"חדר" השבעים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שני ג' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת תרומה, יום שני, עם פירוש רש"י. תהילים, ג' בחודש, מפרק י"ח עד פרק כ"ב ועד בכלל. תניא, בהמשך פרק כ"ז, מהמילה "ואדרבה", ומסיימים בשיעור בדף ל"ד במילים "עדיין כנ"ל".
מקורו של הפתגם היומי הוא במכתב שכתב הרבי הריי"צ ב-ג' טבת בשנת תרצ"ח. אקדים מעט רקע על המכתב, שהוא מעניין מאוד. המכתב מופנה להנהלת אגודה בשם "אגודת טהרת בנות ישראל" שבווינה. חברות האגודה שאלו את הרבי: יש נשים הנוהגות בזמן נידתן בהרחקה וכו', אך הן מבקשות להבין מדוע צריך לטבול דווקא במקווה. הן טוענות שאם יסבירו להן זאת על פי השכל — יטבלו במקווה, אך רצונן להבין את הרעיון; והאגודה סבורה שאם אכן יבינו את הדבר, ישמרו עליו.
אם כן, שתי שאלות לפניהן: האם אכן ראוי להתאמץ ולהסביר להן את העניין בהיגיון, וכיצד ניתן להסביר זאת. הרבי הריי"צ משיב להן בהמשך המכתב ונותן להן יסודות למה שאפשר להסביר בנושא, אך לפני שהוא נוגע בשאלה עצמה הוא מקדים בעניין מצוות אהבת ישראל.
הוא כותב שם שאהבת ישראל היא מצווה הנוהגת בכל מקום ובכל זמן. עניינה — לשים לב למה שקורה לזולת, בין אם הוא איש או אישה, זקן או זקנה, בחור או בתולה, ילד או ילדה, ובין אם הדבר נוגע בגוף או בנפש. כל הנוגע לזולת הוא בכלל מצוות אהבת ישראל, והיא חובה על כל אחד. ומביא כמה הוכחות לכך שזו מצווה חשובה מאוד — שהיא שער הכניסה לתפילה וכו'.
ואז הוא מביא ששמע מאביו, הרבי הרש"ב, ששמע מאביו, הרבי המהר"ש, ששמע בשם אדמו"ר הזקן — וכאן בא הפתגם היומי. לפני שנקרא את הפתגם, נוסיף קטע הכתוב בהמשך, שבו הוא מדבר על חשיבותה של המצווה, של ההרחקות והטבילה במקווה.
הוא אומר: יש בתורה הרבה מצוות והרבה הלכות — מאות הלכות — המעידות עד כמה רוצה הקדוש-ברוך-הוא לשמור על גופו של היהודי. כדוגמה הוא מביא את דיני מאכלות אסורות, חיי משפחה וכדומה, שכל אלו שמירה על הגוף היהודי. הוכחה נוספת שהוא מביא: יש כלל שכאשר יש דבר של סכנה מול דבר של איסור — הסכנה חמורה יותר מן האיסור; לכן בדברים אסורים מוצאים לעתים מצבים שאפשר להתירם, אך דבר שבעייתו מפני סכנה — נוהגים בו בחומרה יתרה ואין מתירים, משום שזו סכנה לגוף, החשובה מאוד.
ואז הוא אומר שאיסור נידה הוא בגדר סכנה, ולא רק איסור. מלבד היותו איסור תורה, יש בו סכנה, שכן חיי משפחה בלא טהרה ובלא טבילה — הבנים והבנות הנולדים באופן זה, על פי רוב, מלבד האיסור, הם חולים ובעלי מום, בין בגוף ובין ברוח, בין בעת הלידה ובין לאחר זמן; יש בהם בעיה בנפש או בגוף. לפיכך כמה צריך להשתדל באהבת ישראל ולהסביר את חשיבות העניין, שהרי הדבר נוגע ממש להולדת ילדים בריאים וכדומה. זהו תוכן המכתב.
באמצעו, כאמור, מובאת אמרתו של אדמו"ר הזקן. וכעת נקרא את לשונה: "רבנו הזקן אמר: מצות אהבת ישראל היא ליליד עם ישראל" — מצוות אהבת ישראל מופנית ליהודי שנולד בעם ישראל, "אשר מעולם לא ראה אותו"; אף שלא ראית אותו מעולם, כיוון שהוא יהודי — מוטלת עליך מצווה לאהבו, בלא קשר אם אתה מכירו, ראית אותו או תפיק ממנו תועלת כלשהי. וכל שכן — "ומכל שכן לחבר עדת ישראל אשר במקום מגורו", שאם יש יהודי חבר הנמצא במקום מגוריך, ודאי ודאי שיש מצוות אהבת ישראל כלפיו, "שהוא בן או בת עדתו" — מי שהוא בן או בת של עדתך.
לעתים דבר זה קשה יותר, שכן כאן אהבת ישראל מחייבת: צריך להסתדר עמו ולחיות עמו. לעומת זאת, אדם שאינך מכיר, ואולי לא תפגשנו שנית — קל לך יותר לגדל כלפיו אהבה, שכן הדבר מחייב אותך פחות. ועל כך הוא אומר שהמצווה מוטלת כלפי כל אחד, בין אם אתה מכירו ובין אם אינך מכירו.
ידוע שהרבי, ביום קבלת הנשיאות בשנת תשי"א, בעת שדיבר, קבע כמה יסודות במה שנקרא משנתו, ואחד מהם היה עניין אהבת ישראל. הרבי אמר שיש שלושה דברים — אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל — שאי אפשר להפריד ביניהם; ויתרה מזו, אהבת ישראל היא זו שתביא לאהבת ה' ולאהבת התורה, ולאו דווקא להפך. ייתכן שיש לאדם אהבת ה', אך אם אינה חזקה דיה, לא תגיע גם לאהבת ישראל. אהבת ישראל היא יסוד גדול מאוד.
לפתגם זה יש לכאורה קשר לשיעור היומי בחומש דווקא ביום זה, ג' אדר א'. ביום שני של פרשת תרומה מדובר על הכרובים, והתורה אומרת שהכרובים צריכים להיות "פניהם איש אל אחיו". יש מפרשים — ובמיוחד ב"כלי יקר" — הכותבים שרעיון היות הכרובים "פניהם איש אל אחיו" מורה על השלום והרעות שצריכים לשרור בין יהודים, המתבטאים בשלום ובחיבור שבין הכרובים. יש בכך קשר תוכני.
וכיום, בהקשר לסדר הרצף של "משנה תורה" לרמב"ם — כיצד מתיישב הדבר עם הפתגמים? אנו נמצאים כעת בספר קדושה. כבר ראינו בפתגם קודם את הקשר לכותרת ספר קדושה, וכי הוא כולל את הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. הפתגם היומי תואם להלכות איסורי ביאה.
ראשית, כפי שראינו ברקע שבו נכתב המכתב — כולו נסב בדיוק על נושא זה, לעורר יהודים בעניין איסורי ביאה. ומלבד זאת, ברמב"ם, בהלכות איסורי ביאה, מדובר על נולדים שיש להם גדרי הלכה ומעמדים שונים — אם ממזר או כל מיני מצבים של נולדים מאיסורי ביאה. ואף על פי כן, אם הוא "יליד עם ישראל", נולד ליהודי, נוהגת בו מצוות אהבת ישראל, כלשון האמרה "ליליד עם ישראל". כך שבכל מצב שיהיה, תמיד צריך להיות עניין אהבת ישראל. זהו הקשר הכללי לנושא הלכות איסורי ביאה.