בחלק הקודם למדנו כיצד הוראת הגמרא משמשת המחשה, וכיצד רבה קורא לעצמו "בינוני". כעת נעמיק בהגדרתו של הבינוני עצמו — מה הוא, ומה איננו.
הנה אתם רואים אותי, אני בינוני. מיד כתוב "אמר לו אביי" — אביי התלמיד קם מיד ואומר לרבו "לא שביק מר חיי לכל בריה", כלומר: כבודו הרב אינו משאיר חיים לאף בריה. מה כוונת דבריו? יש כמה אופנים להבין את דבריו של אביי.
אופן ראשון: הגמרא מדברת מתוך הקשר של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. מה קורה עם הצדיקים? הם נחתמים לאלתר לחיים. ומה קורה עם הבינוניים? הם תלויים מראש השנה ועד יום הכיפורים, וביום הכיפורים הקדוש ברוך הוא חותם את הצדיקים לאלתר לחיים. אם כן, אומר אביי לרבה: אם הצדיקים נחתמים לחיים ואתה בינוני — זאת אומרת שאנחנו, תלמידיך, בוודאי איננו מעליך אלא מתחתיך, וחלילה אנחנו לא נכנסים בהגדרה של צדיקים הנחתמים לחיים. אם כן, "לא שביק מר חיי לכל בריה". ביאור זה כותב הרבי באחד המכתבים — כך אביו הסביר לו את הקטע הזה בכוונת דברי אביי, כשלמד עמו תניא.
אך הרבי אומר שהוא לומד פירוש פשוט יותר בקטע זה בגמרא. יש בגמרא מקום נוסף שכתוב בו סגנון דומה, "לא שביק חיי לכל בריה", אך בהקשר אחר. הפסוק אומר "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שובעך ואל כליך לא תיתן". מי הוא האדם הבא לכרם רעהו? בפשטות אומרים שהכתוב מדבר בפועל שנכנס לעבוד, שיכול לאכול אך אל כליו לא ייתן. אבל יש מקום בגמרא שכתוב בו: "אמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר, כי תבוא בכרם רעך — בביאת כל אדם הכתוב מדבר". ואז רב אומר "לא שביק איסי חיי לכל בריה" — כלומר, לכל בעלי השדות לא יישארו שדות, שהרי אם הכוונה שכל מי שנכנס לכל שדה יכול לאכול כנפשו שובעו, לא נותרו שדות לאף אדם.
על דרך זה אומר אביי "לא שביק מר חיי לכל בריה": אתה מותיר את כולנו, את כל האנשים, במבוכה. מה נאמר? אם אתה בינוני, אז מה אנחנו? אנחנו במצב של רשעים — ומצב כזה הוא מבוכה גדולה. ויש אפשרות שלישית: ידוע שרשעים בחייהם קרויים מתים, ואם כולם בדרגה פחותה מדרגת הבינוני, הרי הם בדרגת מתים חלילה, ולכן "לא שביק מר חיי לכל בריה". על כל פנים, רואים שאביי אינו מוכן לקבל את דברי רבה ושולל אותם.
נשאלת השאלה, שהרי משהו כאן אינו מובן. אומר האדמו"ר הזקן "ולהבין כל זה באר היטב". עד כה למדנו פרטים רבים, ודברים רבים כאן אינם מובנים. דבר ראשון: לא מובן מהי באמת נקודת ההבדל בין צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, ובינוני — הגדרה מדויקת יותר. רק ראינו, אך לא הבנו. דבר שני: מה פירוש "צדיקים יצר טוב שופטן"? למה לא אומרים "מושל" או ביטוי אחר? ומה זה "שופטן"?
ובכלל לא מובן: אומרים "צדיקים יצר טוב שופטן" — חידוש גדול! הרי אם לא כך, במה יהיה צדיק? מה החידוש? ואילו לא היה כתוב "צדיקים יצר טוב שופטן" היינו חושבים שזה פשוט. ובכלל, מה ההבדל בין צדיק לבינוני? "להבין כל זה באר היטב" — את כל הנושא הזה. ראינו כמה ציטוטים ומושגים, והם נותרו לנו תמוהים.
וגם להבין דבר נוסף, אומר האדמו"ר הזקן — מה שאמר איוב. הגמרא אומרת שאיוב רצה לפטור את כל העולם כולו מן הדין. מה אמר? אמר איוב: ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות. זאת אומרת, מי קבע שזה יהיה כך וזה כך? אתה ריבונו של עולם בראת: בראת גן עדן, בראת גיהינום, בראת צדיקים, בראת רשעים. במילים אחרות, איוב שואל: איך אתה בכלל מעניש אנשים? איך אתה בא בטענות אליהם? הרי אתה קבעת את זה.
נשאלת השאלה: איך איוב אומר ביטוי כזה? מה כוונת דבריו? מעניין שהמהרש"א, אחד המפרשים הידועים על הגמרא, אומר על משפט זה של איוב ביטויים חריפים — הוא אומר שחס ושלום לומר זאת ממש, ושולל את הדברים. ואילו האדמו"ר הזקן אינו שולל. הוא מביא את דברי איוב ואומר שאיוב אמר דברים שצריך להבין אותם. אי אפשר לשלול כך את דברי איוב; איוב אמר, והגמרא מביאה את זה, אם כן יש משהו בטענה הזו וצריך להבינה.
למה צריך להבין? הוא אומר "וצדיק ורשע לא קאמר". מה פירוש "צדיק ורשע לא קאמר"? הגמרא אומרת שיש מלאך ששמו לילה, הממונה על ההריון, וכל טיפה וטיפה הוא מעמיד לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה — גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. אבל "רשע או צדיק לא קאמר". למה? כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אם כן, אם צדיק ורשע לא קאמר, זאת אומרת שזה אינו נקבע — אז איך איוב בא ואומר בראת צדיקים בראת רשעים?
וגם להבין מהות מדרגת הבינוני. אנחנו צריכים להבין מה פירוש המילה, מהו המושג בינוני. שבוודאי הדבר הזה ברור לנו — "אינו מחצה זכיות ומחצה עונות". ברור לנו לחלוטין שלא ייתכן מה שאולי היה עולה על דעת מי שלומד את הגמרא ורואה: צדיק — יצר טוב; רשע — יצר הרע; בינוני — זה וזה. מה זה "זה וזה"? שפעם הוא חבר של היצר הטוב ופעם חבר של היצר הרע — פעם היצר הטוב גורר אותו למצוות ופעם היצר הרע גורר אותו לעבירות. ואיך קוראים לאדם כזה שהוא חמישים־חמישים? בינוני.
אומר האדמו"ר הזקן: לא ייתכן בשום פנים ואופן שזו הגדרת הבינוני. ובוודאי אין ספק בדבר. עוד לפני שלומדים את התניא ברור לכל אחד שינסה מעט לחשוב, שלא ייתכן להבנתנו "שאינו מחצה זכיות ומחצה עונות" — לא ייתכן שבינוני הוא אחד שיש לו חמישים אחוז מצוות וחמישים אחוז עבירות. למה לא ייתכן? הרי קודם אמרנו שרבה אומר "כגון אנא בינוני". נכון שאביי שואל עליו כיצד ייתכן שהוא אומר זאת, אבל רבה אמר את הדברים ובאמת התכוון אליהם, וחשב בשעת מעשה שהוא באמת כזה.
אם נאמר שבינוני הוא הגדרה של אחד שיש לו מחצה מצוות ומחצה עבירות — האם רבה חשב על עצמו שיש לו מחצה עוונות? האם לא הכיר את עצמו? האם לא ידע מיהו? שאם כן, איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני?
ונודע ש"לא פסיק פומיה מגירסא". יש סיפור מדהים בגמרא במסכת בבא מציעא: הייתה שאלה במתיבתא דרקיעא, שאלה בשמים בדיני נגעים על בהרת מסוימת, אם היא טהורה או טמאה. שאלו: מי יפסוק לנו את ההלכה? אמרו שיש אחד הבקי בדיני נגעים, ושמו רבה, והוא יפסוק. אלא שצריך להביא את רבה לבית דין של מעלה, לסיים את תפקידו בעולם, כדי שיפסוק שם למעלה. שלחו את מלאך המוות ואמרו לו: לך והבא את רבה, אנחנו צריכים אותו למעלה.
אומרת הגמרא שמלאך המוות יצא לשליחות ולא יכול היה לבצעה — לא יכול היה להביא את רבה. מה עשה? עשה רעש גדול בחוץ, ואז חשב רבה שהאויבים הגויים באים, ואמר: מוטב שאמות ולא אפול בידיהם. באותו שבריר שנייה הפסיק רבה מלימוד התורה במחשבה זו על האויבים שבחוץ, ובאותה שנייה הצליח מלאך המוות לקחתו, ואז פסק להם את פסק הדין למעלה. זאת אומרת שרבה היה באותה רמה שאי אפשר לתפוס אותו רגע אחד בלי לימוד תורה, "לא פסיק פומיה מגירסא".
אדם כזה יכול לומר ולחשוב על עצמו: אם אתם רוצים לדעת דוגמה של בינוני, הנה, תסתכלו עליי. האם יעלה על דעתנו, אחרי משפט כזה, לחשוב שבינוני הוא אחד שיש לו חמישים אחוז עבירות? עשרים אחוז? עשרה אחוזים? אחוז אחד? לא ייתכן. "ואיך היה טועה במחצה עונות חס ושלום?"
יש הקוראים זאת ואומרים מיד: הרי רבה היה עניו, ואולי מתוך ענווה אמר זאת. אבל שאלה זו אינה מתאימה כלל, שכן מי שמעלה אותה חסר בהבנת הגדרת המושג עניו. ענווה איננה שקר. אדם שחושב על עצמו ואומר "אני כזה וכזה", אין כוונת הדברים שבתוך תוכו הוא יודע שהוא הצדיק הגדול ביותר, אלא שאין זה יפה לומר לכולם שהוא צדיק, ולכן יאמר "אני שום דבר". אדם כזה אינו עניו אלא שקרן — אחד בפה ואחד בלב. עניו הוא אדם שכשהוא אומר שהוא כזה וכזה, הוא באמת חושב ומתכוון שהוא כזה וכזה. רבה, כשאמר על עצמו "אני בינוני", באמת חשב שהוא בינוני.
ונגלה לכם שהאדמו"ר הזקן, בהמשך העמוד, יאמר שרבה טעה. באמת אמר זאת מענווה, ובאמת טעה — הוא לא היה בינוני אלא צדיק גמור. אבל צריך להבין איך טעה. את זה נבין בעזרת השם בהמשך. אלא שכדי לטעות טעות כזו, פירוש הדבר שהבינוני אינו אדם שאנחנו יכולים לצייר כמי שמפעם לפעם נכשל במשהו, שכן אילו זו הגדרת הבינוני, לא היה רבה טועה טעות כזו ולא היה חושב על עצמו שהוא בינוני.
וכך האדמו"ר הזקן הולך בשורות הבאות ומצמצם את האפשרויות: לא זה, לא זה, לא זה. הוא ייתן לנו כמה אפשרויות — לא חצי־חצי, לא אדם שנכשל באיסור קל של דרבנן, לא אדם שרואה את חברו נכשל ואינו עוצר אותו, לא אדם שמבטל תורה בשנייה. כל מי שיש בו אחד מהמינוסים האלה, באותו רגע לא זו בלבד שאיננו בינוני — הוא רשע, יצר הרע גבר עליו. פירוש הדבר שלבינוני אין אף חיסרון.
ואם אין לך אף חיסרון — אם כן, למה אינך צדיק? למה אתה בינוני? הנה הבאנו את עצמנו בלימוד התניא עד לנקודה כזו: מה זה בינוני? אנחנו לא יודעים. אנחנו רק יודעים מה זה לא — זה לא אדם שיש לו עבירות. ומה זה כן? הוא כולו טוב. אם כן, למה אינו צדיק? למה קראנו לו רק בינוני? ומהו ספר של בינוני? האם גם אנחנו יכולים להיות במצב הזה? על מי מדובר כאן?
זהו בעצם כרטיס הכניסה בספר התניא, המוביל אותנו להכרה אמיתית יותר בהגדרות שנראות לנו פשוטות ומובנות. שגרת הלשון עומדת לנו למכשול — כל אחד אומר "צדיק", ואנחנו משחקים בהגדרות בזילות רבה. זה אינו כך. אפילו הגדרת בינוני היא כבר הגדרה שצריך לדעת כיצד לומר אותה.
לסיכום, בחלק זה למדנו את דברי אביי "לא שביק מר חיי לכל בריה" על שלושה אופני הבנתם, את שאלות "ולהבין כל זה באר היטב" על ההבדלים בין הדרגות ועל "צדיקים יצר טוב שופטן", ואת קושיית איוב מול הכלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". בעיקר עמדנו על שלילת ההגדרה המוטעית של הבינוני כמחצה זכיות ומחצה עונות — מדברי רבה על עצמו, שלא פסיק פומיה מגירסא, מובן שבינוני הוא כולו טוב וללא אף חיסרון, ובכל זאת אינו צדיק.
בחלק הבא נעסוק בטעותו של רבה — כיצד ייתכן שצדיק גמור טעה בעצמו לכנות עצמו בינוני, ומה נלמד מכך על מהות הבינוני.