"חדר" הארבעים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי ז' שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בוא, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ז' בחודש, מפרק ל"ט עד פרק מ"ג כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים את פרק י"ח מתחילתו, מהמילה "ולתוספת" עד המילים "גם דחילו".
בשיעור היומי מובא סיפור קצר על אדמו"ר הזקן. סיפור זה אינו מופיע במקורות ובשיחות של הרבי הריי"צ, וכנראה אמרוֹ הרבי הריי"צ לרבי באופן פרטי, והרבי פרסמוֹ. אתן מעט רקע, המובא בהרחבה יתרה בנושא זה.
הצמח צדק, האדמו"ר השלישי, סיפר לבנו, הרבי המהר"ש, האדמו"ר הרביעי, שאדמו"ר הזקן — סבא — היה מרבה לדבר בשבחם של המגורשים מבוהמיה (כיום חלק מצ'כיה). אותם מגורשים התיישבו באחוזתו של אביו של אדמו"ר הזקן, רבי ברוך, שהיתה לו אחוזה; ואדמו"ר הזקן דיבר מאוד בשבחם, ואמר כמה היו יראי אלוקים, צדקנים ומופלגים גדולים מאוד בתורה ובחוכמה.
אחד מאותם אנשים, ושמו רבי יעקב צבי, היה — נוסף על היותו תלמיד חכם עצום ומומחה גדול — גם מהנדס מופלא בחכמת התכונה. כשהיה אדמו"ר הזקן ילד בן תשע, לימדוֹ אותו רבי יעקב צבי את חכמת ההנדסה והתכונה. פרט מן הדבר נראה מיד בפתגם.
ישנה תוספת מעניינת, המופיעה אף היא בפתגם אך בלא הרקע: הרבי המהר"ש המשיך וסיפר לבנו, הרבי הרש"ב, האדמו"ר החמישי, שאביו — הצמח צדק — קיבל בירושה מן הסבא, אדמו"ר הזקן, כתבי קודש — כתבים שכתב, מאמרים וכו'. בין כתבי הקודש היה לוח לחמש-עשרה שנה שחיבר אדמו"ר הזקן בהיותו ילד בן עשר. בלוח זה צוינו כל זמני התקופות והמולדות, ימי ראש חודש והמועדים; ואפילו בשלוש השנים הראשונות שבלוח צוינו ימי היריד — היום שבו היו באים הסוחרים — ימי היריד באליעוזנא צוינו אף הם בלוח. כך היה לוח לחמש-עשרה שנה.
בפועל, בשריפה הידועה בשנת תס"ז נשרפו כתבי קודש רבים, ואף לוח זה נשרף. הוא היה אז בכתב ידו של אדמו"ר הזקן.
ולאחר הקדמה זו נקרא את הפתגם, הכתוב בתמציתיות את שאמרנו: "בהיות רבנו הזקן בן ט' שנה למד חכמת ההנדסה והתכונה" — כפי שאמרנו קודם, לימדוֹ רבי יעקב צבי. "בן עשר סידר לוח על חמש עשרה שנה" — פירטנו לעיל מה הכיל הלוח, וילד בן עשר כבר סידרוֹ בעצמו; הוא לא העתיק לוח, אלא למד כל כך את מהלכי זמני הירח וכו', עד שסידר בעצמו לוח שנה.
"בהיותו בן י"ב שנה" — עוד לפני הבר-מצווה — "נזדמן שלמד ברבים הלכות קדוש החדש להרמב"ם". ילד בן שתים-עשרה לימד את הציבור את הלכות קידוש החודש הידועות שברמב"ם. יש שם פרקים ראשונים קלים יותר, ולאחריהם פרקים שכולם חשבונות של מהלכי גרמי השמים בפירוט, שאף אדם למדן, אם אינו מכיר את התחום, אינו יודע מה מתרחש בהם. ואדמו"ר הזקן, כילד לפני בר-מצווה, לימד זאת ברבים, "ולא מצאו הגאונים שהיו באותו מעמד את ידיהם ורגליהם" בבית המדרש — כלומר, לא ידעו כלל להבין את מה שהילד הזה הסביר להם.
מהי אחת הנקודות שרעיון זה מבטא? אין הכוונה חלילה לדבר בגנותם של אותם גאונים שהיו באותו זמן, אלא להדגיש שההתייחסות לתורה בחסידות היא כאל דבר-ה'. התורה היא דבר-ה', ואין זה שכל שלומדים אותו מפני ההנאה שבהבנתו, אלא דבר-ה'; ומאחר שהתורה היא דבר-ה', צריך ללמוד את כל חלקיה — גם אותם חלקים שאינם נפוצים כל כך, הלכות שאולי רוב הגאונים אינם מכירים אותן כלל, שכן זו תורה, וצריך ללמוד את כל חלקי התורה. וזה מה שמלמד אותנו אדמו"ר הזקן, ותורת החסידות מלמדת אותנו — שתורה היא תורה, על כל חלקיה; ולכן הגאונים, שלא היו קשורים לחסידות, לא הוציאו את ידיהם ורגליהם בתחום שאין הם מכירים כלל.
פתגם זה מופיע כאן בשבוע של פרשת בוא ביום רביעי, והקשר בין הפתגם ליום רביעי של פרשת בוא בולט מאוד. שכן ביום רביעי של פרשת בוא נאמר הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים", ושם אומר רש"י שהראה הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו ואמר לו "כזה ראה וקדש". דהיינו, כל הלכות קידוש החודש, והלימוד שבו אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו את הלכות קידוש החודש, נמצאים ביום רביעי של פרשת בוא — ולכן פתגם זה מתאים ממש לאותו יום.
ולסיום — אנו רואים בימים האחרונים בצורה מעניינת כיצד הפתגמים תואמים לרצף לימוד הרמב"ם. היום אין צורך לחפש הרבה: אנו נמצאים בספר זמנים, והלכות קידוש החודש הן ההמשך. כל הפתגם כולו מדבר ממש על הלכות קידוש החודש לרמב"ם, כפי שהוא מזכיר בשמו ממש. הדבר תואם ממש, לפי רצף הפתגמים, את סדר לימוד הרמב"ם בספר זמנים.