"חדר" המאה וארבעים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ד ניסן ה'תש"ג.
ראשית נתעכב על התאריך י"ד ניסן, שיש בו דיוק מעניין. במהלך השנה יש לנו את שלושת הרגלים — פסח, שבועות וסוכות — ואת שני הרגלים מדרבנן — חנוכה ופורים. אנו רואים דבר מעניין: כשמגיע ה' בסיוון, מציין הרבי שזהו ערב חג השבועות; כשמגיע כ"ט אלול, מציין הרבי שזהו ערב ראש השנה; ועל דרך זה בערב יום כיפור, ובכ"ד כסלו — ערב חנוכה.
לעומת זאת, ישנם שני חגים שהרבי אינו מציין בהם "ערב": בי"ג אדר לא נכתב "ערב פורים", וכאן, בי"ד ניסן, לא נכתב "ערב חג הפסח". לכאורה הסיבה לכך היא שמדובר ביום שהוא כשלעצמו יום של חג — י"ד ניסן הוא היום שבו הקריבו את קורבן הפסח, ולכן אינו מקבל תואר של "ערב" ליום אחר, כי הוא יום בפני עצמו. על דרך זה אפשר לומר גם בפורים: בשנה זו, בה'ת"ש, פורים חל ביום ראשון, י"ד, וערב פורים, י"ג, חל בשבת — ושבת אף היא יום קדוש בפני עצמו, ולכן אין כותבים עליה שהיא "ערב" של היום הבא. אבל בכל שאר החגים יש התייחסות ליום שלפני, בהדגשה שהוא "ערב" של היום הבא.
לפני השיעורים מובאת כאן הוראה בדבר בדיקת חמץ ותפילת ערבית, ולשונה: "בדיקת חמץ אחר תפילת ערבית". מהו הדגש כאן? בשולחן ערוך נאמר שהזמן שקבעו חכמים לבדיקת חמץ צריך להיות מיד בצאת הכוכבים — היינו שיש לדחות כל דבר, ובדיקת החמץ חייבת להיעשות בזמן שקבעו חכמים, בצאת הכוכבים.
אשר לתפילת ערבית, נאמר בשולחן ערוך שכשיש מניין קבוע, ילך אדם להתפלל במניין הקבוע ורק אחר כך יעשה בדיקת חמץ, מפני שאם יתעכב בבדיקת החמץ בביתו — עלול הוא לשכוח את המניין. וכן אדם הרגיל בדרך כלל להתפלל במניין קבוע, ורק היום אומר "אתפלל ביחידות בבית", כיוון שאינו רגיל בכך, עלול לשכוח את תפילת הערבית; לכן יקדים תפילת ערבית ואחריה בדיקת חמץ.
רק כשמדובר באדם המתפלל תמיד ערבית ביחידות, שאין לו קביעות בנפש של הליכה למניין, אלא רגיל להתפלל בביתו ביחידות — יעשה בדיקת חמץ תחילה ואחריה ערבית, שכן אין בו החשש שישכח. כפי שמביא הרבי במכתב הנדפס בליקוטי שיחות חלק י"ז, במדור המכתבים, בעמוד ארבע מאות שלושים וארבע, בנוגע להנהגת הרבי הריי"צ: הרבי ראה שהנהגתו הייתה לעשות בדיקת חמץ לפני ערבית ולהתפלל ערבית אחר כך, אך המנהג המקובל הוא להתפלל תחילה ערבית ואחריה בדיקת חמץ — וזהו הדגש כאן, "בדיקת חמץ אחר תפילת ערבית".
הדבר הבא הם שיעורי היום: חומש, אנו בפרשת אחרי מות, יום שני — אחרי מות שני עם פירוש רש"י. תהילים, י"ד בחודש — מפרק ע"ב עד פרק ע"ו ועד בכלל. תניא, ממשיכים בפרק מ"א, "שבעה יומים", מהמילים "משה אינקן", ומסתיים בעמוד נ"ז במילה "ליהודים".
לאחר מכן מתייחס הכותב לשתי הנהגות של רבותינו נשיאינו: האחת קשורה למכירת חמץ, והשנייה — להנהגה מיוחדת בערב פסח באפיית המצות. הקטע הראשון עוסק במכירת חמץ. נקדים ונאמר שבנושא מכירת חמץ, במהלך הדורות, היו כמה שלבים בהתפתחות העניין. תחילה היה הסדר שבערב פסח מחפש אדם גוי מכר וידיד, ונותן לו במתנה גמורה את כל חמצו, ולאחר הפסח מחזיר לו הגוי במתנה גמורה את כל החמץ.
אחר כך נהג סדר אחר, שהתחיל כבר יותר בזמן אדמו"ר הזקן: התפשט המנהג שלא לתת את החמץ לגוי במתנה, אלא למכור לו את החמץ. וכיצד מוכרים? נניח שיש חמץ בשווי עשרת אלפים שקל; בעל החמץ בא למכור לגוי, והגוי אינו נותן לו מיד את כל הסכום, אלא נותן לו מקדמה — למשל מאה שקל על החשבון — ומסכמים ששאר הכסף מונח אצלו כהלוואה, שאותה עליו להחזיר עד תאריך מסוים. וכך החמץ כבר נעשה שלו, שהרי נתן מקדמה והשאר הלוואה. ומה קורה לאחר הפסח? הגוי בא ואומר שאין לו את יתרת הכסף לשלם, ולכן הוא רוצה לבטל את העסקה, ואז מחזיר את החמץ ואינו חייב את יתרת הכסף. זה היה סדר מכירת החמץ.
אדמו"ר הזקן הוסיף שלא רק לעשות תהליך זה, אלא להוסיף "ערב קבלן". מהי הכוונה "ערב קבלן"? מביאים יהודי המתחייב שאת יתרת הכסף שהגוי חייב כהלוואה — יש ערב שיחזיר אותה, וערב זה הוא "ערב קבלן". כלומר, בעל החמץ יכול לדרוש את הכסף ישירות מן הערב הקבלן, והוא רגוע לגמרי שהכסף מובטח — ודבר זה מעצים את המכירה באופן מוחלט. זה היה הסדר.
לפי סדר זה, ניגשים לרב. ומהו תפקידו של הרב כאן? לרב יש בעצם ייפוי כוח — האדם מייפה את כוחו של הרב לעשות את כל התהליך מול הגוי: למכור לגוי, להביא ערב קבלן, וכל התהליך; ונותן לו את ייפוי הכוח לכך.
על כך מביא הכותב בפתגם שרבותינו נשיאינו נהגו בנקודה מסוימת אף יותר מזה — לא רק לתת לרב ייפוי כוח. ונראה את הלשון: "בבית רבנו נוהגים שלא לעשות את הרב למורשה" — "מורשה" הוא בעל ייפוי כוח — שהוא מורשה לעשות בחמצך כרצונו ואתה סומך עליו שיעשה את כל התהליך; "אלא למכור לו את החמץ". אתה מוכר את החמץ לרב, ועתה הרב יעשה את התהליך וימכור זאת לגוי וכו'. כלומר, כשאתה בא אל הרב אינך רק ממנה אותו כמייפה כוח לביצוע פעולה, אלא סוגר עמו את הפעולה ממש; הוא כבר יהיה הערב הקבלן המתחייב על כל העסקה, והרב כמובן מוכר זאת אחר כך לגוי.
הנושא הבא הוא אפיית המצות. גם זה מובא בשולחן ערוך: את המצות שאוכלים בליל הסדר — שהיא המצווה דאורייתא של אכילת מצה — יש להשוות לקורבן הפסח. כשם שאת קורבן הפסח אוכלים בלילה אך שוחטים אותו בערב פסח, כך גם את המצות הנאכלות בלילה — המנהג לאפותן בערב פסח. וכשם שאת קורבן הפסח עושים אחר חצות היום, כך אופים את המצות הללו אחר חצות היום. כך נאמר בשולחן ערוך.
אבל מיד מוסבר בהלכה שאין הדבר מעכב כלל, ומעיקר הדין אפשר בהחלט לאפות את המצות אף כמה חודשים לפני הפסח — אין בכך בעיה. אלא שיש בזה הידור לאפות את המצות בערב פסח אחר חצות היום, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אצל הרבי הרש"ב כתוב שהיה נוכח בעצמו בעת האפייה, וכלשון הפתגם — באפיית השמורה בערב פסח אחר חצות, אפיית המצות הנאכלות בליל הסדר, שההידור בהן שאופים אותן ממש בערב פסח: "היה אדוני אבי מורי ורבי נוכח" — היינו שהרבי הרש"ב בעצמו היה נוכח בעת האפייה.
אגב, אצל הרבי אף המצות שלו נאפו בערב פסח אחר חצות, אך הרבי כותב בעצמו במכתב: "אין אני נוכח בעת אפיית המצה השמורה". הרבי לא היה נוכח; בפועל התמימים בישיבה הם האופים את מצות הרבי בערב פסח אחר חצות היום. אך הרבי הרש"ב נהג בעצמו להיות שם.
יתרה מזו, אמר גם הלל — כמו בבית המקדש, שבעת הקרבת קורבן הפסח היו קוראים הלל. וכיוון שאפיית המצות דומה לקורבן פסח, נהג הרבי הרש"ב, בעת שהיה נוכח באפיית המצות, לומר הלל תוך כדי, בעוד אחרים עוסקים בלישה ובאפייה וכו'. והחידוש כאן בפתגם — "והיה מפסיק גם באמצע פרק": אם היה צורך להורות בנוגע ללישה ולאפייה, או שהייתה לו הערה או הדרכה בנוגע לתהליך, היה מפסיק ומעיר ואינו ממתין אף לסיום הפרק, אלא כיוון שזה צורך האפייה והעניין החשוב הזה — היה מפסיק אף באמצע הפרק כדי לעשות זאת.
לסיום, יש לנו את הקשר בין הפתגם ובין סדר היד החזקה לרמב"ם. אנו נמצאים בפתגמי הימים האחרונים, בספר העבודה, והגענו להלכות מעשה הקורבנות. גם הפתגם הקודם היה בהלכות מעשה הקורבנות, וגם לפתגם הנוכחי יש רמז בהן: בסוף פרק י"ב בהלכות מעשה הקורבנות מתאר הרמב"ם את המנחות שהיו עושים בבית המקדש. ידוע שבמנחות, ובכלל בכל הקורבנות שבבית המקדש, לא היה חמץ מעולם; החמץ קשור לפסח, ובבית המקדש לא היה חמץ, וכמפורש "כל שאור וכל דבש לא תקטירו".
המנחות היו כרוכות בלישה ובאפייה, אך אלו נעשו בזהירות, בלא חמץ. הרמב"ם אף מוסיף שהיו עושים זאת במים פושרים, ובמים פושרים יש חשש גדול יותר שהקמח יבוא לידי חימוץ בשל חמימות המים ומהירותו; אף על פי כן כך היו עושים בבית המקדש. ומוסיף הרמב"ם, שמכיוון שהכוהנים העובדים בפנים בבית המקדש זריזים הם, ממילא אפשר לסמוך עליהם שיעשו זאת כ...