוד דורש המדרש: מהו "בעלי אסופות"? אימתי דברי תורה נטועים באדם? בזמן שבעליהן נאספים מהם. ומבאר התורה תמימה: כאשר רבותיו נאספים לעולם האמת. כל זמן שרבו אצלו אינו קונה את הדברים בשלמות, מפני שהוא אומר לעצמו: כשאצטרך - רבי כאן, אשאל אותו; כשתהיה לי בעיה - אגש אליו. וכאשר אדם מרגיש שהוא תמיד יכול לחדש את הדברים ממישהו אחר, הם אינם נטמעים בו כראוי.
דוגמה מהחיים: שאלו אדם ממוצע מה מספרי הטלפון של ילדיו - אינו יודע. יעקב הוא קיצור 4, משה קיצור 6, דוד קיצור 8. כולם שמורים אצלו בקיצורים בפלאפון, ולמה שיזכור מספרים בעל פה? בילדותנו זכרנו מספרים בעל פה, גם משום שהיו קצרים יותר, אבל היום מי זוכר? כאשר יש בידך דרך שבה תוכל תמיד לשלוף את הזיכרון, אינך רואה צורך לזכור: יש לי את זה שם, מתי שארצה אגש לזה. אבל אם אין לך פלאפון ואתה חייב לזכור בעל פה, אתה סומך על זיכרונך ומשנן.
כך בדיוק אומר המדרש: כל זמן שרבו קיים הוא שואלו; מת רבו - ייגע יומם ולילה לקיים תלמודו, ודווקא כך יקנה את תלמודו. כאדם שאבד לו הפלאפון ומתחיל לשנן מספרים, כי עכשיו הוא חייב - כך מי שהלך רבו נאלץ להתאמץ ולהתייגע לשנן, שאין לו את מי לשאול בכל רגע.
ספר אבני ברקת מביא מביאור הגר"א למשלי, ששני צדדים יש בלימוד התורה. האחד - הבנת העניין: למדת סוגיה, למדת כמה שורות, להבין מה שלמדת, כדרך רש"י המסביר את העניין במקומו ובאופן נקודתי. והשני - ההיקף: להשוות את הנושא עם מקומות אחרים, ומתוך כך להגיע למסקנות נכונות. זו שיטת הסוגיות: לא לומדים מסכתות על הסדר אלא סוגיות, ויש עניינים המפוזרים בכמה מקומות. מי שרוצה ללמוד דיני איסור והיתר - חלק מענייני תערובות בעבודה זרה, חלק במסכת פסחים, וכן על זה הדרך בכל הש"ס. הלומד בכל מקום את ענייננו קונה היקף גדול של הנושא כולו מצד עצמו. הדוגמה להיקף היא הרא"ש, שאוסף את ההלכות מכל הסוגיות, מרכזן, עושה התאמות בין סוגיה לסוגיה, וכשסוגיה אחת סותרת את חברתה בוחן איזו מסקנה מקבלים.
על החלק הראשון נאמר "דברי חכמים כדרבונות" - מלשון "דר בינה", להבין את הדבר מצד עצמו, זו בינה. ועל החלק השני נאמר "וכמשמרות נטועים בעלי אסופות... נתנו מרעה אחד" - אלו המאספים את כל הסוגיות ורואים את הדבר בשלמותו ובהיקפו, ולא רק את העניין הנקודתי. ושניהם יחד הם השלמות בהבנת התורה.
מכאן מובן מדוע כשרוצים להתייעץ בעניין מסוים שואלים אדם גדול. שהרי כל אלה הבאים לתפוס ציטוט אחד ולעשות ממנו עיקר מגיעים לשיבושים הגדולים ביותר. השיבוש הגדול הוא לקחת את המילים "בצלם אלוקים עשה את האדם" ולבנות על זה ארגון בשם "בצלם", וממילא כל העוולות הותרו: תכתוב את המילה עם טעמי המקרא, זה אף משדר אותנטיות, והנה מעתה מותר הכל. ומאידך גיסא יכול מישהו מהצד השני של המתרס, שמשום כבודו לא אזכיר שמו, לקחת מאמר חז"ל "טוב שבגויים רצוץ את מוחו" ולבסס עליו אידיאולוגיה שלמה: כך צריך להתנהג עם הגויים, כל פעולה - להיכנס לכפר ולפגוע. הבאתי לך מקרא, לא קראת? וכשתשאל אותו: מה עם "חביב אדם שנברא בצלם"? אל תקשה עליו קושיות, הוא תפס נקודה ובשבילו זו כל התורה.
אדם גדול, לעומת זאת, עיניו צופיות על כל הש"ס, על כל התורה ועל הכל, וכשהוא אומר לך דבר, הוא אומרו תוך לקיחה בחשבון של כל מה שכתוב, ולא מפני שתפס פסוק אחד ועשה ממנו עיקר. שימו לב: כל הנוטים לקיצוניות לאחד הצדדים ואינם הולכים בדרך הסלולה לנו מרבותינו - תמצאו שלקחו מאמר חז"ל אחד או פסוק אחד, עשו ממנו עיקר ואת כל השאר השאירו בצד, וזה מוליד שיבושים. לכן תזכור תמיד "בעלי אסופות... נתנו מרעה אחד": החוכמה אינה רק להיות "דר בינה" ולהבין את העניין הנקודתי, אלא להיות מ"בעלי אסופות" - להבין את כל מה שנאסף מחז"ל ולראות את הדברים בפרספקטיבה ובשלמותם, ולא בראייה מצומצמת.
רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר באבות: הלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. ורבים שואלים: למה לכפול את המשל? די היה באחד מהם. אלא שמשל הענבים מדבר על הבנת העניין כל דבר בפני עצמו: הענבים מחולקים, כל ענב לעצמו, וכך כל נושא, כל סוגיה וכל עניין נלמד בפני עצמו, וזו עצם הבנת העניין. אבל אצל הזקנים יש גם ההיקף הכללי, ולכן מוסיף: "ושותה יין ישן". ופירש רש"י: תורתן של זקנים שלמה היא כיין ישן שמיישב את הלב. "שלמה" - זה הדגש. לא תורה שמתייחסת למובאה אחת או לציטטה אחת, אלא שלמות המבט על כלל סוגיות הש"ס, שמתוכה מגיע האדם למסקנה ההלכתית. בזה יפה כוח הזקנים, שהקיפו את התורה בכל רבדיה ולכן הם מגיעים למסקנות הנכונות.
פעם בא אדם עם אשתו אל הרב, ואמרו שיש ביניהם ויכוח: כאשר הילד עושה דברים שלא כראוי הוא מכה אותו ואינו חוסך שבטו ממנו, ואשתו מתנגדת בתוקף ואומרת שאין זו דרך ואין זו צורה ואין כך מחנכים, והוא מביא לה ציטטות ופסוקים. אמר לו הרב: אין זו הדרך, ואם תנקוט בדרך הזאת תמצא את בנך מהר מאוד ברחוב. הדרך היא על ידי אהבה, ואם רוצים עונשים - יש עונשים אחרים: למנוע ממנו לשחק עם חברים, למנוע משחק שהוא אוהב, למנוע ממתק. אבל דרך של הכאה אינה הדרך בדורנו.
התחיל האיש לצטט: "חוסך שבטו שונא בנו", וילקה אותו ברצועה, והגר"א כותב לאשתו בדרך חינוך הבנים "אל תרחמי עליהם". יש לו ציטטות, יש לו פסוקים. אמר לו הרב: איני רוצה להיכנס עמך לוויכוח, רק אומר לך שכל אלה שנקטו בדרכים הללו, המציאות הייתה שאיבדו את ילדיהם מהר מאוד, ובגיל שתים עשרה הבן כבר משוטט ברחוב עם סמארטפון גדול ממנו. וכשטען "אבל שלמה אמר", השיבו: שכחת שיש פסוק אחר - "חנוך לנער על פי דרכו". והאם אתה משווה את דורנו לדור ההוא? בדור ההוא בן יכול היה לקבל סטירות מאביו, כי לא היה לו לאן ללכת - בעיראק, בתימן, במרוקו, לאן ילך, לערבים? בארצות אירופה אמנם הרבה פרשו לצערנו, אבל בארצות המזרח זו הייתה דרך, וברוך השם גדלו אנשים טובים ובריאים. מה שהתאים לאז אינו מתאים היום. המלחמות של אז אינן המלחמות של היום - האם אתה נלחם היום ברוגטקה? פעם זה עבד, אז תילחם כך גם היום! ודאי שלא, שהרי שדה הקרב שונה לחלוטין. כך גם בחינוך, הרבה דברים השתנו.
מי שרוצה לנקוט באותן שיטות הוא אדם צר אופקים, שמבטו מצטמצם לפסוק אחד ובו הוא רואה את חזות הכל, ובשבילו שם נסתיימה התורה. ועל כך אומרים לך: יש "בעלי אסופות". ולכן שואלים בכל דבר את החכמים, שאצלם כל התורה אסופה, ותשובותיהם באות מתוך מבט כולל על כלל התורה כולה.
מבאר המלבי"ם: הכתוב כאן הוא מעין סיכום של הספר, ובא לומר על מה שחקר החכם. אין זה שלמה הכותב על עצמו, אלא מסכם הספר הכותב על שלמה. הדברים ששלמה חקר והוציא לאור ברוחב בינתו - הישארות הנפש, שכר ועונש ושאר העניינים שבהם התבונן וראה - הם הנקראים "דברי חכמים", כל חקירותיו הן דברי חכמים.
ולעומת זאת יש דבר נוסף: ההתבוננות בתהלוכות העולם ובדרכי הזמן. כי כדי להעריך חוכמה, חז"ל אומרים שאדם צריך לכבד אפילו זקנים מאומות העולם, ולמה? "כמה הרפתקי עדו עלייהו" - כמה הרפתקאות עברו עליו. ואם באנשים זקנים ותלמידי חכמים הדבר קל וחומר, הרי שאף כלפי אומות העולם אומרים חז"ל שניסיון החיים ומה שראה אדם הרבה בחייו נותן חוכמה. וחשוב מאוד לדעת מי הוא הרואה: ככל שהאדם משכיל יותר הוא מסיק את המסקנות הנכונות, וככל שהוא פחות משכיל - הוא רואה דברים בעולם אך אינו מפרשן אותם נכון, אינו מוציא מהם תוצאות הגונות ומגיע לטעויות.
אומר שלמה: גם אני ראיתי הרבה בעולם, את הכל ראיתי, "ושבתי וראה" - וזה נקרא "בעלי אסופות". מכל דבר שראה אסף עוד חוכמה, עוד ידע, עוד הכרה והשגה בנפש האדם, בדרך הנכונה של החיים, בצורה שבה אדם טועה וכיצד ללמוד לא לעשות כן. יש אנשים שכל דבר הם צריכים ללמוד מניסיונם, ויש ביטוי: להתגלח על הזקן של אחרים. אינך צריך ללמוד מניסיונך; הרבה לפניך ניסו, ראה את תוצאותיהם.
מספרים על אדם שעבר ליד בית משוגעים ושמע צעקות: "שלושים וארבע! שלושים וארבע!". סקרן אותו מאוד מה זה, עמד, האזין, וממשיכים לצעוק. לבסוף הביא סולם, טיפס מעל החומה, ופתאום קיבל מכה בראש: "שלושים וחמש! שלושים וחמש!". אינך צריך לחוות מה שאחרים כבר חוו; מה שהם קיבלו מספיק, ואתה אל תטעה בטעויותיהם. זה "בעלי אסופות": מה ששלמה אסף מתהלוכות חייו ומן הניסיונות הרבים שעבר, שנתאסף ונתחבר אל רוח תבונתו מתהלוכות החיים המפוזרים בכל רחבי הארץ.
על החלק הראשון, החקירה והעיון שלימד, נאמר "דברי חכמים כדרבונות". הדרבן הוא המיישר את השור לחרוש בתלם ולא לסטות ימין ושמאל, וכשהוא רוצה לנטות הוא נדקר בו. כך המאמרים הללו מאשרים ומיישרים את האדם בדרך האמונה: כשמדובר על חיי הנפש לאחר המוות, על קיום האדם ועל נתינת דין וחשבון לפני השם - כל אלה מיישרים את האדם לעבודת השם, שלא יטה ימין ושמאל ולא יינזק.
ועל החלק השני, מה שלמד ממה שראה בחיים, נאמר "וכמשמרות נטועים בעלי אסופות". כמסמר התקוע בעץ, מהודק וחזק, שאינו זז ומחבר את חלקי העץ הנפרדים - כך המשלים והדוגמאות ממה שראיתי בחיי יחברו את האדם להיות דבוק בהשם, ללמוד חוכמה ומוסר ולעשות דברים בצורה נכונה וישרה; ניסיון החיים שלי יכול ליישר אותם בדרך הנכונה. וכל אלה "נתנו מרעה אחד" - כותב סיום הספר מדבר על שלמה, החכם מכל אדם, שכל מאמציו היו להיטיב לבני עמו, וחיבר את הספרים הללו, קהלת, משלי ושיר השירים, כדי ללמדנו דרך מוסר וליישרנו בדרך הנכונה.
וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר׃
רוב המפרשים מסבירים שכאן סיכום הספר, וכדרך שראינו פעמים רבות בחובות הלבבות, שכותב הספר אומר: דע לך, יכולתי להאריך בזה הרבה, אבל "תן לחכם ויחכם עוד", פתחתי לך שערי בינה ומתוכם תדמה מילתא למילתא ותלמד דוגמאות נוספות ותבין עוד עניינים שלא פירטתי. וזה שאומר כאן "ויותר מהמה בני הזהר" - יותר ממה שכתבתי לך, היזהר להבין מדעתך, כלשון הפסיקתא זוטרתא.
ומדוע לא פירט? "עשות ספרים הרבה אין קץ" - וכי תרצה שאפרט את הכל, את כל הדוגמאות וכל האפשרויות ואתייחס לכל המצבים? המצבים והדוגמאות והאפשרויות אינסופיים, ואם אתייחס לכל תהלוכות החיים אצטרך לחבר ספרים בלי גבול. לכן העיקרון הוא ללמדך את הכלל ואת היסוד, ומתוכם תבין מעצמך את כל הדברים היוצאים ומובנים ממילא. כמו שמלמדים ילד: שניים ועוד שניים ארבע, ארבעה ועוד ארבעה שמונה. וכשתשאלהו ארבעה ועוד שניים יאמר "את זה לא למדנו" - וזה מצחיק, שהרי לימדוך את הטכניקה; אחרי שידעת מהו "ועוד", קח ג'ולות, שים שתיים ועוד שמונה וראה כמה יוצא. את היסודות של החשבון למדת, ומכאן ואילך כל שאלה שתבוא לפניך יש לך דרך לפתור אותה. כך אומר שלמה: לימדתיך את היסודות, ומעבר להם תקיש מילתא למילתא ותלמד מה לעשות, שאם לא כן - "עשות ספרים הרבה אין קץ".
דבר נוסף אומר: אילו הייתי עושה ספרים הרבה ומלהג הרבה, היה בזה "יגיעת בשר". פעם אמר לי אדם: אני פותח ספר באמצע; אם אני רואה כתב צפוף - אני סוגר ומחזיר לארון. הוא כנראה התרגל לקרוא עיתון, חסרות לו תמונות. פעם התייעץ עמי אדם בנוגע להוצאת ספר, ואמרתי לו את היסוד הזה: אנחנו לא בדור של לפני חמישים שנה, שאז יכלו לכתוב בעיתון סקירה שלמה בכתב קטן, כי החרדים היו מיטיבי לכת שמסתדרים עם טקסטים. היום, לצערנו גם בציבור שלנו, אנשים שרואים הרבה טקסט נבהלים. אמרתי לו: אם אתה רוצה שיקראו את ספרך וילמדו אותו, שים כותרת גדולה על מה שאתה הולך לדבר, כתוב ארבע חמש שורות, שים כותרת נוספת לעניין הבא, שוב כמה שורות, עשה פסיקים, כתב גדול וברור - כך יקראו אותך. אבל אם תצופף, לא יקראו.
היה אחד שחיבר ספר בשם "ספר ההוכחות", עורך דין, שמכרו אותו בזמנו, ספר של הוכחות לאמיתות התורה. פתחתי אותו פעם ותמהתי: כתב שזקוק לזכוכית מגדלת, כמו טור הבורסה בעיתון, והכל צפוף. והרי הספר מיועד לחילוני, לקירוב - מי ייקח דבר כזה? מי יפתח? מי יעיין? זה מה שאומר: אפילו אם הייתי עושה ספרים הרבה, "להג הרבה יגיעת בשר" - האדם הרואה דיבור רב, זה מייגע את בשרו; הוא מניח את הספר בצד ומבקש: רק תתמצת לי מה כתוב כאן. שב וקרא, זה כתוב בעברית ולא ביידיש - אין לו סבלנות.
וזה מראה על רדידות הדור, שבעבר לא הייתה מציאות כזאת. היום כל דבר צריך מצגת: תראה לו מאיפה בא ומאיפה נכנס, תעשה לו ציור; פעם הספיקה מצגת, היום זה כבר תלת מימד עם תנועה. אין זה כה חשוב לגוף העניין, אבל זה מראה משהו עלינו - על הנכונות להשקיע, לקרוא ולהעמיק במשהו יותר מכמה דקות. ובציבור הכללי המצב נורא לאין שיעור, כי הם נחשפים למדיה, ושם זה נושא שנלמד באוניברסיטאות: איך ובאיזו צורה פונים לאנשים. אומרים שם שאם המסר שלך ארוך מכשבע שניות, איבדת אותו; הוא אינו נשאר להקשיב. המסרים חייבים להיות קצרים וקליטים, כי מעבר לזה הוא צריך להתרכז - וזה לא בשבילו. ויש בזה כללים: איך מציגים סרטון, מה חייב להופיע בארבע השניות הראשונות. נראה לנו שפרסומת היא דבר פשוט, אבל כמה קופירייטרים עבדו וכמה מחשבה הושקעה כדי שהאמירה הזאת תפתח, וההיא תסיים, וכאן יופיע בצבעים האלה. אלה דברים שנלמדים, לא שולפים אותם מהכיס.
הגענו לרדידות שבה אדם אומר לך: יותר מכך וכך שניות - אני מדפדף. יש חבר'ה שאתה מתחיל להסביר להם משהו והם אומרים: דפדף רבנו, דפדף, עבור לדף הבא, כבד עלי, יש לך משהו קל יותר? בציבור שלנו אדם יושב שעה ושעה וחצי ולומד דף היומי; חשבו בציבור הכללי, האם מסוגל לדף היומי? אחרי עשרים שניות נגמר הפתיל, מתחיל להסתכל בשעון, מוציא את הסמארטפון, מציץ בחוץ אולי יראה מכר שיגאל אותו משם. רחמנות. האדם אינו מסוגל לעיין, להתבונן ולהשקיע מחשבה. וכבר בימי שלמה אמר: גם אם הייתי מחבר ספרים הרבה, "להג הרבה יגיעת בשר", לא היו בני אדם יכולים לסבול. לכן כתבתי את הדברים בתמצות, ומהם יש לך שורשים שמהם תבין את כל הענפים.
מבארת הפסיקתא זוטרתא: בדברי תורה יכול אדם לומר שוגג אני - התורה עמוקה, והיו דברים שלא ירדתי לסוף הבנתם. אבל בנוגע לדברי חכמים, ש"שאל אביך ויגדך" ו"לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל" - שם זה כבר מזיד, שדברי חכמים קלים יותר להבנה, פשוטים ומוסברים יותר. ראו כמה קושי יש להבין פסוק בתורה וכמה ביאורים נאמרו עליו, לעומת דברי הגמרא, שבהבנתם הפשוטה אתה מבין מה שאל החכם, מה ענה, מהי גזירת חז"ל, מה אסרו ומאיזה טעם; ובתורה הרבה דברים הם בבחינת דברים נעלמים. לכן "ויותר מהמה הזהר" - אם תעבור על דברי סופרים תהיה עליך תביעה גדולה, שהרי יש לך גישה לחקור, להתבונן ולהעמיק בהם, וממילא יתבעו ממך יותר אם לא תקיימם.
עוד מסבירה הפסיקתא זוטרתא: "להג" כמו "לעג", שהה"א והעי"ן מתחלפות. מי שלועג על דברי חכמים, דינו קשה ומשונה ב"יגיעת בשר", כמו שכתוב בישעיהו (סו, כד) "תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה". וזה שאמרו חז"ל שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. הלעג הרבה גורם ליגיעת בשרו של אותו לועג.
ובעירובין כא דרש רבא: "להג הרבה יגיעת בשר" - כל ההוגה בהן טועם טעם בשר. הבשר נחשב למשובח שבמאכלים, ולכן עולה על גבי המזבח, ולכן בימים טובים בשר ויין. ועל כך אומר: כל המרבה להגות בתורה מוצא בה טעם כטעם הבשר, טעם משובח. תתעמק עוד, תתבונן עוד, ותמצא עוד הבנה ועוד טעם ועוד השגה.
ואתה רואה שספרים הולכים וספרים באים. יש ספר שחובר על עניין מסוים, וכבר לפני עשור חובר ספר אחר על אותו עניין, והספר החדש מעניין ומושך יותר - ולא רק בהדפסה מרהיבה, אלא שתוכנו מותאם יותר לדור, מדבר בשפה שהולכת ומשתפרת משנה לשנה ומדור לדור, ונוגע בעניינים ובדוגמאות רלוונטיות. לכן אף שהיה ספר כזה לפני שנים, לספר החדש יש מקום והוא נקנה ונלמד. מכאן שצריך "עשות ספרים הרבה", ובכל דור יש את הספרים המתאימים לאותו דור.
אומר המדרש: אל תקרא "מהמה" אלא "מהומה", שכל המכניס לביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא, מהומה הוא מכניס לביתו. אלו הם שנקראו בלשון חז"ל ספרים החיצונים: ספרים שמצד אחד יש בהם מקצת דברי מוסר וחוכמה, ומאידך גיסא הרבה קש, ולכן נשארו בחוץ ולא הכניסום חז"ל לכתבי הקודש. אחד מהם הוא ספר בן סירא, שחז"ל מוצאים בו דברים טובים, כגון "כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו", וישנן עוד דוגמאות שחז"ל מצטטים מהם ומביאים מהם אסמכתאות. ואף על פי כן לא הכניסום, מפני שהיו בהם דברים הנשמעים כליצנות או כמשלי ההמון, ולא היה בהם טעם של קדושה.
על כך מזהיר: יותר מהמה, יותר מכ"ד הספרים, היזהר בני מלקחת הרבה ספרים; קח את כ"ד הספרים ובזה די. ומוסיף "להג הרבה יגיעת בשר" - להגות ניתנו ולא ליגיעת בשר ניתנו. אף חז"ל הגו בהם, כלומר עיינו בהם, אבל להתייגע? בש"ס, בפוסקים ובספרי הקדושה תתייגע, בכ"ד הספרים תתייגע; אלו לא ליגיעת בשר ניתנו אלא רק להגות בהם.
מביא המעם לועז משפט מוכר, ומפתיע לראותו כבר בתקופה מוקדמת יותר: לא כל מה שאדם חושב צריך לומר, ולא כל מה שאדם אומר צריך להעלות על הכתב, ולא כל מה שאדם כותב צריך להדפיס, ולא כל מה שאדם מדפיס צריך לפרסם. צריך אפוא זהירות מרובה, שכן מן השלב שאמרת ועד לשלב שאתה עושה זאת נחלת הכלל יש תחנות רבות בדרך. עצור באמצע וחשוב: האם הדברים ראויים? האם כדאי שיעלו על מכבש הדפוס? האם צריכים להתפרסם? האם ייתן תועלת מה שתפרסם?
וזו לצערנו חלק מהמציאות היום, שהדפוס נעשה זמין וזול, וכבר אמרנו שלכל אדם יש בית דפוס בביתו: יש לך מחשב, תוכנת וורד ומדפסת - יש לך בית דפוס. ואם לא, יש לך מקלדת, אתה שולח לבית דפוס ויש לך ספר, בלי חוכמות. פעם היה צריך לשלוח למעמד ולעוד כמה גורמים, והיום מי שיודע להקליד - הדבר מוכן מיד. ודאי שכשמעמד עובד על החומר זה נראה אחרת והכלי מפואר יותר, אבל בגדול אין צורך בכל זה. והתוצאה שכל אדם שחשב על משהו ויש לו איזה רעיון מעלה אותו מיד לדפוס ומפיץ, בלי לבדוק אם הדברים הגיוניים ואם עלול לצאת מהם נזק.
ולמה ניגשים לאדם גדול ומקבלים הסכמה? כדי לדעת שמי שכתב כאן כתב דברים בטעם, שלפעמים אדם כותב דברים ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה. היה אחד שתרם את ספריו לבתי כנסת בחינם, כל בית כנסת יקבל את הסדרה, ואחר כך מצאו שם כמה דברים שאינם מתאימים, והוציאו אותם מרוב בתי הכנסת. לכן לא כל מה שעולה בדעתך - תן לאדם חכם, לאדם גדול, שיעבור על זה, ואז תוציא לאור; וגם אתה הקונה תדע אם לקנות את הספר או לא.
לפעמים ספר נראה נאה מאוד, הלכות וכיוצא בזה, ואינך מודע לכך שהכותב השקפתו מעוותת, וסובר שבכל דבר יש לחפש איפה אפשר להתיר, עם מקורות או בלי מקורות; וכשתכיר את הטיפוס תבין שספר כזה אין מכניסים הביתה. וכן על זה הדרך ספריו של קאסוטו, שהיו בעבר בבתים רבים: פירוש על התנ"ך בצורה זורמת, נחמד מאוד לקרוא, כתרגום מילולי שאינו מכביד. אבל כשאנשים החלו להבין שיש כאן כפירה, ודברים המנוגדים לדברי חז"ל ולמקובל לנו, הוציאו את הספרים האלה מהבית.
חתימת קהלת מלמדת שני יסודות שהם אחד. "דברי חכמים כדרבונות" - כוח הבינה הנקודתית, המיישרת את האדם בדרך האמונה כדרבן המיישר את השור בתלם; "וכמשמרות נטועים בעלי אסופות" - כוח ההיקף, אסיפת כל הסוגיות וניסיון החיים, המחברת את האדם אל בוראו כמסמר המחבר את חלקי העץ. שני אלו "נתנו מרעה אחד", ולכן תורה נקנית בחבורה, ולכן מקבלים דבר תורה אף מקטן שבישראל כשומע מפי משה, ולכן שואלים את החכמים - שאצלם התורה כולה אסופה - ולא תופסים פסוק אחד ועושים ממנו עיקר. ומכאן גם "ויותר מהמה בני הזהר": שלמה לימדנו שורשים ולא אינסוף ענפים, לפי שאין קץ לספרים ואין הדור סובל אריכות; ומצדנו נדרשת יגיעה בכ"ד הספרים ובש"ס ובפוסקים, זהירות מלעג בדברי חכמים, וזהירות מרובה בכל מה שיוצא מפינו ומקולמוסנו אל רשות הרבים.