"חדר" המאה חמישים ושישה בהיכל היום-יום.
יום ראשון כ"ז ניסן, י"ב לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשה חדשה, קדושים, פרשה ראשונה, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ז בחודש, מפרק ק"כ עד פרק קל"ד כולל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק מ"ג. השיעור מתחיל בעמוד מאה עשרים וארבע במילים "והנה בחינת" עד סיום הפרק, המסתיים במילים "ויודעי חן".
הפתגם היומי, פתגם קצר, נלקח ממאמר חסידות של הרבי הריי"צ, דיבור המתחיל "זכרנו לחיים" (שנת תש"א). במאמר מרחיב אדמו"ר הריי"צ בעניין עבודת השם של יהודי, שעליו לטפל בחולי הרוחני. הוא אומר, שכשם שבחולי גשמי מחלה קטנה שאינה מטופלת עלולה להפוך, לא עלינו, למחלה קשה, ולהיפך — מחלה קשה המטופלת עשויה להירפא בלא שיישאר ממנה זכר, כך גם ברוחניות.
צריך להיות מודעים לכך שיש "חולי נפש", והכוונה לחולי הבא מהנפש הבהמית, המבלבלת את האדם וגורמת לו כל מיני עניינים לא ראויים. אדמו"ר הריי"צ מפרט ומביא מלשון חז"ל שם כולל לחולי, ואחר כך מביא בו פרטים. השם הכולל נקרא "חולי היצר הרע". פירושו של דבר, אומר, שהיצר הרע מלווה את האדם גם כשעושה דברים מותרים, ומורה לו כיצד לעשותם. זהו החולי הכללי שקובע לו היצר הרע.
אחר כך יש חולי ספציפי, והוא מפרט: יש "חולי עין", ויש "חולי צינה" — קור, או להיפך, "חולי שרב". דהיינו, או שהאדם קר ואדיש לענייני קדושה, או שהוא חם ומתלהב מענייני העולם. אלו כבר פרטים בחולי, אך הכותרת הכללית שלו נקראת "חולי היצר הרע".
וכאן, בתוך הקטע שבו הוא מסביר מהו החולי הכללי של היצר הרע — שהוא גורר את האדם לעשות אף את הדברים המותרים בצורה לא נכונה — מופיע הפתגם היומי. מה הכוונה? הוא מצטט, ואקרא את הלשון: "דברים המותרים", כגון אכילה — שכל אדם חייב לאכול, ואוכל מאכל כשר — ושינה, שהאדם חייב לישון; דברים שמותר לעשותם ואף צריך לעשותם, אם עושה אותם להנאתו, אם הדבר שמניע אותו לעשותם הוא חיפוש ההנאה של עצמו — הם רע גמור.
כלומר, אף שהוא עושה דבר מותר, מכיוון שכוונתו והמניע שלו לבצע את הדבר הוא כדי שייהנה, זה הופך להיות רע גמור. וכפי שכתב אדמו"ר הזקן בתניא פרק ז', שגם דבר מותר, מה שנקרא "קליפת נוגה", אם עושים אותו במטרה של תאווה, הוא הופך להיות בבחינת שלוש הקליפות הטמאות.
ההוראה של התורה, "קדש עצמך במותר לך", היא שהאדם צריך לקדש את עצמו גם בדברים המותרים — לעשותם מתוך מטרה אלוקית, שיהיה לו כוח לעבוד את ה'. הוא צריך לאכול, לישון, לעבוד ולעשות כל מה שהוא צריך; אין בעיה לעשות את הדברים המותרים כאשר המחשבה והכוונה האמיתית בהם היא לעבוד את השם. וכלשונו: "צריך להכניס קדושה בדברים המותרים".
בכל דבר מותר שאדם עושה צריך להכניס קדושה. מהי הכוונה "להכניס קדושה"? שתהיה בהם תכלית של תורה או מצוות, יראת-שמים או מידות טובות. כדי להגיע לדברים הללו הוא זקוק לדברים המותרים, כדוגמת האכילה שהזכרנו; אך אם הוא עושה אותם כדי שתהיה בהם תכלית של תורה ומצוות, הרי זה קדוש. זהו "קדש עצמך במותר לך".
במהלך הפתגמים שבהיום-יום מופיעים כמה וכמה פעמים פתגמים שונים הנותנים הדרכה כיצד להתעסק בדברים הגשמיים והחומריים. למשל, למדנו כבר בכ"ה אדר-שני; יש פתגם הקשור לזה, "היה מנחמיו", ובעזרת השם נגיע אליו. יש פתגמים שונים בהיום-יום המדברים על נושא זה.
ולסיום, ההקשר למהלך של היד החזקה להרמב"ם: אנו נמצאים בספר עבודה. כל ההלכות והפתגמים של התקופה האחרונה שייכים לספר זה, וכעת אנו בהלכות חדשות — הלכות פסולי המוקדשין. הלכות אלו עוסקות בדברים שהם קדושים; למשל, בהמה שהייתה חולין וקידשת אותה לקורבן — אילו פעולות עלולות לגרום שהדבר ייהפך להיות פסול?
והדוגמה שהוא מביא ממש בפרק הראשון, בהלכה השלישית מהלכות פסולי המוקדשין, היא באדם המתעסק עם סכין שחיטה ואינו מכוון בעת השחיטה שהוא עושה זאת לשם שחיטת קודשים, אלא סתם משחק עם הסכין, וקרה שהבהמה נשחטה — הרי היא פסולה לקורבן. מדוע? כי עשייה בלא כוונה, בלא מחשבה לשם קדושה, אינה מביאה את התועלת שלה. זו ההלכה הכתובה שם.
וזהו בעצם גם תוכן הפתגם היומי: כשאתה עושה דבר מותר — אין בעיה, אך אם אתה עושה אותו סתם, בלא כוונה ובלא תכלית של רצון ה', הרי זה, כלשון המאמר, "רע גמור" — כמו בפסולי המוקדשין. הדבר היה יכול להיות קודש, ופסלת אותו מפני שלא כיוונת ולא חשבת. זו ההלכה המופיעה בהלכות פסולי המוקדשין.