"חדר" המאה עשרים ואחת בהיכל היום-יום.
יום ראשון כ"א אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, פרשה ראשונה, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"א בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ק"ג-ק"ד ופרק ק"ה. תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק ל"ח, מתחילתו, מהמילה "והנה", עד דף נ', המסתיים במילים "איברי הגוף".
הפתגם היומי הוא סיומו של הפתגם דיום הקודם (כ' אדר שני). ביום הקודם למדנו את הסיפור שסיפר אדמו"ר הזקן, שבהיותו אצל המגיד ממעזריטש, קרא לו המגיד ביחידות ואמר לו דבר תורה על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". המגיד הסביר לו שיש אש מיוחדת שעל היהודי להביא מלמטה, ומתוך האש שהוא מביא מלמטה נמשכת אש מלמעלה. וכוחה של אש זו — ההתלהבות בעבודת השם — הוא "לא תכבה", שהיא מכבה את ה"לא". והוסיף שדבר זה ייחודי לאדמו"ר הזקן, שכן תפקידו לכבות "לא" גדול של המנגדים לחסידות.
היום ישנו המשך: מה סיים על עניין זה הצמח צדק כאשר סיפר את הסיפור לבנו, הרבי מהר"ש. נעיין בלשון הפתגם. הצמח צדק אמר, בסיום הסיפור הנזכר לעיל (כ' אדר שני): "זקני", אבינו הזקן — כלומר הסבא שלו, אדמו"ר הזקן — "הוא משה רבנו דתורת חסידות חב"ד". תחילה הוא אומר שהסבא שלו הוא משה רבנו של תורת חסידות חב"ד; כלומר ישנם קווי דמיון מקבילים בין משה רבנו לבין אדמו"ר הזקן, ובפרט בעניין הספציפי שעליו מדובר.
נעיין תחילה בנקודה שנאמרה על משה רבנו, ואחר כך נראה את הקו המקביל אצל אדמו"ר הזקן. על משה רבנו אמרו רז"ל שהתורה ניתנה לו, אלא שנהג בה טובת-עין. הגמרא במסכת נדרים מביאה את דברי רבי יוסי בן רבי חנינא: "לא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו". וממה הוא לומד זאת? הוא מביא משפט שבתחילת פרק ל"ד בספר שמות ומשפט שלקראת סיומו, ועושה ביניהם גזירה-שווה.
בתחילת פרק ל"ד, לאחר חטא העגל, כשאמר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו לעשות את הלוחות השניים, לשון הפסוק היא "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". וכידוע לומדים מ"פסל לך" — שהפסולת תהיה שלך; מדובר באבן יקרה, סנפירינון, שממנה עשה משה רבנו את הלוחות, ונאמר לו שהפסולת תהיה שלו, של אישי. ובסיום הפרק אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: "כתב לך את הדברים האלה", שיכתוב את התורה. ועושים כאן גזירה-שווה: "פסל לך" — "כתב לך"; כשם ש"פסל לך" פירושו שהוא שלך, כך "כתב לך" — מה שאתה כותב בתורה הוא שלך. כלומר, התורה ניתנה בעצם למשה רבנו ולזרעו. אלא, אומרת הגמרא, שמשה רבנו נהג טובת-עין ונתן את התורה לישראל: "זה שלי, אבל קחו גם אתם". ועליו נאמר: "טוב עין הוא יבורך".
בהמשך הגמרא דנה בכך, ומביאה פסוקים רבים המורים שהתורה ניתנה מלכתחילה עבור עם ישראל, ולא שמשה רבנו קיבלה לעצמו. ומסקנת הגמרא שאין הכוונה לעצם התורה — שהיא ודאי לכל ישראל — אלא לפלפולא דאורייתא, הכוח ללמוד דבר מתוך דבר. אילו היינו מקבלים רק את מה שניתן לנו, היינו מקבלים את הכתוב בלבד; אך היכולת ללמוד דבר מתוך דבר, להרחיב ולחדש חידושים — זו מתנה שקיבל משה רבנו, ומשה נהג בה טובת-עין ואמר לכל ישראל: "קחו לכם מתנה זו", שגם אתם יכולים ללמוד תורה בדרך זו. כך נאמר בגמרא על משה רבנו.
הצמח צדק אמר שהסבא שלו, אדמו"ר הזקן, הוא בבחינת משה רבנו: הוא היה אצל המגיד וקיבל ממנו באופן אישי את הכוח הזה של "לא תכבה", לכבות את ה"לא", ואף "לא" גדול; ניתן לו דבר אישי, אחד מעשרת הכוחות האישיים שלו. אך אדמו"ר הזקן נהג טובת-עין ואמר שרצונו שהדבר יהיה לכל החסידים. ולשון הפתגם: "אש תמיד האלוקי הנוגע לתורת חסידות חב"ד" — אותה "אש תמיד" שנתן המגיד לאדמו"ר הזקן, הנוגעת לחסידות חב"ד, הכוח שעל ידי החסידות אפשר לפעול על עצמו ועל הזולת וכו' — נתנו הרב המגיד מתנה לאדמו"ר הזקן, "וזקני נהג בה טוב עין, ויתנה לכל העוסקים בתורת החסידות". אדמו"ר הזקן נתן במתנה, שלכל יהודי הלומד חסידות יהיה כוח זה, תהיה לו ה"אש תמיד", ויוכל לכבות את ה"לא". זו מתנה שקיבלנו מאדמו"ר הזקן.
מסיים הצמח צדק: "ברור לי, אשר כל הלומד עם חברו" — כל יהודי הפועל בעניין זה ולומד חסידות לא רק לעצמו אלא מפיץ את מעלות החסידות הלאה — "הוא מעורר בו את האש תמיד האלוקית", מעורר אצל חברו את האש ואת החמימות; "והנה שכרו איתו, אשר זכותו זה לא תכבה לעד".
ישנם שני אופנים בביאור סיומת זו. האופן הפשוט, כפי שאנו מבינים בפשטות: הצמח צדק אומר שהשכר שיהודי מקבל על כך שהוא לומד חסידות עם יהודי אחר, הוא זכות שתישאר לנצח; לעולם לא תכבה, והיא תלווה אותו תמיד.
אך יש מי שרצה לפרש באופן מעניין: הרי כל רעיון תורתו של המגיד הוא שה"לא" יכבה — שנכבה את השלילי, את הנפש הממיתה. ולפי זה אומר הצמח צדק "ושכרו איתו אשר זכותו זה" — מה הזכות שלו? — שה"לא" שלו "תכבה לעד"; כלומר שיהיה לו תמיד הכוח הנצחי שה"לא" שלו יהיה כבוי. זו אותה מילה, אלא בקריאה אחרת של הפסוק והניקוד. אמנם הדבר מעט דחוק בלשון, אך יש בו מסר נוסף — הכוח שה"לא" יהיה כבוי לעד.
לסיום ולחידוד, בהקשר הקבוע לרמב"ם וליד החזקה: אנו נמצאים עתה בהלכות מעשרות, כפי שראינו בשיעור של אתמול בעניין העשר פעמים. גם היום העניין קשור להלכות מעשרות בנקודה מעניינת. ידוע שאחד ההבדלים בין תרומות למעשרות הוא שהתרומה ניתנת לכהן והמעשר ללוי, אך המעשר שמקבל הלוי אינו כתרומה: את התרומה שמקבל הכהן אסור לכל אדם לאכול מלבד כהן, וזר האוכל ממנה חייב מיתה. ואילו בהלכות מעשרות כותב הרמב"ם להיפך, בתחילת ההלכות, שהמעשר מותר לכל אדם. כלומר, אף שהלוי קיבלו, כל אחד יכול לאכול את המעשר, שכן אינו נעשה קדוש.
ומשה רבנו היה לוי. ובזה מונח מסר היום: משה רבנו קיבל דבר ואמר "קחו מזה, כולם יכולים לאכול". זהו בעצם רעיון המעשרות — שהלוי מקבל, אך אומר שכל אחד ואחד יכול לאכול ממנו.