"חדר" התשעים ותשעה בהיכל היום-יום.
שבת פרשת שקלים, כ"ט אדר א', ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקהל, שביעי, סוף הפרשה, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ט בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד פרק קמ"ד ועד בכלל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק ל"ג מתחילת הפרק, מהמילה "עוד", והשיעור מסתיים במילים "באמונה זו".
[הנהגות היום:] בשבת זו — פרשת שקלים, הראשונה מארבע הפרשיות — מזכירים בהפטרה גם את ערב ראש חודש. כ"ט אדר א' הוא ערב ראש חודש (למחרת, ביום ראשון ל' אדר א', יהיה ראש חודש). ההפטרה של פרשת שקלים היא "ויכרות יהוידע", ובה אין חילוקי מנהגים; החידוש כאן הוא שמוסיפים את הפסוק הראשון והאחרון של הפטרת "מחר חודש", מפני שהיום ערב ראש חודש. בהוראה פשוטה ותמימה זו מונחים עומק ואריכות רבים, ומי שרוצה לעמוד על כל הצדדים והמסקנה — הדבר מבואר בשיחה ארוכה של הרבי בליקוטי שיחות חלק ל"ה, בשיחה על חנוכה.
נאמר בתמצית את הנקודה: בעניין זה יש מחלוקת בין רבי יוסף קארו לבין הרמ"א. יסוד המחלוקת הוא בשבת שהיא עצמה ראש חודש, ולמחרת, ביום ראשון, יהיה גם כן ראש חודש — האם באותה שבת מזכירים, נוסף על הפטרת ראש חודש, גם את הפסוקים של ערב ראש חודש שלמחרת. רבי יוסף קארו פוסק שמזכירים, והרמ"א סובר שאין מזכירים. אצלנו נוהגים כדעת רבי יוסף קארו, הבית יוסף — שבשבת ראש חודש שהיא גם ערב ראש חודש מזכירים את פסוקי ערב ראש חודש נוסף על הפטרת השבת.
השאלה היא האם הלכה זו נוהגת גם בהזדמנויות נוספות של שבת שלפני ראש חודש שיש בהן הפטרה מיוחדת — כגון שבת חנוכה, או כבדוגמה שלנו, פרשת שקלים. יש בכך דיון הלכתי ארוך, האם פסיקתנו בראש חודש שהוא גם ערב ראש חודש דומה גם להזדמנויות אלו, שכן יש הבדלים ביניהן. הרבי מציין שיש מכתב של הרבי הריי"צ משנת תרצ"א שבו הוא מתלבט בזה, והדבר לא הוכרע; וכעבור עשר שנים, בתש"א, כשנצרך לכך, הכריע הרבי הריי"צ שאכן צריך תמיד להזכיר את הפטרת היום שלמחרת. המנהג כאן הוא בהתאם להכרעה זו — שאף שאנו בפרשת שקלים ואומרים את הפטרת שקלים, מזכירים גם את ערב ראש חודש. וכאמור, מי שרוצה כל האריכות יעיין במקור בליקוטי שיחות חלק ל"ה.
[עוד מהנהגות היום:] "מברכים ראש חודש אדר שני". זו שבת מברכים, ובה שני עניינים שהרבי מזכיר בכל שבתות המברכים שב"היום-יום": אמירת כל התהילים בהשכמה, ונוסף לכך יום התוועדות — כהוראת הרבי שתהיה התוועדות בשבת מברכים.
הפתגם נלקח במקורו משיחת הרבי הריי"צ בליל שביעי של פסח תרצ"ז. שם מסופר שאחד הנוכחים בהתוועדות שאל את הרבי הריי"צ מה טעם ההבדל: אצל חסידים, כשאומרים "לחיים" זה לזה, משיבים "לחיים ולברכה", ואילו בעולם — שלא בחב"ד — נוהגים להשיב "לחיים טובים ולשלום". מה טעם ההבדל?
השיב הרבי הריי"צ: באמירת "לחיים" יש שתי נוסחאות. הנוסחה "לחיים טובים ולשלום" מקובלת ברוב המקומות, וטעמה: שכן שתיית היין הנזכרת בפעם הראשונה בתורה — אצל נח, שנאמר בו "ויחל נח", ורש"י מפרש "ויחל" גם מלשון חולין, שנח עשה עצמו חולין ושתה יין — היו לה תוצאות לא טובות. דבר נוסף: "ועץ הדעת גפן היה".
מעניין שבגמרא במסכת ברכות שני הטעמים הללו כתובים יחד: רבי מאיר אומר שהאילן שאכל ממנו אדם הראשון היה גפן, ומוסיף ש"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין", ומביא את הפסוק שנאמר בנח "וישת מן היין וישכר". אך כאן הרבי הריי"צ מחלק זאת לשני מקורות. יתרה מזו, בשיחה עצמה במקור מסופר שהאדם ששאל נשאל בתגובה, שכן כשהתחיל הרבי לומר שבפעם הראשונה היה שלא לטובה, שאלו: "כוונתך אצל נח? זו הפעם הראשונה בתורה?", והשיב לו הרבי: "על פי נגלה כן, זו הפעם הראשונה; אך על פי נסתר" — המדרש — זה כבר התחיל קודם לכן אצל אדם הראשון, ש"חוה אכלה מאשכול של ענבים", שהיה עץ הדעת. כאן בפתגם מזכיר את שניהם, בלא לפרט את החילוק בין "על פי נגלה" ל"על פי נסתר".
על כל פנים, מכיוון שבתורה מסופר על היין כדבר שהביא תוצאות לא טובות, מברכים שיהיה "לחיים טובים"; לכן לאומר "לחיים" משיבים "לחיים טובים ולשלום" — שלא יהיה כיין שבתורה שהיו לו תוצאות לא טובות. זה ההסבר למנהג הנוהג בעולם.
השאלה הייתה מדוע אצלנו אומרים "לחיים ולברכה". המגיד ממזריטש, תלמיד הבעל שם טוב, היה משיב "לחיים ולברכה", ואצלו שמעו לשון זו לראשונה. ומה הטעם? הרבי הריי"צ אומר מיד: "והטעם לא ידעו ואין יודעים גם עתה" — לא ידעו הטעם מדוע אמר "לחיים ולברכה", לא אז וגם לא עתה.
אך הוא מספר: כך נהג המגיד, וכך נהג גם תלמידו אדמו"ר הזקן. פעם בהתוועדות שבה נכח אדמו"ר הזקן, אמר מישהו "לחיים", והשיב אדמו"ר הזקן "לחיים ולברכה" — כרבו המגיד. הוא לא הסביר את הטעם, שכן "הטעם לא ידוע", אך לאחר ההתוועדות שוחחו החסידים בינם לבין עצמם וביקשו לדייק מדוע אמר אדמו"ר הזקן "לחיים ולברכה", לשון ששמעו אז בפעם הראשונה, שהרי תמיד הכירו את הלשון "לחיים טובים ולשלום".
אחד החסידים אמר מעצמו, מיוזמתו, הסבר שפרץ ממנו: לפי ש"נכנס יין יצא סוד" — כמאמר הגמרא — ו"יין" ו"סוד" שווים בגימטרייה שבעים; כשם שהיין היה כסוד טמון בענבים ויוצא מהם, כך פועל היין באדם ששותהו שתצא פנימיותו. ובעבודת ה', "יצא סוד" הוא התגלות המידות — מידותיו של האדם מתגלות, אהבה גדולה, ולעתים גם ההיפך.
לכן, אמר, מכיוון שהמידות מתגלות ויכולות להתגלות בצורה טובה אך גם חלילה בצורה שלילית, זקוקים לברכה — שהמידות המתגלות מחמת שתיית היין יהיו בכיוון הנכון. וזהו "לחיים ולברכה"; והוא מדייק במילה "ולברכה", שהיא אותיות "לב רכה" — שהלב המתגלה באמירת "לחיים" יהיה "לב רכה", שהמידות יהיו מתוקנות, טובות ורכות. כך אמר אותו חסיד מעצמו, מתוך הרגשו.
שם מסופר שכבר הצמח צדק אמר על זה. הצמח צדק לא נכח באותה עת, אך כשסיפרו לו את דברי החסיד, אמר תחילה — משפט שאינו מופיע כאן בפתגם שב"היום-יום" אך מופיע במקור — "אה! די שמח וואט?", אמרה נעימה וטובה, וסיים: "דאס קען זאגן א חסיד" — דבר כזה יכול לומר חסיד; ובסופו של דבר חסיד שהתפלל ועבד על עצמו בעבודת השם במשך שלושים שנה, ממנו יכול לצאת הרגש כזה ואמרה כזו. כלומר, אף שאין זה בהכרח הטעם שהמגיד אמר כך — שהרי כדברי הרבי הריי"צ טעם המגיד אינו ידוע — הרי זה הרגש של חסיד, וכך הרגיש; והרגש זה שיבח הצמח צדק מאוד, בהיותו הרגש היוצא מלבו של חסיד שעבד בעבודה עמוקה.
הרבי היה תמיד אומר "לחיים ולברכה". פעם התבטא הרבי ואמר בלשון הרגיל, כמנהג בני ישראל, "לחיים טובים ולשלום", או למעלה מזה — "לחיים ולברכה"; היינו שהזכיר את שתי הנוסחאות והעמיד זו מעל זו.