"חדר" הראשון בהיכל היום-יום.
שבת י"ט כסלו ה'תש"ג. הפטרה "חזון עובדיה".
באותה שנה שהרבי הוציא לאור את ה"היום-יום" חל י"ט כסלו בשבת, ועובדה זו נוגעת למנהגים הראשונים שהרבי מביא בתחילת החדר של יום זה. הרבי פותח: "שבת י"ט כסלו, ב' [דפרשת וישב], ה'תש"ג. הפטרה חזון עובדיה".
כיוון שיש נוהגים בשבת זו, שבת פרשת וישלח, לומר את ההפטרה הפותחת במילים "ועמי תלואים" שבספר הושע — הרי לפי מנהגנו אמרו את ההפטרה "ועמי תלואים" כבר בשבת הקודמת, שבת ויצא, ולכן בשבת זו, שבת וישלח, אומרים את הפטרת "חזון עובדיה", שהיא כל ספר עובדיה, ספר קצר.
המנהג השני שהרבי מביא: "אין אומרים אב הרחמים וצדקתך". "אב הרחמים", כידוע, אומרים בכל שבת לפני תפילת מוסף, והוא מעין אזכרת נשמות. כתוב במדרש ובעוד מקומות שזו תפילה על הנפטרים, שכיוון שבשבת אין גיהינום — שלא ישובו אליו במוצאי שבת. ביום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים "אב הרחמים", וכיוון שי"ט כסלו הוא יום שאין אומרים בו תחנון, וחל בשבת, אומר הרבי שביום הזה אין אומרים "אב הרחמים".
הוא הדין ל"צדקתך" — שלושת הפסוקים הנאמרים בשבת בסיום תפילת מנחה, לפני "עלינו לשבח". שלושת הפסוקים מופיעים בשולחן ערוך, לפי שבשבת במנחה הסתלקו שלושה צדיקי עולם — יוסף הצדיק, משה רבנו ודוד המלך — ולזכר זה אומרים צידוק הדין בשלושת פסוקי "צדקתך" מספר תהילים, שכל פסוק מכוון לאחד משלושת הגדולים הללו. אך ביום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים "צדקתך", ולכן בי"ט כסלו אין אומרים אותו.
לשלמות העניין, מעניין שמאותה סיבה אין אומרים בשבת במנחה, בתפילת שמונה-עשרה, את הנוסח "ישמחו" — שכן אומרים בליל שבת ובשבת בבוקר; בשבת במנחה אין אומרים אותו, מאותה סיבה שזה זמן הסתלקותם של שלושה גדולי עולם. [לגבי משה רבנו יש דיון בהלכה אם אכן הסתלקותו היתה בשבת, או שהסתלקותו היתה ביום שישי ורק קבורתו היתה בשבת.] על כל פנים, זהו העניין שאין אומרים "צדקתך".
שיעורים: חומש, וישלח, שביעי עם פירוש רש"י, עד סיום הפרשה.
תהילים, מפרק צ' עד פרק צ"ו.
תניא, מתחילים את ספר ליקוטי אמרים, מ"הנקרא בשם" עד "וקצרה כו'", וכן אומרים את שתי ההסכמות — הסכמת הרב מהאמיל דוואהלין והסכמת הרב יהודה ליב הכהן.
מנהג נוסף שהרבי מביא: "אין הש"ץ מתעטף בטלית - למנחה, ומעריב, - לא בשבת ויו"ט ולא בר"ה". מנהג העולם שהשליח-ציבור מתעטף בטלית לכבוד הציבור גם בתפילת מנחה וערבית, אך מנהג ליובאוויטש אינו כן, אלא נוהגים על פי הקבלה, שבה כתוב שיש אפילו סכנה להתעטף בטלית בלילה. הזמן היחיד שמתעטפים בליובאוויטש בטלית בערבית הוא בליל יום הכיפורים בלבד; ואפילו במוצאי יום הכיפורים, שעדיין נשארים עטופים בטלית, מורידים אותה מהראש. וכפי שכתב הרבי לשליח שבקהילתו דחקו בו אנשים שינהג בטלית גם במנחה וערבית — שלכל הפחות יפעל שבערבית לא תהיה הטלית על הראש אלא רק על הכתפיים, שכן על פי קבלה יש בזה עניין של סכנה. זה מה שהרבי אומר כאן, שבמנהגנו אין מתעטפים בטלית למנחה ולערבית לעולם.
דבר נוסף אומר הרבי: "ההילולא של הרב המגיד ממעזריטש - ג' וישב תקל"ג, ומנוחתו כבוד באניפאלי". הרב המגיד הוא רבו של אדמו"ר הזקן, ויש אמרה שהמגיד קרא לאדמו"ר הזקן ממש לפני פטירתו ואמר לו: "היום, י"ט כסלו, זהו יום ההילולה שלנו, יום החתונה של שנינו". דבר זה לא הובן אלא כעבור עשרים ושש שנה: באותו יום היתה הסתלקות המגיד, וכעבור עשרים ושש שנה — באותו יום בחודש, באותו יום בשבוע ובאותה פרשה, ג' וישב — היה יום גאולתו של אדמו"ר הזקן ממאסרו, ואז הובן מה שאמר לו רבו שזהו יום ההילולה של שניהם.
גם בפתגם רואים שהרבי מדגיש שאצל שניהם היה זה באותו יום. אצל המגיד הוא כותב שהיה זה ג', יום שלישי, פרשת וישב, בשנת תקל"ג. ובקטע הבא, כשהוא מדבר על אדמו"ר הזקן שיצא לחירות ממאסרו הראשון בי"ט כסלו, הוא כותב אף הוא "ג' וישב תקנ"ט לפנות ערב" — ומדגיש שהיה זה באותו תאריך בחודש (י"ט כסלו), באותו יום בשבוע (יום שלישי), ובאותה פרשה (פרשת וישב).
דבר זה מדגיש נקודה שראינו בהקדמה, במכתב שקראנו בשיעור הקודם — שהרצף וההמשך של הבעל שם טוב והמגיד נמשך אצל רבותינו נשיאינו, אצל אדמו"ר הזקן. בקטע הקודם היתה הדגשה "והיא היא תורת הבעש"ט", שתורת הבעל שם טוב ממשיכה אצל אדמו"ר הזקן; וגם כאן רואים שהמגיד אמר שיום הסתלקותו, וההמשך של אותו יום, הוא יום גאולתו של אדמו"ר הזקן — שאז החלה הפצת תורת חב"ד בצורה רחבה הרבה יותר.
שלושת הדברים המודגשים הם: י"ט כסלו, יום שלישי בשבוע, והדגשה שלישית שזהו יום הילולה של שניהם. הרבי מביא באחד המאמרים (בשנת תשכ"ה), שידוע שיש שלושה דברים יסודיים: עולם, שנה, נפש; ושלוש נקודות אלו מדגישות שההשוואה ביניהם היא בשלושתם. היות הדבר ביום שלישי בשבוע — חלוקת ימי השבוע היא לפי ימי הבניין, ימי בריאת העולם, כנגד "עולם"; י"ט כסלו — חלוקת ימי החודש היא לפי חלוקת השנה, כנגד "שנה"; והילולה — כנגד "נפש", מה שקורה עם הצדיק. בשלושת מבטים אלו, עולם, שנה, נפש, יש קשר חזק מאוד בין המגיד לבין אדמו"ר הזקן.
בקטע הבא מביא הרבי ממכתב שכתב אדמו"ר הזקן בעצמו לאחר צאתו מהמאסר, אל הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ובו תיאר לפניו את יום גאולתו. וכך לשונו: "ברם כגון דא צריך לאודועי" ["ברם" פירושו "אמת"] — אני רוצה להודיע ולספר לך — "כי יום אשר עשה ה' לנו יום י"ט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע". שוב רואים במכתב אדמו"ר הזקן כיצד הוא מדגיש את הקשר בינו לבין המגיד, על כל פרטיו.
ואז הוא מתאר במכתב: "וכשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי" — אדמו"ר הזקן אמר תהילים באותו יום, וכשהגיע לפסוק זה שבפרק נ"ה — "קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו יצאתי בשלום מה' שלום". שזהו היום שבו פדה בשלום נפשו. יש על כך אריכות גדולה מאוד בהתוועדויות הרבי בי"ט כסלו, שמדגיש ומסביר את המשמעות של המילים "פדה בשלום נפשי"; צריך לראות כל דבר במקומו, אך זו נקודת העניין.
לאחר קו מפריד בין הקטעים בא הפתגם הנוגע ליום זה, י"ט כסלו. הרבי כותב תחילה שזהו "יום התוועדות וקבלת החלטות טובות". גם כאן יש רמז מעניין: ארבע המילים "יום התוועדות וקבלת החלטות" הן ראשי תיבות של שם הוי' — כפי שראינו במכתב. זהו יום שבו חסידים מתוועדים ומקבלים החלטות טובות.
באיזה תחום בעיקר מקבלים החלטות טובות? הרבי מציין כאן שני דברים: ראשית, "בקביעות עתים לתורה - הנגלית ודא"ח [ודברי אלוקים חיים] - ברבים", לקבוע זמן לימוד ברבים, הן בתורת הנגלה והן בפנימיות התורה. דבר נוסף — "חיזוק דרכי החסידים באהבת רעים". "דרכי החסידים" הכוונה למחויבותו של החסיד להשפיע על כל סביבתו: כל מי שבא עמו במגע, להעביר לו ולשתפו בדברים הנפלאים וביהלומים היקרים שתורת החסידות מביאה. בהתוועדות מחזקים ומעוררים עניין זה, את ההנהגה בדרכי החסידים.
דבר נוסף כותב הרבי: "נוהגין לסדר חלוקת הש"ס". כיוון שצריך בכל שנה ושנה לגמור את כל הש"ס, עושים חלוקה בין כל הקהילות, "על פי הסדר המבואר באגרת הקודש", בדיבור המתחיל "הוכיח תוכיח". בסוף התניא אומר אדמו"ר הזקן שבכל הקהילות יעשו חלוקת הש"ס, ואם יש קהילה שאין בה די אנשים לחלק ביניהם את כל הש"ס — יתחברו עם קהילה נוספת; והעיקר שבכל שנה בי"ט כסלו יעשו את חלוקת הש"ס ללימודו של כל הקהל. ועוד מופיע שם באגרת הקודש, שכל מי שלוקח חלק בחלוקת הש"ס יאמר בכל שבוע את פרק קי"ט בתהילים.
ביחס לחלוקת הש"ס אומר הרבי: "בליובאוויטש - משנת תרס"ג ואילך - היו מסדרים חלוקת הש"ס בכ"ד טבת". מה אירע בשנת תרס"ג? כפי שקראנו בקטע הקודם, במכתבו של הרבי הרש"ב על עניינו הנפלא של י"ט כסלו — מכתב שנשלח בשנת תרס"ב — הרי הפעם הראשונה שחסידים יכלו לחגוג את י"ט כסלו מתוך הבנת משמעותו היתה בשנה שלאחר מכן, תרס"ג. ומתרס"ג ואילך החלה חגיגת ההתוועדויות של י"ט כסלו בעוצמה כזו, שלא נותר באותו יום פנאי גם לסדר חלוקת הש"ס, ולכן דחו את החלוקה מי"ט כסלו לכ"ד טבת.
מדוע לכ"ד טבת? יום ההילולא של אדמו"ר הזקן. באחת השיחות אומר הרבי, שיום ההילולא של אדמו"ר הזקן הוא סוג של יום גאולה: כשם שיש גאולה מן הגויים ששמים אדם בכלא, יש גאולה מן הגוף — שאף הוא סוג של כלא לנשמה — ולכן יום ההילולא הוא סוג של גאולה מן הגוף. לכן העבירו את חלוקת הש"ס מי"ט כסלו לכ"ד טבת מפני "אפס הפנאי" בי"ט כסלו. נקודה זו שאל הרבי את חמיו, הרבי הריי"צ, מדוע באמת העבירו, וזו התשובה שהשיב לו: מפני אפס הפנאי, שפשוט לא היה זמן, ולכן העבירו זאת לכ"ד טבת.
אלא שהנהגה זו, שהעבירו מי"ט כסלו לכ"ד טבת, נמשכה חמישים שנה בלבד — מתרס"ג עד תשי"ג. בשנת תשי"ג החזיר הרבי עטרה ליושנה: בכ"ט כסלו תשי"ג קבע הרבי שמכאן ואילך תחזור החלוקה לי"ט כסלו. ואכן, מתשי"ג ואילך קשורה חלוקת הש"ס לי"ט כסלו, כמנהג מקדמת דנא, שיהיה זה היום שבו עושים חלוקת הש"ס. זהו סיום הקטע הראשון, החדר הראשון בהיכל הנפלא של היום-יום.