"חדר" המאה ואחד בהיכל היום-יום.
יום שני, א' אדר שני, ראש חודש, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פקודי שני, עם פירוש רש"י. תהילים, א' בחודש, מתחילים מההתחלה, מפרק א' עד פרק ט' ועד בכלל. תניא, באמצע פרק ל"ד, השיעור היומי מהמילה "ומי שאחריו", ומסתיים בעמוד שמונים ושש במילים "השם לא".
הפתגם היומי קצר, ובא להסביר לשון שיש ב"יעלה ויבוא" — הן בתפילת שמונה-עשרה והן בברכת המזון. מאחר שאנו בראש חודש, יש כאן התייחסות לתוספת שמוסיפים בראש חודש. ב"יעלה ויבוא" ישנה הבקשה מהקדוש-ברוך-הוא: "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים טובים".
בבקשה זו מופיעה המילה "בו" (בית-וו) שלוש פעמים. בפעם הראשונה אומרים את הבית בדגש — "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה". ואילו בפעם השנייה והשלישית — "ופקדנו בו לברכה", "והושיענו בו לחיים טובים" — אין דגש. מה טעם ההבדל בין הפעם הראשונה לפעם השנייה והשלישית?
תחילה נקרא את לשון הפתגם בהוראה היומית: ב"יעלה ויבוא" — "זכרנו ה' אלוקינו בו" בבי"ת דגושה, "ופקדנו בו" בבי"ת רפויה. עד כאן סיום הפתגם. ומה עומד מאחורי זה?
יש כלל בדקדוק לשון-הקודש ביחס לשש האותיות בי"ת, גימ"ל, דל"ת, כ"ף, פ"א, תי"ו — הנקראות "בג"ד כפ"ת". ביחס לאותיות אלו, הגייתן כשהן באות בראש מילה משתנה: לעתים בדגש, לעתים רפויה, ולעתים בדגש כפול. יש בזה כלל בסיסי, ויש בזה הרבה יוצאים מן הכלל; זהו נושא ארוך שצריך להכירו מכל צדדיו.
על כל פנים, אחד הכללים אומר: אם המילה שלפני כן מסתיימת בהברה פתוחה, אזי אות בג"ד כפ"ת שבתחילת המילה הבאה תהיה רפויה — משום שזה כעין המשך. ולעומת זאת, אם המילה שלפניה מסתיימת בהברה סגורה, אזי המילה הבאה המתחילה באות בג"ד כפ"ת תהיה בדגש.
על פי זה נבין את הנעשה כאן. נתחיל דווקא משתי הפעמים האחרונות. "ופקדנו בו" — המילה "ופקדנו" מסתיימת בוו, בהברה פתוחה, ולכן האות הבאה רפויה: "בו". וכן בהמשך "והושיענו בו" — "והושיענו" מסתיים בהברה פתוחה, ולכן "בו" בבי"ת רפויה.
נשאלת השאלה: מה קורה בפעם הראשונה? לכאורה זה אותו דבר — "זכרנו ה' אלוקינו" מסתיים באותה סיומת של הברה פתוחה, והיה צריך להיות גם כן "בו" רפוי. מדוע שם "בו" בדגש?
כאן מובא ההסבר. בסידור אדמו"ר הזקן עם הערות וציונים שחיבר הרב רסקין מלונדון, מובא בהערה בשם "סידור רבי שבתאי סופר": כשאומרים בפעם הראשונה "זכרנו בו", בעצם היה ראוי שיהיה כמו בהמשך — "זכרנו בו לטובה". שכן המילים "ה' אלוקינו" הן מאמר מוסגר, שהרי אנו מדברים אל ה' אלוקינו. כאילו היה כתוב "ה' אלוקינו, זכרנו בו לטובה, פקדנו בו לברכה", אלא שהניסוח הוא "זכרנו" תחילה, ואז מפסיקים באמצע ומכניסים מאמר מוסגר — "ה' אלוקינו" — וחוזרים לקודם.
יוצא אפוא שהמילים "בו לטובה" אינן צמודות ל"ה' אלוקינו", שהוא מאמר מוסגר, אלא ל"זכרנו" — אך ב"זכרנו" הייתה הפסקה של שתי מילים אחרות. נמצא שהמילה "בו" אינה באה בהמשך רצוף להברה פתוחה, שכן המילה שאליה היא נמשכת נעצרה במאמר מוסגר. לפיכך "בו" היא כמילה חדשה, ובאה בדגש — אין כאן סמיכות לקודם. ולכן אומרים בפעם הראשונה "בו" בדגש, ובהמשך זה חוזר להיות "בו" רפוי. זהו הרעיון המבדיל בין שלוש הפעמים.
לסיום: ימים רבים עצרנו ברצף הרמזים של "משנה תורה" לרמב"ם, והיום מתחילים את הרמז לספר הבא — "ספר זרעים". ספר זה כולל את הלכות כלאים, מתנות עניים, תרומות, מעשרות, מעשר שני, נטע רבעי, ביכורים, ושמיטה ויובל, שאת רמזיהם נראה בימים הבאים.
היום יש רמז לכותרת הספר. כידוע, כל ספר ברמב"ם נפתח בפסוק מסוים מן התורה, שבו פותח הרמב"ם את כותרת הספר. "ספר זרעים" נפתח במילים "תהי ידך לעוזריני כי פקודתך בחרתי". הרמב"ם פותח אפוא ב"פקודתך", וגם בפתגם היומי ישנה התייחסות ל"ופקדנו" שבא לאחר ה"בו". ככל הנראה יש כאן רמז מסוים לפסוק הראשון שבו פותח הרמב"ם את "ספר זרעים" — רמז רחוק במקצת, אך ברצף הרמזים זהו הרמז ליום זה.