"חדר" המאה שישים ותשעה בהיכל היום-יום.
שבת י"ד, תשעה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מסיימים את פרשת אמור — אמור, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, י' בחודש, אומרים מפרק נ"ה עד פרק נ"ט ועד בכלל. תניא, ביום הזה מתחילים ללמוד את פרק מ"ז, מתחילת הפרק במילה "והנה", והשיעור מסתיים במילים "כמו שנתבאר לעיל".
בפתגם היומי יש תחילה התייחסות להנהגה מסוימת, ואחר כך הפתגם עצמו. באשר להנהגה, כותב הרבי: "נהגינן" — אנחנו נוהגים — "להטביל פרוסת המוציא שלוש פעמים במלח". דהיינו, לאחר הבציעה על המוציא, יש לטבול את הפרוסה במלח שלוש פעמים, "ולא לזרוק המלח על הפרוסה" — לא לפזר מלח על הלחם, אלא לטבול את הלחם במלח.
המקור לכך, כפי שכותב הרבי ביומנו על עצמו, הוא שישב פעם בסעודה יחד עם הרבי הריי"צ. הרבי כותב על עצמו: "זרקתי המלח על הלחם, והעירני" — הרבי הריי"צ העיר לו — "שאטבול הלחם במלח". בהזדמנות אחרת מאריך הרבי בעניין, ומבאר שעל פי קבלה כותב האר"י הקדוש שיש לטבול את הפרוסה במלח שלוש פעמים, ואדמו"ר הזקן מביא זאת בשולחן ערוך. מצד שני, יש מאמר של אדמו"ר הזקן שבו הוא כותב שהכוונה היא בעיקר שיהיה טעם של מלח בפת — לאו דווקא הטבילה, אלא הטעם.
במנהג זה יש כמה וכמה דרגות: בחינה אחת — שיהיה מלח על השולחן, בלי קשר לשאלה אם טבלתי בו או לא; נקודה שנייה — שיהיה טעם המלח בלחם; נקודה שלישית — שיש לטבול את הלחם במלח; ודגש נוסף — שהטבילה תהיה שלוש פעמים. במנהג זה כמה וכמה שלבים. לדוגמה, בקורבנות שבבית המקדש, נצטווינו שעל כל קורבן יהיה מלח — "על כל קרבנך תקריב מלח"; ושם הסדר הוא ששמים את המלח על הקורבן, ולא שטובלים את הקורבן במלח. הרי שיש בזה מצבים שונים. על כל פנים, זו ההתייחסות.
והנה, כל אחד מהרביים אמר את הפתגם באותו תאריך — ביום השני של חג השבועות — כמובן בהפרשי שנים. נעיין בסדר הדברים. ביום ב' של חג השבועות תרכ"א, בסעודה, סיפר הרבי הצמח צדק, בשבתו עם החסידים בחג השבועות, על דבר שאירע קודם לכן אצל סבו, אדמו"ר הזקן.
מה סיפר? שביום ב' של חג השבועות תקנ"ה, בסעודה — ויש לשים לב שבאותה שנה, תקנ"ה, היה הצמח צדק ילד בן שש — כשישב אצל סבו אדמו"ר הזקן, באותו תאריך של יום ב' של חג השבועות, "אמר אדוני אבי זקני מורי ורבי". הצמח צדק מתייחס לסבו, שהוא אדמו"ר הזקן.
ומה סיפר אדמו"ר הזקן אז, שישים ושש שנה קודם לכן? אף הוא סיפר על דבר שאירע קודם לכן, עשרים ושבע שנה לפני כן. אדמו"ר הזקן סיפר שביום ב' של חג השבועות תקכ"ח, בסעודה, "אמר כבוד קדושת מורי ורבי" — המגיד ממעזריטש. הרי שכאן חוזר הצמח צדק בשם אדמו"ר הזקן בשם המגיד.
מה הנקודה? אנו נמצאים בימים אלו, בימי ספירת העומר, ושבועות הוא סיום הספירה. לפיכך התייחסותה של האמרה היא לעבודה המיוחדת של ספירת העומר. וכך אמר המגיד ממעזריטש: "וספרתם לכם". מהו הרמז הפנימי שבמשפט זה? תחילה מתייחס הוא למילה "וספרתם", ואחר כך לחיבור שבין "וספרתם" למילה "לכם".
מהו "וספרתם"? אמר המגיד: "וספרתם" הוא מלשון ספירות ובהירות. המילה "וספרתם" מרמזת על דבר בהיר וספיר, כמו יהלום — אבן נקייה ומאירה לגמרי. אם כן, מהו הפירוש "וספרתם לכם"? אמר המגיד: "וספרתם לכם" — צריכים לעשות שיהיה ה"לכם" בהיר; כל אחד צריך לפעול שה"לכם" — הפנימיות שלך, המהות שלך — יהפוך להיות בהיר ומאיר. כך אמר המגיד ממעזריטש, כך סיפר אדמו"ר הזקן, ואת זה סיפר לנו הרבי הצמח צדק.
כעת יש שם תוספת, שבה מספר הרבי הצמח צדק מה אירע אצל סבו, אדמו"ר הזקן: "ויישען כבוד קדושת אדוני אבי זקני מורי ורבי על זרועות קדשו". הצמח צדק מספר שסבו, אדמו"ר הזקן, לאחר שאמר את המילים "וספרתם לכם", נשען על זרועותיו, "וישורר את הניגון של ד' בבות בדבקות גדולה" — ניגן את הניגון המפורסם, ניגונו של אדמו"ר הזקן.
אחר כך "יגביה את ראשו הקדוש ויאמר" — האדמו"ר הזקן הגביה את ראשו ואמר "בניגון של שאלה". פעמים רבות מסופר שאדמו"ר הזקן היה מדבר בניגון מסוים, אף כשדיבר עם אנשים ביחידות. אף כאן, לאחר שנשען על זרועות קדשו וניגן את ארבע הבבות, שאל בניגון: "ובמה מספרים את הלכם?" — יש לנו הוראה שצריך שה"לכם" יהיה בהיר; כיצד עושים זאת? מהי בדיוק העבודה? מה נדרש מן היהודי, מן החסיד, כדי שה"לכם" שלו יהיה ספיר ובהיר?
"ותוך כדי דיבור אמר" — הוא שאל, ומיד, בלי כל המתנה, אמר "בניגון של תשובה". ומה ביאר? שהתשובה נמצאת בפסוק עצמו: "וספרתם לכם שבע שבתות תמימות תהיינה". המילים "שבע שבתות תמימות" הן התשובה לשאלה כיצד פועלים ש"יהיו וספרתם לכם". וביאר מהו "שבע שבתות תמימות": בירור שבע המידות, שכן שבע השבתות הן כנגד שבע המידות שבנפש.
ובבירור שבע המידות ישנם שני שלבים. השלב הראשון — שכל מידה ומידה תהיה כלולה משבע, כפי שאנו רואים בספירת העומר, שבכל אחד מן השבועות כלול כל יום מן הימים הבאים. וזאת, כפי שמבואר במאמרים בהבדל שבין ילד קטן לאדם בעל מוחין: ילד קטן, או אדם חסר מוחין, אינו יכול לסבול מידה הופכית. אם טבעו בתנועה של גבורות, אין הוא יכול לשאת אחר שהוא איש חסד, ואף אינו יכול לעורר בעצמו תגובה של חסד; וכן להפך. מכיוון שהוא כולו מידות בלא מוחין, מידותיו תקיפות ואינן מוכנות לקבל מיזוג של המידה ההופכית.
אך אדם שיש בו יותר הארת המוחין, לוקח את הדברים בקור-רוח, בלא חמימות יתרה, ויש בכוחו למזג את מידותיו עם מידות הופכיות. זו התנועה הראשונה — שכל מידה ומידה תהיה כלולה משבע, שכשאדם עומד בתנועה של חסד יוכל לסבול גם את המידה ההופכית, את הגבורה, את התפארת ואת הנצח, ויהיה בו שילוב. זו עבודה בפני עצמה, והיא נקראת להעיר את המוחין בנפש כדי שיוכל האדם לשאת את הזולת. זהו שלב א'.
ויש כאן שלב נוסף: "ושבע המידות עצמן יהיו שבע שבתות". גם לאחר שפעלת מיזוג של המידה ההופכית, עדיין לא הגעת אל התכלית; הגעת להתקדמות שבה מאירים המוחין ואתה מסוגל לסבול את ההופכי, אך כעת עליך לפעול שהמידות עצמן יהיו "שבתות", שבתיות. מהן "שבתות"? "דשבת אינה צריכה בירור". ידוע שעל פי ההלכה אחת מן המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת "בורר", ומבואר בחסידות מדוע — לפי שאין צורך לברור: בשבת העולם מתוקן ומתרומם לדרגה גבוהה יותר, יש הבדלה בין הקליפה לקדושה, ולכן אין צורך בבירור.
אם כן, על האדם לפעול — לאחר שלב א', שבו העיר את המוחין במידותיו והוא מוכן לשאת אף את ההופכי — שהמידות עצמן יהיו מבוררות, מתוקנות ומסודרות, בלא ערבוב של קליפות, יצרים ועניינים לא טובים בתוך מידותיו. המידות צריכות להיות תמימות באופן של שבת. זהו המענה כיצד פועלים ש"יהיו וספרתם לכם" — על ידי "שבע שבתות תמימות", הכולל שני עניינים, כפי שפירטנו.