"חדר" השלוש מאות ארבעים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ט' חשוון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, מתחילים פרשה חדשה, וירא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, ט' בחודש, אומרים מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל.
תניא, ממשיכים באגרת כ"ו. השיעור היומי מעמוד 288 במילים "והנה העליונים", ומסתיים בעמוד קמ"ה במילים "עובד גילולים".
הפתגם היומי הוא סיפור קצר שסיפר הרבי הריי"צ בכ' חשוון תרצ"ג — יום הולדתו של אביו, הרבי הרש"ב. הרבי שמע זאת מהרבי הריי"צ ורשם זאת ביומנו, "רשימת היומן", ומשם העתיק זאת ל"היום-יום". במשך השנים דיבר הרבי על סיפור זה עשרות פעמים, ואולי יותר, ובכל פעם למד ממנו הוראה והדגיש נקודה מסוימת שבו. בתורתו של הרבי, ב"לקוטי שיחות" ובשיחות הבלתי-מוגהות, יש התייחסות רבה מאוד לסיפור זה. נעיין בסיפור ונציין כמה מן העניינים שהרבי הסביר בו במשך השנים.
הסיפור פותח: "בהיות אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי, הרש"ב] בן ד' או ה' שנה" — הרבי הריי"צ מספר על אביו, הרבי הרש"ב, בהיותו ילד קטן בן ארבע או חמש. עצם הציון שהסיפור אירע דווקא בגיל ארבע או חמש — הרבי מדבר על כך: כשמדובר בצדיק כמו הרבי הרש"ב, הרי כמאמר הגמרא, מקטנותו כבר נולד כאדם גדול; אך בכל זאת אפשר ללמוד מכך גם לגבי אנשים שאינם בערכו של צדיק — שאפשר לפעול על ילד קטן, אפילו בגיל ארבע או חמש, ולחנכו בצורה נכונה. עד כמה יהיה אכפת לו, עד כדי בכי? שכן כפי שנראה, מה שמסופר כאן על הרבי הרש"ב אפשר להרחיבו, ברמה מסוימת, לכל ילד.
ומה אירע בהיותו בן ארבע או חמש? "נכנס אל זקנו הצמח-צדק בשבת קודש פרשת וירא והתחיל לבכות" — הדבר אירע בשבת פרשת וירא, כנראה ביום הולדתו של הרש"ב או בסמוך לו. הילד בן הארבע או החמש נכנס אל סבו והחל לבכות. ומה בכה? "באמרו: מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו, ולנו אינו נראה?" — הוא בוכה על כך שהקדוש-ברוך-הוא נראה אל אברהם אבינו, כפי שלמד בפרשת וירא הפותחת ב"וירא אליו ה'", ואילו אליו אין הקדוש-ברוך-הוא נראה. זו אכפתיות של ילד בן ארבע או חמש.
הרבי מדייק, שאף שכבר בפרשת לך-לך מסופר שהקדוש-ברוך-הוא התגלה לאברהם אבינו — והרבי הרש"ב למד זאת כבר שבוע קודם ב"חדר", בפרשת לך-לך — לא בא אז לבכות אצל סבו, אלא דווקא בפרשת וירא. כלומר, ההתגלות האלוקית שבפרשת וירא היא שעוררה אותו לבכי, ולא זו שבפרשת לך-לך. מדוע? הרבי מסביר: בפרשת לך-לך התגלה הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו מפני מעלתו של אברהם — ומובן אפוא שמדובר באישיות מיוחדת מאוד, שההתגלות ראויה לה. אך בפרשת וירא, לאחר שאברהם עשה ברית מילה בסוף פרשת לך-לך, מהי הסיבה להתגלות? מה כתוב בתחילת הפרשה? לבקר את החולה. הקדוש-ברוך-הוא בא אליו לא מחמת מעלתו כאברהם אבינו, אלא מפני שאדם עשה ברית מילה והוא חולה, והקדוש-ברוך-הוא בא לבקרו. זה עורר אצל הרבי הרש"ב: אם כן, גם אני רוצה שתהיה לי התגלות זו, שהקדוש-ברוך-הוא יתגלה אליי. זהו הבכי.
ומה היה תוכן בכיו — מדוע "אינו נראה" אלינו? מהו הדגש במילה "נראה"? הרבי אומר, שהרבי הרש"ב הבין שכל יהודי העושה ברית מילה מקבל גילוי אלוקי, אך לאו דווקא באופן גלוי. על כך הוא בוכה: רצוני שיהיה הדבר באופן של "נראה", בגילוי, שארגיש זאת.
ומה עונה הסבא, הרבי הצמח-צדק, לילד? "ויענהו הצמח-צדק", ואמר לו ביידיש: "כאשר יהודי צדיק בן תשעים ותשע שנה מחליט שצריך למול את עצמו - ראוי הוא שיתגלה אליו ה'" [בסיפור שתי גרסאות: לפי אחת אמר לו רק "יהודי", ולפי האחרת "יהודי צדיק"]. כלומר, כשיהודי צדיק מגיע לגיל תשעים ותשע ומחליט שעליו למול את עצמו — ראוי הוא שהקדוש-ברוך-הוא אכן יתגלה אליו.
גם במענה הצמח-צדק מדייק הרבי: קודם כל מבינים מן הבכי, שכל יהודי, יהיו מעלתו ודרגתו אשר יהיו, יכול לתבוע שהקדוש-ברוך-הוא יתגלה אליו. אך מתשובת הצמח-צדק מבינים, שכדי לקבל גילוי אלוקי צריך אתה להוריד ממך משהו — להסיר את העורלה, את הדבר המפריע והמכסה עליך.
ויש כאן עוד כמה דיוקים מעניינים. הוא בכה — מדוע נראה ה' אל אברהם "אבינו"? מהו הדגש במילה "אבינו"? משום שרצה לתת טיעון מדוע ראוי הדבר גם לכל יהודי: היהודי יורש את שקיבל אברהם אבינו; אם הוא "אבינו", הרי אנו יורשים ממנו, וממילא אם זכה לגילוי כזה, גם אנו יכולים לרשת ולקבל ממנו דבר זה.
ומה עונה לו הצמח-צדק? המשנה בפרקי אבות אומרת שאדם המגיע לגיל מאה "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". מהי הכוונה? כשאדם מגיע לשלמות של מאה — היינו שעשר כוחותיו מתוקנים באופן מלא, עשר כפול עשר — שוב אין העולם מפריע ומסתיר, והוא מושלם. אך בגיל תשעים ותשע עדיין לא הגיע לשלמות המאה, וחסר משהו בנקודה מסוימת. יהודי צדיק יודע שבגיל תשעים ותשע הגיע כמעט לשיא, אך עדיין יש לו עבודה — הוא יודע שעליו לעשות ברית מילה, ולהוריד מעצמו משהו.
זה מה שאומר הרבי הצמח-צדק, שאברהם אבינו "החליט". מהו "החליט"? הוא עצמו הבין וידע שעבודתו אינה מושלמת ושעליו לתקן את עצמו. וזה גם מסר שיהודי צריך לדעת תמיד: כמה שעבד וכמה שהשיג, אל יחשוב שהוא מושלם — עדיין יש לו מה לתקן ומה להוסיף. וזה היה מענה הצמח-צדק: מדוע ראוי אברהם אבינו לגילוי אלוקי זה? מכיוון שקודם כל הבין שעליו לעשות משהו, ואכן עשה — הסיר את הכיסוי, אפילו הדק ביותר, שהפריע, ולכן זכה ל"נראה", שהקדוש-ברוך-הוא נראה ומתגלה אליו. זו הנקודה בפתגם היומי של ט' חשוון.