"חדר" השלוש מאות שבעים ושניים בהיכל היום-יום.
יום שבת קודש ז' כסלו ה'תש"ד.
בתחילה מתייחס הרבי להפטרה הנהוגה בחב"ד בשבת זו, שבה קוראים את כל פרשת "ויצא". בהפטרת שבת זו יש כמה וכמה מנהגים; מפטירים בספר הושע, אך יש דיון היכן בדיוק מתחילים, היכן מסיימים ועד היכן קוראים.
מנהג הספרדים להתחיל בהושע מ"ועמי תלואים" (י"א, ז'), ולסיים במילים "על תלמי שדי" (י"ב, י"ב); ויש מהספרדים הממשיכים הלאה עד הפסוק "בארץ תלאובות" (מאוחר יותר, בפרק י"ג). מנהג האשכנזים להתחיל כלל לא מן ההתחלה, לא מ"ועמי תלואים", אלא מ"ויברח יעקב" (י"ב, י"ג), ולהמשיך עד סוף הושע, עד "ופושעים יכשלו בם". ויש עוד מנהגים.
כאן מציין הרבי מהו המנהג אצלנו בחב"ד, וכותב: "ועמי - עד תלמי שדי". אנו מתחילים מן ההתחלה, "ועמי תלואים", עד "על תלמי שדי" כמו הספרדים, אך מוסיפים עוד שני פסוקים: "ויברח יעקב וגו' ובאשה שמר" — פסוק אחד, ו"ובנביא העלה וגו' ובנביא נשמר" — פסוק נוסף. הרבי מציין את שני הפסוקים הנוספים שגם אותם אנו קוראים.
צריך עיון מדוע מציין הרבי את שני הפסוקים בפירוט מלא, ואינו כותב בקיצור "עד ובנביא נשמר". ייתכן שהטעם הוא, שהפסוק "ויברח יעקב" קשור ממש לפרשה, שכן הוא מספר על יעקב שברח מלבן, ואילו הפסוק הבא, "ובנביא העלה", כבר מדבר על עם ישראל במצרים, שזה מאוחר יותר, ולכן מציין הרבי שגם אותו קוראים. וצריך עיון מהי הסיבה שהרבי מאריך כל כך בשני פסוקים אלו; על כל פנים, זו ההתייחסות שבתחילת הפתגם היומי.
שיעורים: חומש, ויצא, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ז' בחודש, מפרק ל"ט עד פרק נ"ג כולל.
תניא, ממשיכים ביום הזה בקונטרס אחרון. אנו עדיין בקטע הרביעי שבקונטרס אחרון, והשיעור היומי בחלק השביעי של אותו קטע. מתחיל בדף קנ"ז במילים "ובר מן", ומסתיים בעמוד 314 במילה "הלכותיהן".
מקור הפתגם היומי ברשימה שכתב הרבי הריי"צ בחורף תרצ"ח — רשימה ארוכה ומעניינת, שיצאה לאור אחר כך בפני עצמה כקונטרס בשם "קונטרס תורת החסידות". כבר היו לנו בכ"א וכ"ב מרחשון פתגמים מאותו קונטרס, וכעת יש כאן פתגם נוסף ממנו. עניינה של הרשימה לבאר את המשמעות המיוחדת של תורת החסידות.
כאן מביא הרבי את מעלתה של תורת החסידות. יש כמה וכמה סוגי חוכמות הידועות לעם ישראל, העוסקות בעבודת היהודי בעולם, והרבי הולך מלמטה למעלה בסוגי החוכמות — מתחיל מחכמת המוסר, לאחריה חכמת החקירה, ולבסוף תורת החסידות — ומסביר את המעלה שבכל אחת מהן, ואת המעלה המיוחדת שבתורת החסידות.
נעיין בלשון. הפתיחה: "שלוש חכמות הן" — שלושה סוגי חוכמות ברמות שונות, מלמטה למעלה. החוכמה הראשונה — על מה היא מדברת ומהו עיקר עיסוקה? "חכמת ביטול החומר". יש חוכמה המדגישה בעיקר עד כמה חומרו של האדם — גופו ומידותיו הרעות — בעייתי ואינו טוב; שאם יש לאדם תאוות אכילה ושתייה, הרי הוא כבהמה, ואף גרוע מבהמה. חוכמה שכל עניינה להבין ולבטא את המיאוס והתיעוב שבחומר.
"על ידי הוראת שיקוץ ותיעוב כל הענינים הגופניים והחומריים" — חוכמה זו כל הדגש בה עד כמה הדברים הגופניים והחומריים משוקצים ומתועבים. איזו חוכמה עוסקת בעיקר בתחום זה? חכמת המוסר, המדברת בעיקר על השלילה — שתברח מן ההתעסקות עם החומר; זה עיקר הדגש בה.
למעלה מזה יש חוכמה — על מה היא מדברת? "חכמת הכרת מעלת הצורה" והרוחני. החוכמה הגבוהה יותר אינה מדברת על שלילת החומר, אלא על מעלת הנפש, על מעלת החלק הרוחני שבאדם — במידות ובמושכלות: אדם שיש לו מידות טובות, כמה זה נפלא; אדם המסוגל להתבונן ולהשכיל בדברים נעלים, כמה זה נפלא. זו החוכמה הנעלית יותר, המדברת על מעלת הרוחני. "והוראת אופני הקירוב אליהם" — ומסבירה גם כיצד יכול האדם להתקרב למידות טובות ולמושכלות נעלים. איזו חוכמה עוסקת בזה? חכמת החקירה.
עד כה: המוסר המדבר על שלילת החומר, והחקירה המדברת על מעלת הנפש, מעלת הצורה. ומהו הדבר השלישי? חכמת החסידות. מה היא עושה? "חכמת הגברת הצורה על החומר". חכמת החסידות מתייחסת לשתי הקודמות, אך אינה מדברת על שלילת החומר בלבד — "תזרוק אותו", ולא על מעלת הצורה בלבד — "תתרומם", אלא על כך שכל מעלתה של הצורה היא ביכולתה להתגבר על החומר, דהיינו לזכך את האדם, כפי שהוא מפרט.
"הוראה במעלת חומר מזוכך" — מצד אחד מדברים כמה נעלה חומרו של האדם, כמה גופו זך ועדין. ומתי יש מעלה לצורה, למידותיו ולשכלו? "ומעלת צורה שנקבעה בחומר" — כשמידותיו ושכלו מתעסקים עם החומר, עם הגוף, ומזככים אותו. כלומר, המעלה היא כשיש חיבור ואינטראקציה בין החלק העליון לחלק התחתון, "והתכללותם" יחד — שניהם כלולים זה בזה: הצורה משפיעה בחומר, והחומר מתרומם ומתעדן.
מדוע שני אלה כה קשורים? "מבלי אשר ימצא ראש וסוף" — שלא תרגיש כלל שהצורה היא ראש והחומר הוא סוף שאין בו עניין ואין בו חשיבות; אלא שהראש והסוף יהיו קשורים זה בזה וישפיעו זה על זה. ומדוע חשוב כל כך, ואף אפשר, לחבר בין העליון (הצורה) לתחתון (החומר)? "להיות כי נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן" — ידוע שהראש, החלק העליון ביותר, נעוץ ומחובר לסוף, לחלק התחתון ביותר, והתחתון ביותר קשור לראש. לכן החומר, שהוא התחתון ביותר, נעוץ וקשור בצורה שהיא העליונה ביותר, והצורה העליונה צריכה להיות קשורה לתחתון ביותר; צריך להיות חיבור ביניהם.
"כל אחד בראם" — הקדוש-ברוך-הוא ברא גם את הצורה וגם את החומר, ולכוונה אחת הכניס את הנשמה בתוך הגוף, במטרה משותפת: "לגלות אור קדושת חביון עוזו יתברך נבראו" — הכול נברא כדי לגלות את הקדושה האלוקית, את העוצמה האלוקית שיכולה להאיר את החומר, לזככו ולרוממו. "ושניהם כאחד דוקא" — דווקא כשמחברים את שניהם יחד ועובדים עמם בשיתוף פעולה נכון — "משלימים אותה שלמות אשר עלה ברצונו יתברך". השלמות האלוקית שהקדוש-ברוך-הוא רצה ותכנן במעשה האדם בעולם היא החיבור ביניהם — רוממות החומר והתעסקות הצורה עם החומר. ומי החוכמה המדברת על זה? חכמת תורת החסידות, העושה את החיבור המושלם בין שני הקצוות שדיברנו עליהם.