"חדר" התשעים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ח אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקהל, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ח בחודש, אומרים מפרק קל"ה עד פרק קל"ט כולל. תניא, פרק ל"ב, מהמילים "וגם המקורבים" עד סיום השיעור, במילה "דשבת".
השיעור היומי הוא למעשה אוסף של כמה מנהגים באמירת קריאת שמע שעל המיטה. יש כאן התייחסות לארבעה קטעים מתוך קריאת שמע, כיצד אומרים אותם נכון לפי מנהגנו. הכותרת היא: "בקריאת שמע שעל המיטה".
ההתייחסות הראשונה היא לקטע הפותח, לפי מנהגנו, ב"ריבונו של עולם", ובהמשכו "הריני מוחל". לאחר מכן באה אמירת מזמור נ"א בתהילים — "למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא". תחילת המנהג: "ריבונו של עולם הריני מוחל, וכן למנצח גומר בבוא, אין אומרים בשבת ויום טוב, אבל צריך לומר בשאר ימים שאין אומרים בהם את התחנון".
נסביר את החידוש שבדבר, שכן לכל אחד משני הקטעים הדגש אחר. באשר לקטע הראשון, "ריבונו של עולם הריני מוחל" — בספר "שער הכולל", שכתבו סבו של הרבי, מעריך מחברו שבשבת כן אומרים את ה"ריבונו של עולם". הוא מוכיח זאת מכך שבסידור אדמו"ר הזקן לא צוין על המילים "הריני מוחל" שאין אומרים אותן בשבת. על כך בא הרבי ומדגיש בפתגם היומי, שאף על פי שבשער הכולל נכתב שבשבת כן אומרים את ה"ריבונו של עולם", אין אומרים את ה"הריני מוחל" בשבת וביום טוב. זהו החידוש לגבי קטע ה"ריבונו של עולם".
באשר ל"למנצח בבוא" שבהמשך קריאת שמע — גם כאן הדגש שונה ממה שמובן מספר שער הכולל. בעל שער הכולל הבין מדברי אדמו"ר הזקן, שאת המזמור "למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא" אין אומרים לא רק בשבת וביום טוב, אלא בכל יום שאין אומרים בו תחנון. על כך בא הרבי ומדגיש שאמנם "אין אומרים בשבת ויום טוב", אך הדגש הוא: "אבל צריך לומר בשאר ימים שאין אומרים בהם את התחנון". דהיינו, ביום אחר שאין אומרים בו תחנון — שאינו שבת ויום טוב, כגון ראש חודש — כן אומרים את המזמור הזה. הרי לנו חידוש בשני הקטעים הללו.
נמשיך לקרוא את הפתגם ביום-יום: בסיום שלוש הפרשיות, כשמסיימים את שמונה הפרשיות שבקריאת שמע שעל המיטה, ומסיימים את הפרשה השלישית של ציצית, אומרים תיבת "אמת". אין מסיימים כמו שבתורה, שהרי בחומש זה מסתיים במילים "אני ה' אלוקיכם", ואין כתוב שם "אמת". על כך מדגיש הרבי, שהמנהג בקריאת שמע שעל המיטה הוא לומר גם את המילה "אמת". מה החידוש בדבר? גם כאן ההתייחסות היא לשער הכולל, שונה ממה שמובן ממנו. בעל שער הכולל מדייק שאין אומרים את המילה "אמת" בקריאת שמע שעל המיטה, שכן אדמו"ר הזקן כותב בסידורו שבקריאת שמע שעל המיטה אומרים את כל שלוש הפרשיות, ואינו מוסיף שאומרים גם את המילה "אמת". מזה מדייק שער הכולל שאין צורך לומר "אמת". על כך אומר הרבי: לא; כוונת אדמו"ר הזקן היא שיש לומר את כל שלוש הפרשיות בקריאת שמע שעל המיטה, אך לגבי המילה "אמת" ברור שכן צריך לאומרה.
[בנוגע להשלמת רמ"ח המילים שצריכות להיות בקריאת שמע — הדבר אינו מן הפתגם, אלא השלמה ממכתב של הרבי. בתפילה בציבור, כשהשליח ציבור מסיים בקול רם ואומר "ה' אלוקיכם אמת", הוא מוסיף כמעט חובה לקהל את שלוש המילים הללו, וזה משלים לקהל את הרמ"ח. אך מה קורה כשאדם אומר קריאת שמע שעל המיטה בביתו, שלא עם ציבור ובלי שליח ציבור שישלים לו את שלוש המילים? על כך כותב הרבי במכתב — ובסידורים החדשים כבר הכניסו זאת — שבסיום קריאת שמע יש לחזור על שלוש המילים "אני ה' אלוקיכם" כדי להשלים את הרמ"ח.]
נמשיך בהמשך הפתגם ביום-יום: "יעלזו חסידים". לאחר שלוש הפרשיות של קריאת שמע באים הפסוקים "יעלזו חסידים ורוממות אל בגרונם", אחריהם הפסוקים "הנה מיטתו של שלמה", ואחריהם ברכת כהנים. אומר הרבי: את הפסוקים "יעלזו חסידים" אומרים פעם אחת בלבד, ואילו "הנה מיטתו של שלמה" — שלוש פעמים, וכן "יברכך", היא ברכת כהנים שאומרים אחר כך — שלוש פעמים.
מה החידוש במנהג זה? בסידור אדמו"ר הזקן שהדפיסו ברוסטוב, כתב המדפיס את ציון "שלוש פעמים" בקטע זה באופן שמשתמע ממנו שהשלוש פעמים מתייחס לכל הקטע, דהיינו שגם את "יעלזו" אומרים שלוש פעמים. על כך מדגיש הרבי: לא; שלא תהיה טעות כפי שמובן מאותו סידור, אלא שיהיה ברור שאת "יעלזו" אומרים פעם אחת, ורק את שני הקטעים הבאים אומרים שלוש פעמים.
מעניין להשלים בדבר שסופר, שכאשר היה הרבי הריי"צ בשנת נשיאותו הראשונה (ת"ר-תר"פ), חלה במחלה קשה מאוד, ממש בסכנת נפשות. מסופר בתיאור, שאחד המשמשים סייע לו כבר בבית לומר קריאת שמע. שאל הרבי הריי"צ את המשמש: "כמה פעמים אומרים 'יעלזו'? פעם אחת או שלוש פעמים?" השיב המשמש: "'יעלזו' אומרים פעם אחת, ורק את הקטעים הבאים אומרים שלוש פעמים". אמר לו הרבי הריי"צ: גם אני חושב כך, שאומרים פעם אחת, אלא שמשמש אחר, שהיה מגיע לפעמים, מבלבל לי בראש ואומר לי כל הזמן שצריך לומר שלוש פעמים; ואני חושב שצריך לומר פעם אחת. וזהו בדיוק כפי שמציין הרבי כאן במנהג.
נסיים את סיומת הפתגם היומי: "בתיקון חצות, אין אומרים למנצח גומר בבוא בימים שאין אומרים בהם תחנון". בתיקון חצות הדבר שונה מקריאת שמע שעל המיטה. הנוהגים לומר תיקון חצות — וכבר אומר הרבי במכתבים שבדורנו זה רק ליחידי סגולה — הרי אצלם הדבר שונה. כפי שאמרנו קודם, בקריאת שמע שעל המיטה אין אומרים את מזמור "למנצח" רק בשבת, אבל בימים שאין אומרים בהם תחנון כן אומרים אותו. ואילו בתיקון חצות שונה: בכל יום שאין אומרים בו תחנון, גם את מזמור "למנצח בבוא" אין אומרים.
[עתה, להשלמת התמונה — לאחר שסיימנו את הפתגם — אתייחס לעניין התחנון, שכן בקריאת שמע שעל המיטה יש קטעים שבימים שאין אומרים בהם תחנון אין אומרים אותם. אתייחס לכמה תאריכים בשנה. מה עושים כשאומרים קריאת שמע שעל המיטה במוצאי שבת? בשבת אין אומרים תחנון, וברור שבליל שבת אין אומרים אותו. אך מה יעשה מי שאומר קריאת שמע במוצאי שבת, שכבר אינו שבת? כאן, אם אתה אומר קריאת שמע לפני חצות הלילה, עדיין נמשכת קדושת השבת במידה מסוימת, ואינך אומר תחנון; אך אם אתה אומר קריאת שמע לאחר חצות הלילה, כבר אומר אתה תחנון.]
[לגבי מוצאי ראש חודש — בראש חודש אין אומרים תחנון, אך מי שאומר קריאת שמע במוצאי ראש חודש, אין הדבר תלוי אם זה לפני חצות או אחריה: במוצאי ראש חודש אומרים תחנון בקריאת שמע שעל המיטה. לגבי מוצאי ראש השנה — אין ברור אם דומה הוא למוצאי שבת או לזולתו; העניין אינו ברור לגמרי.]
[יש עוד תאריכים שבמוצאיהם בוודאי כן אומרים תחנון, כגון מוצאי ראש חודש, מוצאי זאת חנוכה, מוצאי חמישה עשר בשבט, מוצאי שושן פורים, מוצאי ל"ג בעומר ומוצאי תשעה באב. אף שבכל הימים הללו אין אומרים תחנון, במוצאיהם אומרים תחנון מיד, ואין ממתינים עד חצות הלילה.]
[ולסיום, שני ימים — אחד שבו בוודאי אין אומרים תחנון ואחד שהוא ספק: בליל פסח שני, ליל י"ד אדר (דהיינו בליל י"ג), ברור שאין אומרים תחנון, בין לפני חצות ובין אחריה. אך לגבי הלילה השני, ליל ט"ו (דהיינו מוצאי י"ד) — ספק אם אומרים תחנון או לא, והדבר אינו ברור לגמרי.]