"חדר" המאה חמישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שני, כ"ח ניסן, י"ג לעומר ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת קדושים, יום שני, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ח בחודש, מפרק קל"ה עד פרק קל"ט כולל. תניא, ביום הזה מתחילים ללמוד את פרק מ"ד, מתחילת הפרק במילים "והנה כל", והשיעור מסתיים בעמוד ס"ג במילים "צעפרא וכו'".
מעניין הדבר בעת קריאת הפתגם היומי: שנת הופעתו של לוח ה"היום-יום", כפי שנראה בתאריך, היא תש"ג. הלוח יצא לאור עולם, לחסידים, בתחילת חודש ניסן — י"א ניסן תש"ג. ובאותו יום, כ"ח ניסן תש"ג — ממש התאריך שאנו קוראים היום — כתב הרבי הריי"צ מכתב לחסיד מסוים, ובו כתב לו על ספר ה"היום-יום".
הוא כותב בו ביטויים מעניינים מאוד: זהו "ספרון בפורמט צנוע וקטן" — כמו שחסיד צריך להיות קטן בעיני עצמו — אך הוא "גדוש בפנינים, ביהלומים מהמעיין והאוצר הכי גדול". הוא מציין את שם הרבי, שהוא זה שערך את ה"היום-יום", ושהקדוש-ברוך-הוא חנן אותו ביכולת מיוחדת להקים ארמון חסידי בן שלוש מאות שמונים ושלושה חדרים, שלכל יום האמרה שלו ותוכנו. ואז אומר הרבי הריי"צ באותו יום: אצטט לך את הפתגם של היום, כ"ח ניסן — מה בחר חתני לכתוב ביום הזה? — ומצטט את כל הפתגם.
נעיין בפתגם. מקורו, ורקעו, הוא במכתב שכתב הרבי הריי"צ עצמו בט"ו מנחם-אב תרצ"ה. באותו מכתב מספר הרבי הריי"צ על האדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, שכידוע עוד בחיי אביו מינה אותו אביו להיות המדריך של האברכים, והיה יושב עמם ומתוועד עמם. פעם אחת, באחת ההתוועדויות, בנוכחות האדמו"ר האמצעי — עוד לפני נשיאותו — דובר על עניין אהבת ישראל.
אחד החסידים נטל כוס לחיים ואמר: "לחיים, שהקדוש-ברוך-הוא יזכה אותי שתהיה לי אהבת השם אמיתית". לאחר זמן מה הרים האדמו"ר האמצעי כוס לחיים ואמר: "שהשם-יתברך יזכה אותי שתהיה לי אהבת ישראל אמיתית". אז פרץ ויכוח בין החסידים: מה נעלה יותר — אהבת ישראל או אהבת השם? והם היו במבוכה ולא ידעו להכריע. כמה שבועות נמשכו הדיונים לכאן ולכאן, מה נעלה יותר, עד שהחליטו שיש לשאול את הרבי, את אדמו"ר הזקן. עשו את ההכנה המתאימה וניגשו אליו לשאול, ואדמו"ר הזקן ענה בקצרה ובניגון — וזה הפתגם היומי.
נראה מה כתוב: החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן, איזו עבודה נעלה יותר — אהבת השם או אהבת ישראל? "ויען" — ומה ענה אדמו"ר הזקן? הוא אמר: "אהבת השם ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו, רוחו ונפשו של כל אחד מישראל". ראשית, שתי אהבות אלו חקוקות בנשמת כל אחד ואחד; לכל אחד, בפנימיות נשמתו, יש אהבת השם ויש אהבת ישראל.
ומהי הנעלית יותר? אומר אדמו"ר הזקן: "ומקרא מלא דיבר הכתוב" — יש פסוק מפורש, בנביא מלאכי, ממש בתחילתו (הפסוק השני): "אהבתי אתכם אמר השם", שהקדוש-ברוך-הוא אומר אני אוהב אתכם, אני אוהב את עם ישראל. "על פי זה", אומר אדמו"ר הזקן, "הרי דגדולה אהבת ישראל" — משתי האהבות, אהבת ישראל גדולה מאהבת השם. ומדוע? "דאוהב מה שהאהוב אוהב".
כלומר, אתם אוהבים את הקדוש-ברוך-הוא — ומהו המבחן שאכן אתם אוהבים אותו באמת? שאתם אוהבים את כל מה שהוא אוהב. וכיוון שהוא אוהב יהודים, הרי אם אתם אוהבים יהודים, סימן שאתם אוהבים את הקדוש-ברוך-הוא באמת — שכן אתם אוהבים לא רק אותו, אלא גם את מה שהוא אוהב. וכיוון שאתם אוהבים את מה שהוא אוהב, נמצא שאהבת ישראל גדולה מאהבת השם. זהו המבחן לכך שאדם אוהב את הקדוש-ברוך-הוא באמת — שהוא אוהב גם את מה שהוא אוהב.
ישנם עוד כמה פתגמים בלוח ה"היום-יום" על היחס הזה שבין אהבת השם לאהבת ישראל — למשל בי"ב מנחם-אב, ובו' תשרי — פתגמים נוספים המשלימים את היחס בין שני הדברים.
הקשר של הפתגם דווקא ליום הזה, לכ"ח ניסן: יום זה הוא פרשת קדושים, יום שני, ובחלק של יום שני בפרשת קדושים מופיע הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" — ממש קשור ליום הזה.
ואם מחפשים את הקשר לרצף "יד החזקה" לרמב"ם: אנו נמצאים בספר עבודה, בהלכות שכנגד יום הכיפורים. לאחר שסיימנו את ההלכות הקודמות — הלכות מעשה הקורבנות — היום אנו בהלכות יום הכיפורים. וכשמתבוננים במהות: מהו יום הכיפורים? יום המבטא את הקשר הפנימי ביותר בין יהודי לקדוש-ברוך-הוא; אהבת הקדוש-ברוך-הוא ליהודי בדרגה הנעלית ביותר מתבטאת ביום הכיפורים. לכן זהו יום שבו מגלה הקדוש-ברוך-הוא את אהבתו ליהודי, מנקה אותו, מטהר אותו, ומוחל לו על כל העניינים.
אם כן, היום המבטא את אהבתו הגדולה ביותר של הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל הוא יום הכיפורים. וזהו תוכן הפתגם — שהקדוש-ברוך-הוא אוהב, "אהבתי אתכם" אמר השם — התואם להלכות יום הכיפורים, שבסדר ההלכות אנו נמצאים בהן כעת.