בחלק הקודם למדנו על פרק ב, ובו התבארו ארבעת העולמות והצורך בראשי הדור. כעת נעמיק בשאלה מהו טיב הקשר של יהודי לצדיק — האם מדובר בקשר לצדיק פנימי או חיצוני, ומהי הדרך היחידה שבה יהודי מתקשר לבורא עולם.
עלינו לדייק בלשון התניא: הלשון הנקוטה כאן היא לשון רבים — הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל. השאלה היא האם ישנם צדיקים רבים שדרכם קשורים, או שיש ראש אחד לבני ישראל, ומה כוונת התניא בכך. על כך יש ביאור מאוד מעניין שהרבי מבאר.
הרבי מקדים ושואל שאלה: בגוף האדם, מה יותר חשוב — המוח או הלב? המוח נמצא למעלה, ממנו מתחיל הכל, הוא הראש והמחשב של כל המערכת. הלב מזרים לו דם, ובלי הדם המוח אינו יכול לפעול. ודאי שכל איבר חשוב, והשאלה היא מהי מידת החשיבות של כל אחד.
מצד אחד כותב הרמב"ם שהמלך הוא לב כל קהל ישראל — המלך הוא הלב של עם ישראל. מצד שני אנו יודעים שיש מוח, ראש בני ישראל. רבי — ראשי תיבות ראש בני ישראל — הוא ראש, לא לב. אם כן, מה בדיוק ההבדל בין תפקיד המוח לתפקיד הלב, וכיצד מתרגמים זאת בראשי בני ישראל או בצדיקים בלשון רבים?
התפקיד של המוח שונה מהתפקיד של הלב שינוי מהותי. המוח, האופן שבו הוא פועל על כל המערכת — אפילו עד הציפורניים — אינו שווה אצל כולם. לכל איבר הוא נותן משהו שונה: הפקודות שהמוח נותן לעין הן ראייה, לידיים כתיבה ותנועה, ולרגליים תנועה משלהן. הוא אינו נותן לכולם אותו דבר; כל אחד מקבל רק את המשהו האישי שלו. הלב, לעומת זאת, מזרים לכל האיברים דם, וכל האיברים מקבלים ממנו אותו דבר. אלה שני תפקידים שונים.
מה זה בנמשל? התפקיד של הלב במידה מסוימת עמוק יותר וחשוב יותר מתפקיד המוח. בקשר שבין יהודי לבורא עולם ישנן שתי רמות. יש את נקודת ההתקשרות עצמה — שהוא בכלל קשור לבורא עולם באופן כזה שהוא יהודי ויש לו יחידה שבנפש, מה שביידיש קוראים לו "דאָס פינטעלע איד", נקודת היהדות, הניצוץ היהודי. הניצוץ היהודי, בכל ביטוי שניתן לתת לו, שווה אצל כולם — אין הבדל בין יהודי אחד לשני. את הנקודה הזו, השווה אצל כולם, מקבל האדם מן הלב, כי הלב נותן את הנקודה השווה אצל כולם. הוא מזרים דם לכל האיברים, והסירקולציה של המערכת עובדת כשהלב מזרים דם לכולם, והדם חוזר ללב וחוזר חזרה — כל האיברים, אפילו המוח, מקבלים את הדם. אמנם החלק העדין יותר, אבל הכל דם.
לעומת זאת יש את הקשר שבין יהודי לקדוש ברוך הוא המושתת על כמה אתה לומד, כמה אתה יודע וכמה אתה מבין ברמות שונות — ואצל כל אחד זה ברמה אחרת. זה הוא מקבל מן המוח.
כך בעם ישראל: הקדוש ברוך הוא שתל בעם ישראל ראש בני ישראל. אמנם קוראים לו ראש בני ישראל, וקוראים לו מלך — שהוא תפקיד של לב. הוא נותן לעם ישראל את הקשר הפנימי לבורא עולם, שבזה כולם שווים. לב יש כזה אחד. אבל אלה שמלמדים יהודים תורה, נותנים להם תכנים, נותנים להם רגש חזק — בזה יש שינויים: יש כאלה שנותנים בעיקר את זה, ויש כאלה שנותנים את זה, וכן הלאה. לכן מצאנו גם בזמן משה רבנו שהיה את משה רבנו, ותחתיו היו לו שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות. יש את הנקודה הבסיסית שמקבלים ממשה רבנו, ויש את הפרטים שבהם שונה אחד מן השני, שאותם מקבלים מראשי בני ישראל.
כאן בתניא מדבר האדמו"ר הזקן בעיקר על הנקודה של המוח שבעם ישראל, ולכן הוא אומר זאת בלשון רבים — הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל — כי כאן מדובר על אלה שנותנים בעיקר את הצד השונה מאחד לשני. כשמדובר על ראש בני ישראל, על משה רבנו שבדור, ודאי שיש לו את שתי המעלות גם יחד: הוא נותן גם את הלב וגם את המוח. יש כאלה שיש להם רק תפקיד לתת מוח, אך משה רבנו יש לו את שתיהם.
לכן משה רבנו נקרא ויהי בישֻרון מלך — האיש שהוא מלך בישרון הוא משה רבנו, שהיה המלך. ומשה רבנו נקרא גם "משה רבנו". מה ההבדל בין הכינוי "רבנו" לכינוי "מלך"? אלה שני תפקידים שונים. "רבנו" הוא מלשון שהוא הרב שלנו, שהוא מלמד אותנו. ומה היה סדר הלימוד שבו משה רבנו לימד? כתוב שבתחילה ישב רק עם אהרן, אחר כך נכנסו בניו, ואחר כך נכנסו האחרים — בשלבים. לא כולם קיבלו באותה רמה או באותה מידה. אך מצד זה שהוא מלך, כולם מרגישים אותו דבר — זה המלך שלנו.
אם כן, למשה רבנו יש את שני התפקידים. כאן האדמו"ר הזקן מדבר בעיקר על התפקיד של ה"רבנו", תפקיד הרב, ולכן יש גם ביטויים בלשון רבים, כי ברב יכול להיות הרבה, ואילו במלך יש רק אחד. זו הערה כללית למה הכוונה כאן בתניא.
אם כך, יוצא שלא יכול להיות בשום פנים ואופן יהודי שקשור לבורא עולם אם זה לא בא באמצעות המוח של עם ישראל, הראש של עם ישראל. אין דרך אחרת — זו הדרך היחידה.
מסיים האדמו"ר הזקן ואומר: ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל — בזה נבין את מה שהגמרא אומרת. הגמרא במסכת כתובות אומרת על הפסוק לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך. האמת שהגמרא מביאה את אותו רעיון ממש גם על פסוק קודם — ואתם הדבקים בה' אלוקיכם — ואחר כך על הפסוק הזה. האדמו"ר הזקן בוחר להביא זאת דווקא מן הפסוק השני, "ולדבקה בו", שכן כך גם בהלכה: כשמסתכלים ברמב"ם המביא רעיון זה, הוא מביא את הפסוק השני, וגם במדרשים זה בעיקר על הפסוק השני, אף שהגמרא אומרת זאת על שניהם.
מה אומרת הגמרא? התורה אומרת "ולדבקה בו", ושואלת הגמרא שאלה פשוטה: מה זאת אומרת "ולדבקה בו", במי — בקדוש ברוך הוא? וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? קטע אחד קודם מוסיפה הגמרא: הרי כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא, ואיך אפשר בכלל להידבק באש?
עד כאן האדמו"ר הזקן אינו מביא את ציטוט לשון הגמרא, אלא מסכם אותה בלשונו. לשון הגמרא היא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו. הרמב"ם, כשהוא מצטט את הגמרא, מוסיף משפט משלו: הוא מתחבר להם בכל מיני חיבור — כל דרך שבה אתה יכול להיות מחובר וקשור, אפילו דרך הנראית גשמית כזו או אחרת, שבה אתה מתחבר לתלמיד חכם — אומרת הגמרא מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה.
האדמו"ר הזקן מסכם את הגמרא בלשונו: שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש. גם כאן מוסיף האדמו"ר הזקן מילה על הגמרא, כפי שהיה בתחילת הפרק כשהביא את הלשון חלק אלוקה ממעל והוסיף את המילה "ממש", ודיברנו על כך בהרחבה שם. האדמו"ר הזקן אומר שלא תחשוב שהקדוש ברוך הוא נתן לך אמצעי להידבק בו דרך התלמיד חכם, וזה כאילו מחליש את הדבקות בבורא עולם — ברירת מחדל, שכיוון שאינך יכול אחרת אומרים לך שתהיה דבוק בתלמיד חכם. לא כך; זה כאילו נדבק בשכינה ממש, כפשוטו. זו הדרך שבה אתה דבק.
ומהי הכוונה "תלמיד חכם"? אין הכוונה סתם אדם היודע כמה ספרים. בשפה המדוברת אומרים שאדם היודע כמה משניות כבר אפשר לומר עליו שהוא תלמיד חכם, ואף בהלכה — בת כהן המתחתנת עם מי שאינו משבט לוי או כהן, הרבי כותב להם מכתב שבת כהן צריכה להתחתן עם תלמיד חכם, ולכן כדאי שילמד איזושהי מסכתא כדי שייחשב תלמיד חכם ולא תהיה בעיה בעניין הזה. כלומר, בשפה המדוברת יכול כל ילד שגמר כיתה ד' ולמד מסכת להיקרא תלמיד חכם. אך לא זו הכוונה כאן. כאן "תלמיד חכם" הוא כינוי לדרגת החוכמה. כפי שנראה בפרק ג, חוכמה היא כוח, רמת ביטול מוחלט לאלוקות. תלמיד חכם הוא תלמיד מן החוכמה, שהוא מקבל — ואצלו הביטול לאלוקות באופן מוחלט, וזה לא כל אחד. לא כל מורה בכיתה של קבוצת תלמידים הוא האמצעי לקשר את היהודי לבורא עולם באופן שעליו מדובר כאן; מדובר כאן ברמה האמיתית של תלמיד חכם.
אם אדם דבק בתלמיד חכם, אומר האדמו"ר הזקן בהמשך, כי על ידי דבקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן ושורשן הראשון שבחוכמה עילאה. באמצעות התלמיד חכם, באמצעות המוח, כל יהודי קשור לשורש, לחוכמה עילאה, לעצמותו ומהותו של בורא עולם — וזו הדרך היחידה. שכן הוא יתברך וחוכמתו אחד, כפי שכבר למדנו בעמוד הראשון של הפרק, שכשאומרים חוכמה אי אפשר להפריד בין החוכמה לבינו יתברך, הוא וחוכמתו אחד. הארכנו בזה כשלמדנו זאת בעמוד הקודם. ממילא כל נשמה קשורה לחוכמתו יתברך באמצעות התלמיד חכם.
הוא מוסיף עד כמה קיצוני הדבר, בסוגריים: והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים — מה קורה עם אלה שאינם קשורים לתלמיד חכם? לא רק שאינם קשורים, ואף אינם מסתפקים בלהיות פסיביים, אלא הם מורדים בתלמיד חכם, נלחמים בו ומפריעים לו. כמו בתקופת משה רבנו, שהיו יהודים נגד משה רבנו, ובעצמם היו אנשים חכמים מאוד שידעו ללמוד — קורח וכדומה. אך גם אלה הנקראים "פושעים" או "מורדים בתלמידי חכמים" — זה לא יעזור להם, הם אינם יכולים להתנתק. יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמה של התלמיד חכם. הבחירה שלהם היא רק האם הקשר שלהם לתלמיד חכם יהיה באופן פנימי או באופן חיצוני.
לסיכום, בחלק זה למדנו את ההבחנה בין תפקיד ה"לב" — המלך, הנותן לכל יהודי את נקודת ההתקשרות הפנימית שבה כולם שווים — לבין תפקיד ה"מוח", הרב והתלמיד חכם, הנותן לכל אחד לפי מדרגתו, ובזה נעוצה לשון הרבים "הצדיקים והחכמים". ראינו שמשה רבנו כולל את שני התפקידים גם יחד, ולמדנו מדברי הגמרא ש"כל הדבק בתלמידי חכמים כאילו נדבק בשכינה ממש", שכן דרך התלמיד חכם — שהוא בחינת חוכמה — מתקשר כל יהודי לעצמות ומהות הבורא, וזו הדרך היחידה.
בחלק הבא נעסוק בבחינת האחוריים ובתפקיד ההורים — כיצד גם מי שאינו דבוק בפנימיות עדיין יונק מבחינת האחוריים של התלמיד חכם, ומה מקומם של ההורים בהמשכת הקשר.