אנחנו מתחילים היום, בשעה טובה ומוצלחת, את הקדמת המלקט — ההקדמה שכתב המלקט, דהיינו אדמו"ר הזקן בעצמו. וההקדמה הזו, כפי שאנו רואים בכותרת המשנה, היא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו. זה היה מכתב שאדמו"ר הזקן שלח כמכתב מקדים לקראת הדפסת התניא. האיגרת הזו, שאותה אנו לומדים כעת, לא נמסרה יחד עם התניא לראשונה — היא באה כמכתב מקדים, כהתנצלות ואף יותר מזה, כהסבר לחסידים, שהיו להם טענות קשות מאוד נגד כתיבת התניא.
זה דבר מעניין. אנחנו מכירים את ההתנגדות של המתנגדים לתניא, והזכרנו זאת בשיעור הקודם — בעניין ההעתקות השונות, הסופרים השונים והמשונים. אך הייתה גם התנגדות של החסידים לכתיבת התניא, כפי שנראה מיד, וכדי לתת מענה לחסידים שלח אדמו"ר הזקן את האיגרת הזו.
לפני שנקרא את האיגרת מבפנים, ניתן עוד הקדמה כללית אחת, הנוגעת לכללות הספר. הספר הזה נקרא 'ספר של בינוניים', והזכרנו זאת גם בשיעור הקודם. מעניין שאדמו"ר הזקן, לפני שכתב את הספר של הבינוניים, כתב ספר של צדיקים. היכן נעלם הספר של הצדיקים? מסופר שהסבא משפולי בא אל אדמו"ר הזקן, לעירו, ואמר לו: 'שמעתי שכתבת ספר של צדיקים. העולם אינו כלי לזה. ולכן, מכיוון שהעולם אינו כלי לספר הזה — הוא נעלה מדי — נגזר עליו שיישרף.' והוסיף ואמר לו: 'ואני אעלה באותו להב השמימה.' אחר כך הייתה שריפה גדולה בעירו של אדמו"ר הזקן, ובשריפה נשרף הספר של הצדיקים, וגם פרקים וחלקים מהשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן — כידוע שיש חלקים החסרים לנו. ובאותו פרק זמן הייתה הסתלקותו של הסבא משפולי, שאמר זאת מראש.
הספר שלנו, שהוא הקיים, הוא ספר של בינוניים. הספר של הצדיקים היה ספר אחר — אינני יודע כיצד נקרא — אך הוא נקרא ספר של צדיקים, ולא קראו לו תניא. ספר התניא הוא ספר של בינוניים. וכפי שאדמו"ר הזקן בעצמו כותב בתחילת פרק י"ד, מידת הבינוני היא מידת כל אדם. זה שייך לכל אחד; העולם כלי לזה, וזה הספר שיש לנו.
ידוע שהתניא נקרא 'תורה שבכתב של החסידות'. כל שאר הספרים הקיימים נקראים 'תורה שבעל פה של החסידות', ואילו התניא הוא התורה שבכתב של תורת החסידות. וההשוואה בין תורה שבכתב — מה שאנחנו מכירים כחמישה חומשי תורה — לבין התניא כתורה שבכתב של החסידות, היא השוואה מעניינת מאוד.
כמה פרקים יש בתניא? נ"ג פרקים — חמישים ושלושה פרקים. עם ההקדמה, שאליה אנו מתייחסים גם כאל פרק, שהרי כידוע, כאשר הרבי הריי"צ ביקש מתלמידים ומאחרים ללמוד תניא בעל פה, הוא הכניס גם את הקדמת המלקט כפרק שילמדו — ואם ההקדמה נחשבת כפרק, יש לנו נ"ד. כמה פרשיות יש לנו בתורה? כולם מכירים את הביטוי 'גן סדרים דאורייתא' — נ"ג. אך כשסופרים את פרשיות התורה יש לנו חמישים וארבע. על כך כבר דנים הרבה מפרשים: כיצד ניישב את הסתירה, שיש לנו חמישים וארבע פרשיות בתורה, ומצד שני ידוע שיש 'גן סדרים' — חמישים ושלושה סדרים?
יש כמה ביאורים. אחד הביאורים כתוב, שפרשת ניצבים וילך נחשבת כפרשה אחת. לפעמים מפרקים אותה, אך במהותה היא בעצם פרשה אחת, ואז אם ניצבים־וילך היא פרשה אחת — יש לנו נ"ג. אופן אחר שמתרצים: פרשת בראשית, הפרשה הראשונה של התורה, נחשבת פרשה כללית מאוד. היא כוללת היסטוריה כללית מאוד, ועוברת יותר מאלף שנה במה שהיא מתארת ומקפלת בתוכה. כל שאר פרשיות התורה אינן מקפלות כל כך הרבה — מפרשת נח ועד סוף ספר דברים, מספר השנים המקופל שם אינו מגיע למה שיש בפרשת בראשית לבדה. פרשת בראשית היא פרשה כללית, וכל שאר הפרשיות הן פרשיות פרטיות. לכן, כשכתוב שיש נ"ג סדרים בתורה, מתכוונים לחמישים ושלוש פרשיות פרטיות, חוץ מן הפרשה הכללית שהיא פרשת בראשית.
על דרך זה, יש לגבי התניא נ"ג פרקים פלוס הקדמה. ההקדמה היא כמו הפרשה הכללית — כאילו תואמת לפרשת בראשית — וחוץ מזה יש לנו עוד נ"ג פרקים. ולפני שנגיע ללימוד הפנימי, יש עוד התאמה מעניינת מאוד בין כל פרקי התניא לבין פרשיות התורה. אמרנו שיש חמישים וארבע פרשיות בתורה; מתוכן ארבעים וארבע פרשיות פותחות באות ו'. רוב פרשיות התורה מתחילות באות ו', ועשר פרשיות מתחילות באותיות אחרות — כמו פרשת בראשית ב-ב', פרשת האזינו ב-ה', ועוד. עשר פרשיות פותחות באותיות אחרות, וכל השאר פותחות באות ו'.
בדיוק אותו דבר בתניא: עשרה פרקים בתניא מתחילים באותיות שונות, וכל שאר פרקי התניא מתחילים באות ו'. זאת אומרת, ההתאמה כאן אינה מקרית. אמנם ציינו לכאורה דברים הנראים שוליים, אך זו הכוונה כשאומרים שזו תורה שבכתב של החסידות — גם בדברים הנראים כחיצוניים של העניין, גם בהם הדבר תואם באופן להפליא.
עכשיו נחזור ונלמד מבפנים את ההקדמה — בעצם את הפרשה הראשונה, את ה'בראשית' של התניא. אז הוא אומר: הקדמת המלקט, והיא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו. לאחר מכן באות שלוש אותיות בראשי תיבות: י', צ' ו-ו'. מהם ראשי התיבות? יש כמה וכמה אופנים לפענח את המילה הזו. אפשר להסביר שהכוונה 'יברכם צורנו וישמרם', או 'ישמרם צורנו וגואלנו', ועוד אופנים אחרים. אדמו"ר הזקן כתב זאת במכוון בראשי תיבות, כדי שיכלול את כל האפשרויות הטובות שאנחנו יכולים להכניס בשלוש האותיות הללו.
האיגרת הזו מחולקת לארבעה חלקים; גם המבנה שלה בפועל הוא ארבעה קטעים. הקטע הראשון הוא קטע פתיחה. הקטע השני בא להסביר היטב את טענת החסידים נגד — במירכאות — כתיבת התניא. הקטע השלישי ייתן את התשובה: מדוע, למרות הטענות הצודקות, התניא בכל אופן עונה על כל טענותיהם, וזה בסדר גמור שיש לנו את התניא. והחלק האחרון הוא חלק שהתווסף ממש סמוך להדפסה ונצמד לספר עצמו, המשתלב עם הקטע שכבר אנחנו מכירים מן ההסכמות הקודמות שלמדנו בשבוע שעבר — שלא להדפיס את הספר ללא רשות, מן הזכות שקיבלו המדפיסים הראשונים. אלו ארבעת החלקים של ההקדמה, ואנחנו נתחיל בחלק הראשון.
החלק הראשון הוא חלק פתיחה, ומעניין מאוד שאדמו"ר הזקן משתדל בו — למרות שזה נראה כסגנון שלו — לשלב פסוקים שונים או חלקי פסוקים ממקומות שונים בתנ"ך. הוא פותח בפסוק שמקורו מספר משלי: עֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא — אני פונה אליכם, אישים, מלשון אנשים; עליכם אני מפנה את האיגרת הזו.
יש מקום שעושים בו הקבלה מעניינת בין ספריו של אדמו"ר הזקן לבין ספריו של הרמב"ם. הרבי עושה זאת באחת השיחות, בכמה רבדים. אחד הדברים שהרבי כותב: הספר של הרמב"ם המדבר בענייני אמונה ובתשובות על שאלות — הספר המוכר לנו, מורה נבוכים — גם הוא פותח בפסוק הזה, עֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא, אבל עם הבדל מעניין: הרמב"ם, כשהוא פותח בפסוק, מביא אותו בשלמותו. מהו הפסוק בשלמותו? עֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם. ואילו אדמו"ר הזקן פותח בחציו הראשון של הפסוק מספר משלי, אך משמיט את חציו השני; הוא אינו מביא אותו כפי שהרמב"ם מביא. מדוע?
יש כאן הערה מעניינת מאוד. מפרשי המורה נבוכים מסבירים את כוונת הרמב"ם בהביאו את הפסוק ממשלי — מיהם האישים ומיהם בני האדם שאליהם מכוון הרמב"ם, המשתמש בלשון המליצית של שלמה המלך. הרמב"ם מדבר לשתי רמות של אנשים: יש את הרמה של האנשים החכמים, הפיקחים, המעמיקים, המבינים את עומק הדברים — להם הוא קורא 'אישים': עֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא. כידוע יש רמות במלאכים, ואחד השמות של מלאכים הוא 'אישים' — 'אישים' זו רמה גבוהה. וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם — אלו גם אנשים שלא יחכימו ולא יבינו את עומק הדברים; אמנם הם לא יגיעו לעומק דבריו של הרמב"ם, אך גם הם יוכלו למצוא בהם משהו.
לעומת זאת, אדמו"ר הזקן בוחר להביא רק את חציו הראשון של הפסוק, לרמז לנו שהוא אינו עושה שתי רמות. הוא פונה לכל אלה שלומדים את ספרו, ולכולם הוא קורא 'אישים': עֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא. הוא פונה לכולם באופן שהספר הזה — במיוחד כפי שנראה בחלק השלישי של ההקדמה — שייך לכל אחד. כל אחד יכול להבין אותו, כל אחד יכול ללמוד אותו, וכל אחד יכול להגיע לרמה של אישים שאליה מכוון הספר.
לסיכום, בחלק זה למדנו שהקדמת המלקט נכתבה בידי אדמו"ר הזקן כאיגרת מקדימה לחסידים, כמענה לטענותיהם על עצם כתיבת התניא. עמדנו על היות התניא 'ספר של בינוניים' — שהעולם כלי לו, בניגוד לספר הצדיקים שנשרף — ועל היותו תורה שבכתב של החסידות, עם ההקבלות המדויקות בין נ"ג פרקיו ופתיחותיהם באות ו' לבין סדרי התורה ופרשיותיה. עוד ראינו את מבנה האיגרת בארבעה חלקים, ואת משמעות פתיחתה בפסוק עֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא — שאדמו"ר הזקן מביא רק את חציו כדי לרמז שהספר פונה לכולם כאל 'אישים', ושייך לכל אחד ואחד.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הקדמת המלקט, ובפרט בטענת החסידים נגד כתיבת התניא — נבאר מה בדיוק היה מקור התנגדותם, ומדוע ראה אדמו"ר הזקן צורך להתייחס אליה במפורש.