"חדר" המאה ושבעים בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"א אייר, כ"ו לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשה חדשה — יום ראשון, בהר, פרשה ראשונה, עם פירוש רש"י. תהילים, י"א בחודש, אומרים מפרק ס' עד פרק ס"ה כולל. תניא, ביום הזה מתחילים את פרק מ"ח, מהמילה "והנה" שבתחילת הפרק, והשיעור מסתיים בעמוד מאה שלושים וארבע, במילה "למקומן".
הפתגם היומי, וגם של מחר, מביא כמה דקדוקי מילים בתפילה שיש בהן דעות שונות, ספקות או גרסאות שונות, והרבי מכריע כיצד יש לומר בפועל. נלך לפי הסדר.
הראשון: "וכן" בצירי ולא בפתח, "שני כתובים". הכוונה לסיום הברייתא של י"ג המידות שאומרים לפני "הודו", ברייתא של רבי ישמעאל. במידה האחרונה, כפי שמופיע בסידור "תהילת ה'", כתוב "וכן", ובסוגריים נוסח אחר "וכאן", "שני כתובים המכחישים זה את זה". על פי הפשט מתאים יותר "וכן" בצירי, דהיינו שזהו עוד אחד מהרשימה של י"ג המידות; ואילו על פי הקבלה מבואר שמתאים יותר לומר "וכאן" בניקוד פתח. בפועל, כך כותב גם ב"שער הכולל": מאחר שהסידור הוא ספר המתאים לכל אחד, גם למי שאינו לומד ויודע את הסודות על פי קבלה אלא בעיקר על פי הפשט, מוכרח לומר כפי שמתאים יותר לפי הפשט — "וכן" בצירי, "וכן שני כתובים".
שמעתי פעם מאחד המשפיעים הסבר פנימי על הנוסח שעל פי קבלה, האומר "וכאן": יהודי הבא להתחיל להתפלל אומר "וכאן שני כתובים המכחישים זה את זה" — הגעתי כרגע במצב נפשי שבו אני מרגיש שיש כאן שני כתובים המכחישים זה את זה; יש את הנפש שלי ויש את הקדוש-ברוך-הוא, ואיננו משתווים. הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנעשה דבר מסוים, והנפש הבהמית מפריעה, ונמצא שיש כאן שני כתובים המכחישים זה את זה — עד שיבוא הכתוב השלישי, הנפש האלוקית, ויעשה תיווך, ויחבר את האדם לקדוש-ברוך-הוא. על כל פנים, נחזור לענייננו. זו ההכרעה הראשונה.
אחר כך: "חטאתני" בקמץ ולא בפתח, "מי הודו בו". הכוונה ל"מזמור שיר חנוכת הבית" שאומרים אחרי "הודו", פרק ל' בתהילים. בפסוק הרביעי, ברוב הנוסחאות המילה "חטאתני" בפתח מתחת לתי"ו, וכאן מכריע הרבי שצריך לומר אותה בקמץ מתחת לתי"ו. זו ההכרעה השנייה.
הדבר הבא: "זכר" בזי"ן בסגול ולא בצירי, "רב טובך". הכוונה לפרק "תהילה לדוד", שאותו אנו קוראים "אשרי יושבי ביתך". כשמגיעים לאות זי"ן, למילה "זכר", יש כמה שיטות אם לומר "זֵכר" בצירי או "זֶכר" בסגול, והרבי מכריע כאן שהאמירה צריכה להיות בסגול. כדאי לציין שכידוע יש הקלטות שבהן שומעים את הרבי מתפלל כשליח ציבור — לא בכולן שומעים הכול בקול רם, אלא בעיקר את סיומי הקטעים, אך בהזדמנויות שונות אפשר לשמוע גם את מהלך התפילה עצמו. באמירת מילה זו, "זכר רב טובך", אפשר לשמוע שהרבי בפועל אומר את שתי הגרסאות — "זֵכר, זֶכר רב טובך" — גם וגם, בתפילה.
הדבר הרביעי: "משליך קרחו" בפתח ולא בקמץ, "כפיתים". הכוונה לפרק ק"ז בתהילים, שאומרים בהמשך המזמורים. גם במילה "קרחו" ישנן שתי גרסאות, וספר "מנחת ש"י" על התהילים מביא את שתיהן — האם לומר "קָרחו" בקמץ או "קַרחו" בפתח. כאן מכריע הרבי שצריך לומר בפתח ולא בקמץ. ומעניין, שבהקלטה שומעים שהרבי לעצמו אומר בקמץ, אף שהכריע כאן לומר בפתח.
והדבר האחרון: "ומלכותו ואמונתו לעד קיימת". הכוונה לקטע "אמת ויציב", אחרי "כי עצמה". היו נוסחאות, ויש סידורים מסוימים, שבהם כתוב "ומלכותו", והמילה "ואמונתו" בסוגריים; ואכן ב"שער הכולל" מבואר מדוע יש להשמיט כאן את המילה "ואמונתו" ולומר "ומלכותו לעד קיימת". ובכל זאת, כאן מכריע הרבי שכן יש לומר את המילה "ואמונתו" — וכפי שברוב הסידורים היום אין אפילו את הסוגריים, אלא אומרים בפשטות "ומלכותו ואמונתו לעד קיימת". זו הכרעת הרבי כיצד לומר.
כל ההכרעות הללו, כפי שהרבי מציין לעצמו, שאל אותן מהרבי הקודם, כיצד צריך להיות. וכפי שהרבי כותב כמה פעמים, שכל המנהגים הכתובים ב"היום-יום" הם על פי הוראה ששאל את הרבי הקודם כיצד צריך לומר.