"חדר" המאה ושלושה בהיכל היום-יום.
יום רביעי ג' אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פקודי, רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, ג' בחודש, אומרים מפרק י"ח עד וכולל פרק כ"ב. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל"ד; מתחילים את השיעור מהקטע במילים "והנה בחול", עד הסיום בעמוד שמונים ושש, בסיום הפרק "מסטרא דעץ", סיום פרק ל"ד.
הפתגם היומי פותח בכותרת, שיש כאן מענה של הצמח צדק לחסיד — פעמים רבות ענה הצמח צדק מענה לחסיד. בכותרת מובא תוארו של החסיד: הוא היה בקי בש"ס כולו, בעל עוד כמה מעלות, ומשכיל גדול בחסידות. כדי להבין מי היה החסיד הזה ומה הייתה שאלתו, ומתוך כך את מענהו של הצמח צדק, יש לתת מעט רקע לכל העניין.
העניין מופיע בהרחבה במכתב שממנו לקח הרבי את הפתגם — מכתב של הרבי הריי"צ שנכתב בב' מרחשוון תרצ"ח, מכתב ארוך. בתוכו מביא הרבי הריי"צ סיפור ששמע בשנת תרצ"ה מהישיש החסיד רבי יצחק רובשוב מפטרבורג, סיפור שרבי יצחק רובשוב היה עד לו, וממנו שמע את תוכן הפתגם היומי.
כך מסופר: ידוע שבשנת תר"ג היה הצמח צדק בפטרבורג, לאחר שהממשלה קראה לו לאסיפה שבה ביקשו להנהיג כל מיני גזירות ועניינים, והצמח צדק נלחם בכך. באותו זמן שררה ברוסיה הגזירה המפורסמת — גזירת הקנטוניסטים, שבה לקחה המלוכה בעל כורחם יהודים, וגם רבים אחרים, לעבודת המלוכה, והכריחה אותם באיסורים קשים ומרים, לא עלינו, להשתמד.
הצמח צדק היה מראשי המתעסקים נגד ה"חוטפים", שהיו חוטפים ילדים צעירים מבתיהם; הוא חיזק את הילדים מאוד, השקיע בכך ממון רב, ושלח אליהם אנשים לעודדם וכו' וכו'.
עתה מסופר, שבעת שהיה הצמח צדק בפטרבורג ביקשה הממשלה להשפיע עליו בכל דרך, ואחת הדרכים הייתה לשחדו כביכול בכבוד, כדי שיעשה כרצונם. הזדמנות לכך נמצאה כאשר קבוצת חיילים יהודים פנתה למפקדיהם בבקשה שיינתן רשות לרבי מליובאוויטש לבוא ולדבר לפניהם.
החיילים פנו למפקדים, המפקדים העבירו את הבקשה לשר הצבא, ושר הצבא העבירה לשר הפנים — לשאול אם מאשרים שהרבי מליובאוויטש ידבר לפני החיילים. בסופו של דבר אישר שר הפנים את הבקשה, ובהסבר שכתב מובא שסברו כי הכבוד שיינתן לרבי ישחד אותו, כדי שיעשה אחר כך כרצונם.
אך הרבי, כמובן, ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להיפגש עם החיילים. נקבע יום, כל החיילים היהודים התאספו, והרבי אמר לפניהם מאמר חסידות ועודד וחיזק אותם מאוד בשמירת תורה ומצוות, ורבים מן החיילים ממש בכו בעת המפגש.
לאחר מכן, כפי שמספר הרבי הריי"צ במכתב, מתוך כל הקבוצה — שמנתה כמה מאות — יצאו כחמישה-עשר חיילים, נציגי הקבוצה, ואמרו לצמח צדק ממש בדמעות: "רבי, אנחנו אנשים נכים ברוחניות. איננו יודעים ללמוד ואיננו מבינים כלום, רק בקושי אמונה; את מילות התפילה אנו אומרים בלא להבין דבר מפירושן, ומה יהיה עלינו?" — זו הייתה טענתם.
השיב להם הצמח צדק, שיהודי המאמין בהקדוש-ברוך-הוא, ומאמין שהקדוש-ברוך-הוא משגיח בהשגחה פרטית על כל דבר, ויודע לומר את המילים גם אם אינו מבינן — הוא בעצם יהודי חזק ובריא, והקדוש-ברוך-הוא שמח מאוד מהתנהגות זו. וברך אותם שיצליחו לשוב לביתם מתוך בריאות. זה היה באותו יום.
ואז מספר אותו רבי יצחק רובשוב, שממנו שמע הרבי הריי"צ את הסיפור, כי הוא היה אחד מהמשמשים את הצמח צדק באותה עת. באותו לילה באו חסידים ליחידות אצל הצמח צדק, ורבי יצחק, שהסתובב שם, שמע מתוך חדר הנכנסים ליחידות. הצמח צדק דיבר על המעלה הגדולה של אותם חיילים — שאין לשער את פעולת התהילים והתפילות שלהם — ואמר ביטוי שכאשר יבוא משיח, ישתעשע עם היהודים הפשוטים האלה, בעלי מסירות הנפש, וייהנה מהם וכו'.
וכאן בא הסיפור שהוא ההקדמה לפתגם היומי: בא חסיד ושמו רבי חיים — בנו של רבי שלמה, אופה הלקח [אופה עוגות] מוויטבסק — ופנה לרבי (כל זאת שומע רבי יצחק מן החדר). שאל אותו: כיצד אפשר להפוך ולהיות יהודי תמים בעל מסירות נפש? הרבי דיבר היום על מעלת אותם חיילים — האם אפשר להיות כזה?
ענה לו הצמח צדק: מה אתה חושב? הדבר קשה יותר מללמוד את כל הש"ס. אותו רבי חיים היה בקי בש"ס — כמו שמופיע כאן בכותרת "חסיד בקי בש"ס" — משכיל גדול בחסידות, ובעל עסק שרוב יומו עסק בתורה ובעבודת ה'. אמר לו הרבי: דע לך, קשה זה יותר מלהיות בקי בכל הש"ס. אך אחרי התבוננות קלה, אמר לו הצמח צדק, יש כן עצה — והיא קבלת-עול.
וכאן נעיין בלשון והמשך הדברים שאמר לו הרבי ביחידות: "קבלת עול איז משנה דמהות" — קבלת-עול משנה את מהותו של האדם. כלומר, אתה יכול לקיים את כל הדברים ולדעת את כל הש"ס משום שאתה מבין זאת וטוב לך וחי את זה; אך פְּעַל על עצמך לעשות זאת לא משום שאתה חי או מבין את זה, ולא משום שנעים לך, אלא משום שכך אמר הקדוש-ברוך-הוא — קבלת-עול. אם תפעל על עצמך לגשת אל הדברים בקבלת-עול, זה משנה את המהות.
"דורך קבלת עול פון א עבד פשוט" — על ידי קבלת-עול ברמה של עבד פשוט. מהי קבלת-העול של עבד פשוט? "כמו שפשוט איז אויך מיקר דרואה לעבד הוא זיינע" — אפילו כשהוא ישן, ניכר על שנתו שכאן ישן עבד; אפילו שנתו היא בקבלת-עול. ואם מצליחים להגיע לרמה כזו של קבלת-עול — "כן אפילו הלמדן וגאון אויך קומט צו דער מעלה" — אזי אפילו למדן וגאון יכול להשיג את המעלה הזו של האנשים הפשוטים.
"וחשיבות פון א פרוסט תמימות'דיקר מסירות נפש" — את החשיבות של מסירות הנפש התמימה והפשוטה של אותו יהודי פשוט אפשר להשיג. הדבר קשה מאוד, אך הדרך היא להשריש בנפשנו את קו קבלת-העול.
גם הרבי, במשך השנים, דיבר רבות על מעלת דורנו — הנקרא דור של "עקבתא דמשיחא" — ועל עבודת קבלת-העול: לעשות את הדברים בקבלת-עול, בלי להעלים את השכל. קבלת-העול היא הבסיס הגדול ביותר לקבל את המעלה האלוקית והנפשית שעליה מדובר כאן בפתגם.