"חדר" המאה ארבעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ט"ו ניסן, א' דחג המצות, ה'תש"ג.
ראשית נתייחס לשם החג — "חג המצות". ניתן היה לקרוא לו "חג הפסח", כפי שאנו מכירים במקומות רבים, אך בלוח היום-יום מצוין "חג המצות". טעם הדבר: זהו השם הכתוב בתורה, שבה החג נקרא "חג המצות". וידוע גם מה שמביא הרבי בביאורו על ההגדה בשם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב על השמות השונים לחג זה — שהכינוי "חג המצות" הוא הכינוי שבו מכנה הקדוש-ברוך-הוא את החג בתורה, כדי לשבח בו את עם ישראל: שיצאו ממצרים ולא לקחו עמם צידה לדרך, עד שלא הספיק בצקם אפילו להחמיץ. השבח לעם ישראל הוא אפוא "חג המצות", ואילו אנו קוראים לו "חג הפסח" כדי לשבח את הקדוש-ברוך-הוא, שפסח על בתי אבותינו במצרים.
בפתגם היומי מופיעים כמה וכמה הדגשים והנהגות הקשורים לליל הסדר, ובאמצע גם שיעורי היום, ולאחר מכן הפתגם. נתחיל מן ההנהגות המודגשות כאן בליל הסדר.
הנקודה הראשונה: "למרור וחזרת הן אחרין [חזרת] והן סלט [חסה]". הדבר מופיע ביומן שרשם הרבי כשראה אצל הרבי הריי"צ בחג הפסח (בשנים תרצ"א-תרצ"ה), שכך נהג הרבי הריי"צ — שבאכילת המרור והחזרת לקח בשניהם גם "אחרין" [חזרת] וגם סלט [חסה]. עניין הדבר: בלשון המשנה נזכרים "מרור" ו"חזרת", שהם שני ירקות שונים — מה שנקרא במשנה "חזרת" הוא בלשוננו "חסה", ומה שנקרא במשנה "מרור" הוא בלשוננו "חזרת", שקוראים לו "חריין". אלו שניים מששת הסימנים שעל הקערה.
בהגדה משתמשים בשני השמות — במקום אחד כתוב "מרור" ובמקום אחר "חזרת". מדוע לא נקראו שניהם באותו שם? הרבי כותב על כך בביאוריו על ההגדה, שההסבר הוא על-פי הסוד: יש רמז באותיות מ-ר-ו-ר "מרור", ורמז באותיות ח-ז-ר-ת "חזרת", ועל-פי קבלה בחלק זה שלה, ב"סגול העליון" קשור המרור וב"סגול התחתון" קשורה החזרת, ולכן משתנים שמותיהם. אך למעשה לוקחים את אותם שני מרכיבים, הן במקום שכתוב "מרור" והן במקום שכתוב "חזרת". זה המנהג הראשון.
הדבר השני: קידוש בעמידה. כפי שכותב הרבי בביאורו על ההגדה, שאנו נוהגים לקדש מעומד, הן בשבת ויום-טוב והן בפסח. יש בזה דעות שונות, ויש הסוברים לקדש דווקא בישיבה משום "דרך חירות". וכך גם ביומן של הרבי (בשנת תרצ"ה), כאשר ראה את הרבי הריי"צ עושה קידוש, שאל אותו על עניין העמידה, והרבי הריי"צ השיב לו: "לעולם אצלנו קידשו בעמידה".
הדבר השלישי: "הא לחמא" — ה"א בצירה. יש קהילות רבות שנוהגות לומר "הָא לחמא", ה"א בקמץ, וכאן מצוין שיש לומר את ה"א בצירה — "הֵא לחמא". מקור הדבר בכתבי האר"י ז"ל, והרבי מסביר זאת בהרחבה בליקוטי שיחות (חלק א', עמוד תשעים ושמונה והלאה, עד סוף השיחה). כאשר אמר יוסף הצדיק למצרים "הא לכם זרע", הוסיף בכך חיות בקליפות, והתיקון הוא בכך שאנו אומרים "הא לחמא" באותו לשון. כפי שהרבי מבאר שם באריכות, יש בכל הקטע הזה הדרכה כיצד לתקן את פעולתו של יוסף שהוסיף חיות בקליפות, וכדאי ללמוד את השיחה מבפנים ולראות כיצד הרבי מבאר את המשך העניין. הרמז שבפתיחה דווקא ב-ה"א בצירה הוא — כמו שכתוב באר"י ז"ל — שבא לתקן את ה-ה"א של יוסף הצדיק.
הדבר הבא: "בברכת אכילת מרור מכוונים גם על מרור שבכורך". יש מחלוקת בין חכמים להלל כיצד אוכלים את המצה ואת המרור — האם כל אחד בפני עצמו, מצה לבד ומרור לבד, או כמו שכרך הלל את שניהם יחד (בזמן שבית-המקדש קיים, עם הפסח). למעשה, מפני שיש מחלוקת, אנו נוהגים גם לאכול כדעת חכמים — כל אחד בנפרד, וגם לאכול כדעת הלל — כורך יחד.
אלא שכשמברכים את ברכת המצה וברכת המרור על מה שנאכל כל אחד בנפרד, כותב השולחן ערוך שהברכה אמורה לכלול גם את מה שייאכל אחר-כך בכורך יחד. דהיינו, כשמברכים על המצה צריך לכוון גם על המצה שתיאכל בעזרת השם בכורך, וכשמברכים על המרור צריך לכוון גם על המרור שבכורך. בהגדה עצמה, כשאדמו"ר הזקן מציין את ההנהגות, הוא מזכיר רק את הכוונה באכילת המצה הראשונה על הכורך, אך אינו מציין זאת לגבי המרור, והרבי כותב על כך "צריך עיון" — מדוע לא העתיק זאת מהשולחן ערוך. וכדי שלא נחשוב שיש כאן שינוי מעשי, שבברכת המרור אין צריך לכוון, מציין הרבי כאן בהנהגה שבברכת אכילת מרור אכן צריך לכוון, כמו שכתוב בשולחן ערוך, על המרור שבכורך.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, שלישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ט"ו בחודש, שני פרקים — פרק ע"ז ופרק ע"ח. תניא, ביום הזה אומרים עדיין את פרק מ"א, מהמילה "והנה", והשיעור מסתיים בעמוד מאה וארבע-עשרה במילים "ולבושיהם כנ"ל".
כאן מופיעה התייחסות להנהגה נוספת הקשורה לליל הסדר: "בסדר הראשון היה אדוני אבי מורי ורבי [הרבי הרש"ב] מקצר בכדי לאכול אפיקומן לפני חצות". כתוב בשולחן ערוך שיש להקפיד לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה, מפני שהוא דומה לקורבן הפסח — כשם שקורבן הפסח נאכל לפני חצות, כך גם את האפיקומן. וכך אכן נהגו, כמו שכתוב בשולחן ערוך, להקפיד בלילה הראשון שיהיה לפני חצות.
מעניין שכאשר היה הרבי עורך את סעודות ליל הסדר בנוכחות קהל, בשנות הל"א, היה בחור מסוים שהיה לו "קביעות", שהרבי היה שואל אותו בכל פעם סמוך לחצות: "מה השעה?", והבחור היה אומר את השעה, והרבי היה מקצר בהתאם כדי שיהיה לפני חצות. שנה אחת הניחו לרבי שעון לידו, מפני ששעון הקיר הגדול היה מקולקל, ואולם כדי שלא ליטול מן הבחור את ה"קביעות", כשהגיע סמוך לחצות שאל הרבי את הבחור: "נו, מה השעה עכשיו?". הבחור הסתכל אוטומטית על שעון הקיר הקבוע ואמר: "תשע", כפי שהיה כתוב עליו. הרבי חייך וניגש לאפיקומן. הייתה אפוא הקפדה בלילה הראשון לאכול לפני חצות.
אך בלילה השני לא הקפידו על עניין זה של אכילה לפני חצות. כמו שמזכיר כאן על הרבי הרש"ב, כך נהג גם הרבי הריי"צ, ומדובר גם על הרבי הרש"ב, שבלילה השני היה מאריך בסדר, בביאורים ובסעודה עצמה — מתחיל לפני השעה התשיעית ומסיים בשעה ג' אחר חצות, אי-שם בשלוש-ארבע לפנות בוקר, הרבה אחרי חצות הלילה, כי בלילה השני לא הקפידו על עניין החצות, והיה מאריך בביאור האגדה.
והנקודה האחרונה: אדמו"ר הזקן אמר "מיכלא דמהימנותא לילה הראשון, מיכלא דאסוותא לילה השני". כתוב בזוהר שלמצה שתי סגולות: במקום אחד נקראת "לחם האמונה", ובמקום אחר נקראת "לחם הרפואה". מסופר שהתלמידים החסידים בזמן אדמו"ר האמצעי התייגעו להבין מהו סדר הדברים — האם קודמת סגולת "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, ואחריה סגולת הרפואה, או להיפך. משלא הגיעו להכרעה, הלכו לשאול את אדמו"ר האמצעי, שהיה אז אחראי מטעם אביו על הבחורים הצעירים. הוא ציין להם שאדמו"ר הזקן, אביו, אמר: קודם כול "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, ואחר-כך "מיכלא דאסוותא", מאכל הרפואה. כלומר, בלילה הראשון מתחיל בעיקר מעניין האמונה, ובלילה השני מתחיל בעיקר מעניין הרפואה. בשני הלילות ישנן כל הסגולות, אלא שבלילה הראשון הדגש מתחיל מן האמונה, ובלילה השני מן הרפואה.
ומה ההבדל, אם בסופו של דבר יש לנו את שניהם — אם מתחילים מן האמונה או מן הרפואה? מסביר: "די רפואה ברענגט די אמונה" — הרפואה מביאה את האמונה. אם אדם היה חולה, עלינו, והקדוש-ברוך-הוא עזר לו והבריא, הרי הרפואה חיזקה אצלו את האמונה בקדוש-ברוך-הוא, ואומר: "תודה לך, ריבונו של עולם, שריפאת אותי". אך אם זה הסדר, יש כאן חיסרון — שקדם לרפואה פרק זמן שבו היה חולה.
אבל אם הסדר הפוך — שקודם כול הוא מאמין, ואינו צריך לעבור חוויה של חולי ולהבריא ממנה כדי להאמין, אלא מאמין מלכתחילה בלי ניסיון — הרי כשהוא מתחיל מן האמונה, והאמונה מביאה את הרפואה, מלכתחילה לא היה חולה כלל, אלא היה בריא מתחילתו. וזוהי הסיבה שאמר אדמו"ר הזקן שזה לילה ראשון וזה לילה שני: כשמתחילים בלילה הראשון מעניין האמונה, אין צורך להגיע חלילה לחוויה לא נעימה, אלא אדרבה, האמונה מביאה עמה את הרפואה.