"חדר" המאה שמונים ושלושה בהיכל היום-יום.
שבת כ"ד אייר, ל"ט לעומר, ה'תש"ג.
שבת זו היא שבת מברכים ראש חודש סיוון. כבכל שבת מברכים, מציין הרבי את שני המנהגים: אמירת כל התהילים בהשכמה, ויום התוועדות.
מכיוון שאנו בפרשת בחוקותיי, שבה ידועה "התוכחה", מציין הרבי את המנהג הנוהג אצלנו בקריאתה: את העלייה השלישית — שבה קוראים את התוכחה — עולה הבעל-קורא (הקורא בתורה הוא העולה לעלייה זו), ומעצמו, כלומר הגבאי אינו מכריז את שמו "יעמוד זה בן זה", אלא הוא עולה מעצמו, ומברך כמובן לפניה ולאחריה. זהו המנהג אצלנו.
והנקודה השלישית שמציין הרבי כאן: אומרים "אב הרחמים". מה הדגש בכך? בדרך כלל בשבת מברכים אין אומרים "אב הרחמים" לעולם, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, וכשהם חלים בשבת — גם אז אין אומרים "אב הרחמים". אך יוצאות מן הכלל שבתות מברכים אייר וסיוון. כך כתוב בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן (סימן רפ"ד), שבשתי שבתות מברכים אלו כן אומרים "אב הרחמים", מפני שבמסעי-הצלב היו בקהילות אשכנז גזירות קשות בשנת ד' אלפים תתנ"ו, שאירעו בחודשים אלו; ולכן בשבתות מברכים של אייר וסיוון כן אומרים "אב הרחמים".
אולם בסידור, בפסקי הסידור של אדמו"ר הזקן, מובן שבפועל בשבת מברכים אייר אין אומרים "אב הרחמים", מפני שהיא חלה בחודש ניסן, שבכל ימיו אין אומרים תחנון; וממילא, כיוון שאין אומרים תחנון, אין אומרים "אב הרחמים". אך בשבת מברכים סיוון אומרים "אב הרחמים". כך נמצא בפסקי הסידור — שזוהי שבת מברכים היחידה שבה, מטעם זה, אומרים "אב הרחמים".
מעניין לעיין בשיחת הרבי בשבת מברכים סיוון תשמ"ג, שבה מבאר הרבי באריכות את המעלה החיובית שבאמירת "אב הרחמים" דווקא בשבת מברכים סיוון, וכיצד יש בכך, על-פי פנימיות, אדרבה, התהפכות השלילה לחיוב; וכדאי לעיין בדברים במקורם.
שיעורים: חומש, בחוקותיי, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ד בחודש, אומרים מפרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק נ"א, מתחילת הפרק מהמילה "והנה", עד סיום השיעור במילים "בתולדותו כנ"ל".
בפתגם היומי יש מנה כפולה — שני פתגמים. הפתגם הראשון מקורו במאמר של הרבי הריי"צ, שאמרו בשנת תש"ב, דיבור המתחיל "רבי אומר", ובו הוא מתייחס בדרך אגב לפסוק "אם בחוקותיי תלכו" — ואנו נמצאים כאן בסיום פרשת בחוקותיי.
נקדים שהגמרא אומרת על המילה "אם" שבפסוק "אם בחוקותיי תלכו": "אין 'אם' אלא לשון תחנונים". כלומר, הקדוש-ברוך-הוא אומר לעם ישראל: אני מתחנן אליכם ומבקש מכם שבחוקותיי תלכו, שתקיימו תורה ומצוות. במאמר מדגיש הרבי הריי"צ שתי נקודות, ואת שתיהן מסכם הרבי כאן — נוטל כמה מילים מכאן וכמה מילים משם, ובלשונו מרכז את הנקודות המובנות בפנימיות.
מהי אפוא המשמעות, לאור זה ש"אם" הוא לשון תחנונים, בקריאת הפסוק "אם בחוקותיי תלכו"? כך מסכם הרבי: "אם בחוקותיי תלכו" — "אם" הוא לשון תחנונים כמאמר חז"ל, שכוונתו שהקדוש-ברוך-הוא אומר "הלוואי ובחוקותיי תלכו".
הנקודה הראשונה: עצם העובדה שהקדוש-ברוך-הוא כביכול מתחנן בפניהם שישמרו את התורה — שהגענו למצב שבו הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו שנקיים את הדברים — היא עצמה מסייעת ונותנת כוח לאדם לעמוד בבחירתו הטובה. כיוון שאנו מקבלים מהקדוש-ברוך-הוא בקשה שנקיים משהו, אין זו רק בקשה והוראה, אלא נתינת כוח לעמוד במשימה. וממילא נקרא הפסוק כך: "אם" — הפסק — כלומר יש תחנונים; ואז ההמשך: "בחוקותיי תלכו" — ברור שאתם תלכו בחוקותיי ותצליחו לקיים, שכן הקדוש-ברוך-הוא מבקש, ולכן גם נותן כוח. זו הנקודה הראשונה.
הנקודה השנייה: "ועוד זאת" — מעלה נוספת יש כאשר האדם מקבל את התחנונים מהקדוש-ברוך-הוא, עומד בהם ומקיימם, אשר "בחוקותיי תלכו". מהי הכוונה "תלכו"? "דנעשית הנשמה מהלך" — זו מעלת הנשמה לעומת המלאכים; המלאכים נקראים "עומדים", ואילו הנשמה, כשהיא עובדת את ה', נעשית "מהלכת". ולפי נקודה זו נקרא הפסוק: "אם בחוקותיי" — הפסק — "תלכו", כלומר אם תקיימו את החוקים על-פי הבקשה האלוקית, יגרום הדבר שתהיו בבחינת "מהלך". זהו הפתגם הראשון.
כאן מוסיף הרבי פתגם נוסף, שהוא ציטוט המילים האחרונות כמעט של מאמר שאמר הרבי הריי"צ בשנת תרצ"ט, דיבור המתחיל "בעבדי דוד". באותו מאמר מסביר הרבי הריי"צ בהרחבה את ההבדל בין יהודה ליוסף — בין מלכות יהודה, שהוא דוד המלך ומלך המשיח הבא מיהודה, לבין יוסף. ועל-פי פנימיות מבואר שם שיוסף עניינו תלמוד, ויהודה עניינו מעשה.
ובסיום הדברים, לאחר שמדבר במעלת המעשה — שיהודים מקיימים מצוות במעשה, בתמימות ובפשטות, ואף שאין להם בחינת יוסף, בחינת ההבנה, הידיעה והעמקות, יש בהם מעלה גדולה — מסתיים לשון המאמר במילים אלו: "בביאת המשיח תתגלה מעלת הפשיטות והתמימות שיש בעבודתם של אנשים פשוטים". דווקא היהודים הפשוטים, העובדים את ה' בפשטות ובתמימות — בבחינת יהודה או "דעה", ולא בבחינת יוסף — בביאת המשיח תתגלה מעלתם, מעלת המתפללים ואומרים תהילים בתמימות ובפשטות, שאף אינם מבינים תמיד את המילים שהם אומרים; יש בהם מעלה עצומה, והיא תתגלה בביאת המשיח.