"חדר" השלוש מאות עשרים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ' תשרי, ד' דחול המועד סוכות, ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, ברכה, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ' בחודש, אומרים מפרק צ"ז עד פרק ק"ג כולל.
תניא, ממשיכים ביום הזה עדיין את אגרת כ"ג. השיעור היומי בעמוד 272, מהמילים "ועל כן", ומסתיים במילים "כמו שכתוב בזוהר הקדוש".
בפתגם היומי מביא הרבי מנהג, ולאחר מכן מסבירו על פי פנימיות העניינים. ראשית, מהו המנהג? "בעת הנענועים" — כידוע, בשעה שמנענעים את ארבעת המינים מנענעים אותם לשש קצוות, ובכל אחת משלוש הפעמים שמנענעים לכל קצה מקרבים את ארבעת המינים לכיוון החזה, סך הכול שמונה עשרה פעמים. אומר כאן הרבי, שהמנהג הוא שבעת הנענועים צריך הלולב — שלושת המינים שביד אחת עם האתרוג שביד השנייה — להגיע בכל פעם עד החזה, ואז לחזור, וכך בכל שלוש הפעמים.
"מגיעים הד' מינים למקום שמכים בו באמירת 'אשמנו'" — אותו מקום שבו מכה האדם על החזה בעת אמירת הווידוי, לשם צריכים ארבעת המינים להגיע. וברור שההדגשה שזהו "מקום שמכים בו באמירת אשמנו" היא חלק מהסבר המנהג; שכן אילו נועד הדבר רק לציין את המקום שאליו צריך להגיע, היה די במשפט הראשון — שצריך להגיע לחזה — ולא היה צורך להוסיף "שזה מקום שמכים באמירת אשמנו". אלא שדבר זה מסביר לנו את תוכן העניין, כפי שממשיך הרבי בהמשך.
בשולחן ערוך כתוב לגבי אמירת "אשמנו", שיש דעה שמכים על הלב, ואז מובא: "ויש נוהגים להכות על החזה". מנהגנו הוא שבאמירת "אשמנו" מכים על החזה, לא על הלב, ובארבעת המינים צריך להגיע לאותו מקום.
מהו הביאור? נעיין בו ואז נבין את הקשר. הביאור מובא מתוך שיחה של הרבי הרש"ב, שאמרהּ לתמימים של תומכי תמימים בשמחת תורה של שנת תרס"ט. וכך אמר: "אמר אאמו"ר [הרש"ב] באחת ההתוועדויות", שיש לומר — כלומר, יש להסביר — מדוע בעת הנענועים צריך להגיע עד החזה: "שזהו כמו הענין, שעל ידי הכובד ראש שקודם התפילה, שמתמרמר בנפשו, על ידי זה יכול להיות אחר כך התפעלות המידות בתפילה".
חז"ל אומרים שאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. מהי משמעות הכובד ראש? שהאדם נמצא בתוך תוכו בהתבוננות על שפלות מצבו, ובכך שובר מעט את עצמו לפני התפילה. מצב זה, שהוא ניגש לתפילה מתוך תחושה זו, יסייע לו שלאחר מכן, בתפילה, תפעל ההתבוננות על לבו ויתעורר בו רגש של אהבת ה' ביתר קלות; שכן אין הוא ניגש לתפילה עם כל גסותו, אלא כבר הקדים לפני התפילה את הכנת הכובד ראש, וממילא ההתפעלות בתפילה קלה יותר. זהו הסדר של הכובד ראש וההתפעלות שלאחריו.
עניין זה קיים גם במובן רחב יותר. הכובד ראש הוא ב"מיקרו" — בכל בוקר לפני התפילה יש את הכובד ראש ואת ההתעוררות שלאחריו; ובמובן הרחב יותר הדבר קיים גם במעגל התאריכים. אם ניקח את חודש תשרי — יש בו את ראש השנה, ובעיקר את יום הכיפורים, שבו אומרים וידויים. כל יום הכיפורים עם וידוייו הוא כמו הכובד ראש: האדם אומר במשך כל היום את הווידויים ומכה "אשמנו", והדבר גורם לו התמרמרות בנפשו.
לאחר מכן מגיע סוכות, שבו צריך לפעול שכל ההמשכות העליונות של המקיפים העליונים של הסוכה יומשכו עד ללב בפנימיות. ומי פועל שיומשכו ללב בפנימיות? ארבעת המינים. ולכן עושים זאת באותו מקום שהכרנו והכנו ביום הכיפורים — משום שזהו אותו רעיון: הכנת את עצמך ביום הכיפורים, כדי שלאחר מכן, בבוא סוכות, תפעל התפעלות המידות כראוי. זהו ההסבר הפנימי למנהגנו. לכן מדגישים במנהג שזהו מקום שמכים בו באמירת "אשמנו", שכן יש קשר בין ה"אשמנו" לנענועים של חג הסוכות.