"חדר" השבעים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ט' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, "תצוה", פרשה ראשונה עם פירוש רש"י [ביום ראשון מתחילים פרשה חדשה בחומש]. תהילים, ט' בחודש, מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש — פרק כ"ט, מהמילה "אך", עד דף ל"ו, המסתיים במילה "וגסותן".
הפתגם היומי נלקח משיחה של הרבי הריי"צ, שנאמרה באחרון של פסח בשנת תרצ"ה. בפתיחת השיחה אומר הרבי הריי"צ, שכבר דיבר פעם באריכות על כך שקיימת דעה — והוא מכנה אותה "דעה כוזבת" — הרווחת אצל אנשים, שהיום נשתנו הזמנים ונשתנו העיתים; דהיינו, שמה שהיו צריכים לעשות פעם, אולי אין צריכים לעשות כל כך היום. הרבי מדגיש שזוהי דעה כוזבת, וברור שהיום צריך לעשות כל מה שעשו פעם.
אלא מאי? מצד שני, אומר הרבי, יש היום מושג של "מרובה מידה טובה" — הטוב שעושים היום ערכו גבוה הרבה יותר מן הטוב שעשו פעם. אחרי הקדמה זו מופיע חלקו הראשון של הפתגם, שבמקורו כתוב ביידיש, ובתרגומו: הכוונה היא שנשתנו הזמנים רק בעניין ערכו של הדבר.
ויש כאן דבר מעניין. הרבי הריי"צ מדבר על חשיבה, על לימוד של משניות, תניא וחומש, אך מעניין השינוי שבשיחה: כשהוא מדבר על משניות ותניא, הוא מציין זאת ביחס לרחוב — כשהולכים ברחוב וחושבים משניות ותניא; וכשהוא מדבר על חומש, הוא מציין זאת ביחס לישיבה בחנות עם חומש. ומהו טעם ההבדל? מה זה משנה היכן אתה נמצא, והלוא הרעיון אחד הוא?
אחד החסידים דייק דיוק שאולי יש בו מן האמת: הרי בהלכה יש דברים שבתורה שבכתב שאין לומדם בעל-פה. משניות ותניא אפשר לומר בעל-פה, אבל חומש — שהוא תורה שבכתב — צריך ללמוד מתוך הספר. לכן, כשהולכים ברחוב, שם אי אפשר ללכת עם ספר וחושבים בראש — מתאים לחשוב משניות או תניא; אבל כשיושבים בחנות, אפשר להחזיק ספר, ולכן שם מציין הרבי את החומש. וזהו טעם השינוי.
בהמשך השיחה של הרבי הריי"צ — [בין קטע זה לקטע הבא שבפתגם יש בשיחה אריכות שלמה] — מדבר הרבי בכאב על כך שעל האברכים, ואפילו על הבחורים, השתלטה המשיכה והחיבור לחומריות ולגשמיות העולם בצורה חזקה מאוד. אמנם צריך להתעסק עם העולם, שהרי צריך לעבוד וכו', אך הוא מביא את הלשון שבמגילת איכה: "האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות". מהו "חיבקו אשפתות"? יש היום מצב של "חיבוק הזבל" — האשפה. עצם ההתעסקות עם העולם היא בבחינת "זבל" שאין ברירה אלא לעשותו, אבל "חיבקו אשפתות" — לחבק זאת? לאהוב זאת? להיות בכך באהבה ובחיבה? זה באמת אינו שייך.
והרבי מוסיף בכאב: "מילא אברכים" העובדים לפרנסתם, אבל אף הבחורים נעשו טרודים בכך כל יום. אחר כך הוא מסיים את הקטע ואומר, שהכאב על אנשי העסקים הוא שאין להם קביעות לתורה — לא רק קביעות בזמן, אלא אף קביעות בנפש. אדם צריך שתהיה לו קביעות בנפש בתורה. ואילו התפילה נעשית כבדרך אגב — מתפללים ואומרים את התפילה כלאחר יד, וכן פרקי התהילים; וכשהולכים אחר כך ברחוב מתייבשים לגמרי, כי אין בהם מאומה.
בסיום, חיבר הרבי שני קטעים מן השיחה לפתגם אחד, וסיים: "מ'טאָר ניט גיין אין גאס מיט אַ ליידיקן האַרצן" — אסור שיהיה מצב שהולכים ברחוב עם לב ריק, עם מוח ריק ועם ריקנות; כשאין לך מאומה, כי אין לומדים ואין מתמלאים, אזי הולכים ברחוב והמחשבות משוטטות בכל מיני דברים, מפני שאתה ריק. "מ'דאַרף האָבן תורה, מיט וואָס צו גיין אין גאס" — צריך שתהיה לנו תורה, שיהיה לנו עם מה ללכת ברחוב. כשאתה הולך ברחוב, עליך להיות מוגן וטעון, ולא שההליכה תהיה בצורה ריקנית. זהו תוכנו של הפתגם היומי.