"חדר" המאה עשרים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ט אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת תזריע, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ט בחודש — ומאחר שבחודש זה אין ל', אומרים בכ"ט את שיעורי התהילים של כ"ט ושל ל' יחד, דהיינו מפרק ק"מ עד סוף התהילים, פרק ק"נ. תניא, ביום הזה ממשיכים פרק ל"ט; השיעור מתחיל מהמילים "בני צמצום" שבעמוד מאה וארבע, ומסתיים בעמוד נ"ג במילה "עבודתם".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בד' מנחם-אב תרצ"ו. במכתב ארוך זה הוא מצטט שיחה שאמר אביו, הרבי הרש"ב, בשמחת תורה תרנ"ד. נביא תחילה את הפתיח, ואחר כך את המשך הדברים שבפתגם היומי.
כך אמר הרבי הרש"ב בשמחת תורה: עכשיו זה "עת חדווה" למעלה — זמן של שמחה למעלה. הקדוש-ברוך-הוא שמח עם הבנים הסמוכים על שולחנו. התורה היא בתו של הקדוש-ברוך-הוא, והיא מאורסת לעם ישראל, כמו שכתוב "מורשה קהילת יעקב", וכידוע שחז"ל מסבירים "מורשה" מלשון מאורסה.
וכשהיהודים מאורסים עם התורה, הם נקראים "סמוכים על שולחן אבא". מה הכוונה? שהאב נותן לבנו הסמוך על שולחנו את כל צרכיו. כך גם הקדוש-ברוך-הוא אומר לעם ישראל "ונתתי גשמיכם" — אני אתן לכם את הגשמיות שלכם, אבל אתם, בניי היקרים, תהפכו את הגשמיות לרוחניות. זו ההקדמה, וההמשך הוא בפתגם היומי.
כפי שנאמר בפתיח: "בחג ההתוועדות אמר אדוני אבי מורי ורבי": הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם ואת כל הדברים הגשמיים "מאין ליש", ותפקידו של היהודי הוא לקחת את ה"יש" ולהפכו ל"אין" — לקחת את העניינים הגשמיים ולהפכם לעניינים רוחניים.
כיצד עושים זאת? כפי שאמר הרבי [בשיחת] שבת ויצא תשנ"ב, שכל מטרת הירידה העצומה — שהקדוש-ברוך-הוא השתלשל את סדר ההשתלשלות וברא עולם גשמי על כל עולמותיו והסתריו — היא כדי שיהודי יתגבר על כל העולמות וההסתרים הנגרמים מן החומריות והגשמיות של העולם, ויקים בית יהודי דווקא בעולם הגשמי.
בהקשר זה הזכיר הרבי את הלשון שנאמר על יעקב אבינו, ש"מיטתו שלמה" — שאף שהיה בחרן, במקום שכזה, אצל לבן הארמי, דווקא הוא זכה שכל בניו יהיו שלמים. זו עבודתו של יהודי: להיות בתוך העולם הגשמי, בתוך העולמות וההסתרים, ובקיימו תורה ומצוות בעולם — לגלות את אור נשמתו ולפעול להפוך את הגשמיות לרוחניות.
נמשיך בפתגם. מסיים הרבי הרש"ב ואומר: "די עבודה מאכן פון גשמיות רוחניות" — העבודה לעשות מהגשמיות רוחניות, "און דעם גשמי מאכן א כלי א רוחניות" — ולהפוך את הגשמי לכלי היכול להכיל את העוצמה הרוחנית. זו עבודה גדולה, משימה שאינה פשוטה.
ומוסיף הרבי הרש"ב: "דאס איז חובת גברא" — אין הכוונה שעם ישראל בכללותו יעשה זאת, אלא זו עבודה אישית של כל אחד ואחד. אין אדם רשאי לומר "הדבר כבר ייעשה על ידי כלל הציבור, ואם אני לא אעשה, לא יקרה דבר". אלא זו "חובת גברא", חובה אישית: "און דעם איז מחוייב כל אחד ואחד בפרט" — כל יהודי, באופן אישי ופרטי, מחויב לבצע עבודה זו, ואין מי שיכול לומר "אני פטור מן העניין". זו תכלית הכוונה, ובזה מסתיים הפתגם.
בהמשך המכתב יש עוד, בכל הנוגע למה שהכריז הרבי הרש"ב סביב אותה נקודה, והרחיב בזה מאוד; כדאי לעיין במכתב במקומו.
לסיום, נקשר את הפתגם היומי לרצף העניינים הקשורים לסדר "היד החזקה" לרמב"ם. בכל הימים הקודמים אנו בספר זרעים, וכבר הגענו להלכותיו האחרונות. עד כה ראינו פתגמים הקשורים להלכות כלאיים, מתנות עניים, תרומות ומעשרות, מעשר שני ונטע רבעי, וביכורים — זה היה בפתגם הקודם.
הגענו להלכות האחרונות המסיימות את ספר זרעים — הלכות שמיטה ויובל. מה הקשר בין הפתגם להלכות אלו? בשתי ההלכות האחרונות המסכמות את הלכות שמיטה ויובל אומר הרמב"ם: שבט לוי לא זכה בנחלה בארץ ישראל, לפי שהקדוש-ברוך-הוא הבדיל אותו לעבודתו, והוא רוחני שאינו צריך לחיות בחומריות העולם.
וממשיך הרמב"ם: ולא שבט לוי בלבד, אלא — כפי שנאמר כאן בפתגם, "כל אחד ואחד" — "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו", כל אדם שיחליט להיבדל ולעמוד לפני ה', שאינו מונח בחומריות העולם אלא משתמש בה לאלוקות ורוצה להיות קשור לקדוש-ברוך-הוא, "הרי זה נתקדש קודש קדשים" — הרי הוא כשבט לוי. כך מסיים הרמב"ם את הלכות שמיטה ויובל.
זהו בעצם תוכן הפתגם היומי: העבודה בחומריות העולם היא להיות יהודי המסוגל להפוך את הגשמי לכלי לאלוקות. אלא שהרמב"ם נוקט לשון "אשר נדבה רוחו", ואילו כאן הלשון מחייבת הרבה יותר — "מחוייב כל אחד ואחד בפרט". אין זה עניין של התנדבות, אלא חובה על כל אחד ואחד להפוך את הגשמיות לכלי לרוחניות.