"חדר" השלוש מאות ארבעים ושניים בהיכל היום-יום.
יום חמישי ו' חשוון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, לך-לך, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ו' בחודש, מפרק ל"ה עד פרק ל"ח כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים את אגרת כ"ו. השיעור היומי מתחיל בעמוד 143 במילים "ועוד יש", ומסתיים בעמוד 286 במילים "בהסתר כו'".
הציטוט המופיע היום — ובו סיפור — נלקח ממכתב שכתב הרבי בכ"ג באייר תש"ב. במקורו זהו מכתב ארוך וחריף מאוד, המסביר את הקוטביות שבין שיטת החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט, בנושאים של אמונת אלוקות, קדושת התורה, טוהר המצוות המעשיות וזוהר מנהגי ישראל — כפי שהם מתקבלים אצל החסידים, לעומת האופן שבו הם מתקבלים אצל מה שהוא מכנה "אנשי העולם".
לקראת סיום המכתב מביא הרבי, שבעדת החסידים היו גם בעלי עסק שהיו עשירים גדולים, אך כל מהותם היתה בעבודת ה' בלבד; גם כשעסקו במסחר, מהותם האמיתית היתה בעבודת ה'. ומציין שהיו בין החסידים מאות כאלה, אך במכתב מביא מספר דוגמאות בודדות. הרבי בוחר להכניס את הפתגם בדוגמה השלישית, אך להשלמת העניין אביא גם את שתי הדוגמאות הקודמות שבמכתב עצמו.
דוגמה אחת מביא הרבי מחסיד שקראו לו רבי בנימין קלצקר. מסופר עליו שנסע ללייפציג לקנות סחורה, שכן היה איש עסקים. נעמד ליד אחד החלונות והחל להתבונן, ומרוב שהיה שקוע בהתבוננותו וברעיונותיו עמד כך שבע שעות, ואיש לא עצר בעדו — עד שהגיע לשם גיסו, שהיה אף הוא חסיד של אדמו"ר הזקן ויהודי מפורסם, ושמו רבי פנחס מלֶזֶס. ניגש אליו גיסו, טפח על כתפו ושאל: "במה אתה חושב?". רבי בנימין התעורר ממחשבותיו ואמר לגיסו: "היכן היית? הרי הרבי אמר ביאור על המאמר 'שחורה אני'". הוא נזכר במאמר ששמע מאדמו"ר הזקן עשרים שנה קודם לכן, וכל כך נכנס לעניין עד שחווה אותו כאילו הוא מתרחש עתה, וכשגיסו העירו אמר לו: "היכן היית בכלל? הרבי אמר ביאור על המאמר". זו דוגמה אחת.
דוגמה שנייה מביא הרבי מחסיד שקראו לו חיים-בֶּר וילנסקי, שהיה גר בקרמנצ'וג והיה לו בית מסחר ליין. נסע לקישינב לקנות יין, והגיע אל הסוחר שאמור היה לקנות ממנו, אך הסוחר לא היה בבית. חיים-בר ישב להמתין עד שיגיע, ובינתיים לא העביר את זמנו לבטלה אלא החל לחשוב על חסידות. כשהגיע בעל הבית וראה את הסוחר האורח שקוע ותמה במחשבותיו, לא הפריע לו ונתן לו זמן. עברה שעה ועוד שעה, כארבע שעות, והוא אינו מפריע לו. לאחר ארבע שעות, משראה שהלילה קרב, החליט שעליו להפריעו, וניגש ואמר לו "שלום עליכם". חיים-בר התעורר, ובאותו רגע שכח היכן הוא נמצא; בדמיונו היה בביתו בקרמנצ'וג, וכשראה לפניו את סוחר היין וזיההו אמר לו: "מתי הגעת לקרמנצ'וג? הרי לא נפגשנו". כל כך היה עולמם — עולם החסידות. זו הדוגמה השנייה.
הדוגמה השלישית היא זו שהרבי מביא בפתגם. "כשרצה רבנו הזקן לברך את ר' יקותיאל ליעפלער בעשירות אמר שאינו חפץ בזה", כשרצה אדמו"ר הזקן לברך את רבי יקותיאל ליעפלער בעשירות, אמר שאינו חפץ בכך. מדוע? כפי שהוא מסביר: "כדי שלא תטרידהו העשירות מלימוד החסידות והתעסקות בעבודה", חשש שהעשירות תטרידו מלימוד החסידות ומהתעסקות בעבודה; שאם יהיה לו ממון רב יהיה טרוד, ואין הוא חפץ בכך, אלא ללמוד חסידות ולעסוק בעבודת ה', והעשירות אינה נצרכת לו.
אדמו"ר הזקן ניסה לברכו ברכה שנייה — "וכשרצה לברכו באריכות ימים", כשרצה לברכו באריכות ימים, התנה רבי יקותיאל תנאי, ואמר איזה סוג ימים הוא מוכן לקבל כברכה. "אמר: אבער ניט אזעלכע טעג וואס מ'זעט ניט און מ'הערט ניט קיין געטלעכקייט" ["אך לא ימים כאלו שאין רואים ואין שומעים בהם אלוקות"] — אין הוא רוצה ימים שהם כחיי אנשים פשוטים, איכרים פשוטים, שאין להם כל מושג באלוקות. הוא השתמש בלשון הפסוק בתהילים (פרק קט"ו): "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" — אנשים שאינם רואים אלוקות ואינם שומעים אלוקות; חיים כאלה אין הוא רוצה כלל. זה היה החסיד רבי יקותיאל ליעפלער.
מעניין שבקונטרס המפורסם "ענינה של תורת החסידות" מביא הרבי סיפור זה ומסביר בהרחבה, שתנועת נפש זו באה כאשר היחידה שבנפש מתגלה; שאז אין שום טעם בשום דבר אחר, אין טעם בחיים, אלא אם כן הם חיים של תורה ומצוות. הרבי שואל שם לכאורה: רוצים לברך אותך באריכות ימים — מדוע אתה מתנה תנאים? קח מה שנותנים לך! אלא שמבחינתו אין הוא חש כל הכרת טובה על חיים שאינם חיים של תורה ומצוות, ולפיכך אם אין אלו אותם החיים — אין הוא חפץ בהם כלל.
ובפועל זכה לאריכות ימים. כידוע, רבי יקותיאל — שמכאן אנו מבינים שהיה חסיד של אדמו"ר הזקן — זכה להיות גם אצל אדמו"ר האמצעי, אצל הצמח-צדק, וגם אצל הרבי המהר"ש. הוא האריך ימים, קרוב לגיל מאה, וכמובן היו לו חיים כפי שרצה — אלו היו חייו.
ובעזרת השם, כשנגיע לא' כסלו ניפגש עם פתגם נוסף, צעד נוסף בהנהגתו המיוחדת של חסיד זה, רבי יקותיאל ליעפלער.