"חדר" השלוש מאות שלושים ושבעה בהיכל היום-יום.
שבת א' מרחשוון, שבת ראש חודש, ה'תש"ד.
נתייחס לשמו של החודש. במקומות רבים בתורה נקרא החודש "מרחשוון", אך בספר "היום-יום" מכנה הרבי את החודש "חשוון", בלא התוספת "מר".
אחד החסידים שעסק רבות בלימוד ה"היום-יום" ובעיון בו, הרב זליקסון, שאל את הרבי לפני שנים: מדוע מכנה הרבי ב"היום-יום" את החודש בשם "חשוון" ולא "מרחשוון"? השיב לו הרבי שהסיבה הפשוטה היא שהשם "חשוון" שגור יותר בפי האנשים. והוסיף הרבי, שייתכן והטעם לכך שהוא שגור יותר הוא, שכאשר אנשים רואים את המילה "מר" מתעוררת אצלם משמעות של מרירות — אף שאין זה פירושה, שכן "מר" הוא מלשון טיפה, כמו "כמר מדלי" [טיפה מדלי]. אך כיוון שהדבר מעורר קונוטציה של מרירות, ייתכן שמשום כך משתמשים בו פחות, ולכן השאיר הרבי את שם החודש "חשוון".
שיעורים: חומש, נח, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, אומרים מפרק א' עד פרק ט' כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים את אגרת כ"ה. השיעור היומי בעמוד 280, מהמילים "והנה זה לעומת זה", ומסתיים במילה "המעלות".
יש כאן הוראת הנהגה הקשורה לקריאת התורה של אותו יום, ולאחריה פתגם. בשבת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, קוראים בתורה את כל פרשת השבוע — במקרה שלנו, את כל פרשת נח. אך במנחה של שבת, וכן בשני ובחמישי של השבוע שלאחר מכן, קוראים כבר את תחילת הפרשה הבאה, פרשת לך-לך.
כאן מתייחס הרבי לשאלה מה קוראים במנחה בפרשת לך-לך. הרי ישנן עליות של כהן, לוי וישראל, ולגבי עליית ישראל יש חילוקי מנהגים באיזה פסוק מתחילה העלייה השלישית: יש המתחילים אותה מפסוק י', במילים "ויהי רעב בארץ", ויש הנוהגים להתחיל אותה מפסוק ז', במילים "וירא ה' אל אברם". וזה מה שאומר כאן הרבי: "במנחה, וכן בשני וחמישי [הבע"ל] קוראים לישראל מן וירא ה' אל אברם גו'" — היינו, בעלייה השלישית שעולה בה ישראל קוראים מהפסוק "וירא ה' אל אברם".
הקטע הבא הוא פתגם, ציטוט ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה ניסן תרצ"ח. בהמשך למה שדובר קודם על סדר הקריאה בפרשת לך-לך, מביא הרבי פתגם על רעיון פרשת לך-לך.
במכתב מספר הרבי הריי"צ, שאביו, הרבי הרש"ב, שאל פעם יהודי מלמד שנכנס אליו ליחידות אם יש לו קביעות ללימוד חסידות עם אנשי המקום שבו הוא גר בימות החול, ולא רק בשבת. השיב לו המלמד, שלבעלי-הבתים שבמקום אין חשק כל כך ללמוד ביום חול, ולכן לומדים שיעור רק בשבת.
על כך אמר לו הרבי הרש"ב, שלא הגעת ליישוב רק כדי להיות מלמד; שכן אילו כל פרנסתך היתה בהיותך מלמד, היה הקדוש-ברוך-הוא מזמן לך ילדים במקום מגוריך, ושם היית מלמד. ומדוע שלח אותך הקדוש-ברוך-הוא לעיר אחרת? אמנם אתה מתעסק שם גם כמלמד, אך יש מטרה נוספת לכך שהגעת דווקא לשם. הפסוק אומר "מה' מצעדי גבר" — יש לאדם יעד ומטרה מדוע הגיע לגור במקום מסוים. וכאן נראה מה אמר לו.
נקרא את הלשון: "כ"ק אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי] אמר לאחד על יחידות: מאז אמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך גו'" — הקדוש-ברוך-הוא ציווה את אברהם אבינו לצאת מן המקום שבו הוא נמצא ולנסוע לכיוונו של הקדוש-ברוך-הוא, "אל הארץ אשר אראך". "וכתיב [אצל] אברהם אבינו ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" — ואכן כך עשה.
מאותו רגע, לא היתה זו רק פעולה אישית ונקודתית של אברהם אבינו העובר דירה, אלא אברהם אבינו היה יהודי כללי, ולפעולתו יש השפעה על כל הדורות ועל כל עם ישראל. ומאז — "הותחל סוד הבירורים".
מהו "סוד הבירורים"? בעולם יש תערובת של טוב ורע, של פסולת ושל דבר קדוש, ועבודתו של יהודי היא לעשות עבודת בירורים. המושג "בירורים" נלקח מאחת ממלאכות שבת — מלאכת הבורר. תוכנה של מלאכת הבורר הוא, שיש תערובת של דבר הראוי והרצוי לנו (הנקרא "אוכל") ושל דבר שהוא בגדר "פסולת" (מה שאיני רוצה בו), ובשבת אסור להוציא את הפסולת מן האוכל.
אך כאן מדובר על אותו רעיון בעבודת השם, שבה הדבר הפוך: בכל דבר שבעולם יש תערובת — ניצוצות קדושים ופסולת שהיא כל הסובב אותם — ועבודתו של יהודי היא להוציא את האוכל מן הפסולת, את הטוב מן הרע; ולכן קוראים לכך "בירורים". סוד הבירורים החל מאברהם אבינו, כשהחל לנוע ממקומו ולנסוע לאן שהקדוש-ברוך-הוא אומר לו, שכן בדרכו עליו לעשות את עבודת הבירורים וללקט את הניצוצות המפוזרים בכל מקום.
וממשיך: "ועל פי גזירת ההשגחה העליונה הולך האדם למסעיו במקום אשר הניצוצות הצריכים להתברר על ידו מחכים לגאולתם" — כך קבע הקדוש-ברוך-הוא את הנהגת האדם. לכל אחד יש את הניצוצות שדווקא הוא יוכל לברר, אלא שאין האדם יודע היכן נמצאים הניצוצות שלו, ולכן עליו להאמין בהשגחה האלוקית, שהקדוש-ברוך-הוא שולח אותו למקום מסוים משום שמחכים לו שם ניצוצות שהם רק שלו, ולכן הגיע לשם. נדמה לאדם שהגיע מחמת סיבות חיצוניות, אך זו הסיבה האמיתית.
ומסיים: הצדיקים, שהם "בעלי ראייה" — צדיק רואה את תפקידו בחיים ואת היעדים בכל מקום — "רואים הם באיזה מקום הבירורים שלהם מחכים להם והולכים שמה בעצמם". הצדיק יודע בדיוק היכן נמצא החלק שעליו לתקן, וקם והולך לשם בעצמו, כי הוא יודע שיש לו שם שליחות.
אך "ועם אדבר" — כינוי לאנשים הפשוטים, שהם מחוץ לרמה הזו של הצדיקים ("בר" בארמית פירושו "חוץ") — אינם רואים כפי שרואים הצדיקים, ואף על פי כן מוטל גם עליהם תפקיד לעשות את עבודת הבירורים. וכיצד יידעו לאן ללכת? "הנה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות" — כינוי לקדוש-ברוך-הוא, שהוא המקור לכל הקורה והסיבה לכל התוצאות — "מסבב כמה עילות וסיבות".
הקדוש-ברוך-הוא נותן כל מיני סיבות שנדמה לאדם שבעטיין הוא הולך לשם: הפרנסה הגשמית, הרצון לטייל, הרצון לראות נוף, או כל סיבה אחרת; או שנדמה לו שבטעות נכנס לרחוב הלא-מתאים והיה לו "פנצ'ר", או שסוסו ברח ונשאר עוד יום במקום שלא תכנן. את כל הסיבות הללו מסובב הקדוש-ברוך-הוא כדי שיבוא לאותו מקום; מאחר שיש לאותו אדם ניצוץ מסוים שרק הוא יכול לתקנו שם, מסבב הקדוש-ברוך-הוא עולם ומלואו ושולח אותו לשם, "אשר שם מוטלת עליהם העבודה" בעבודת הבירורים.
וזו הסיבה שכל אחד מגיע לאן שהוא מגיע. עליו פשוט לעשות את הנדרש ממנו, ולא לפספס את השליחות האלוקית שלשמה הגיע לאותו מקום.