"חדר" הארבעים ואחד בהיכל היום-יום.
יום חמישי א' שבט, ראש חודש, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, וירא, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, אומרים את החלק הראשון, מפרק א' עד פרק ט' כולל.
תניא, נמצאים בפרק ט"ו שהתחלנו ביום הקודם, וממשיכים מהמילה "ובבינוני" עד המילה "מרגילותו" בדף כ"א.
הפתגם היומי. כבר למדנו קודם, בפתגם של כ"ב כסלו, שהרבי ציין את הוראת הרבי הריי"צ באמירת שיעור התהילים היומי. שיעור התהילים היומי הוא תקנה שהרבי הריי"צ עורר עליה בשנת תרפ"ז, בשנת המאסר שלו, ומאז אמר עליה דברים נפלאים מאוד — כמה גדול כוחה של אמירת תהילים זו.
הפתגם היומי נלקח ממכתב של הרבי הריי"צ, שכתבו בחודש סיוון תרצ"ג — שש שנים לאחר שיצאה תקנה זו לדרך. לשלמות העניין נעיין במכתב המקורי שממנו נלקח הפתגם. המכתב כולו נשלח ליהודי בשם הרב מגידסון, שהיה שלוחא דרבנן ונסע ממקום למקום — לזרוע רוחניות ולאסוף גשמיות. הרבי הריי"צ כותב לו הדרכה, כיצד לדבר עם החסידים שייפגש עמם ומה לפעול עליהם.
בחלק הראשון של המכתב כותב לו הרבי הריי"צ עד כמה יש לעורר את החסידים ללמוד חסידות, וכמה הדבר פועל נחת רוח למעלה. יש שם גם נקודה מעניינת — שאינה קשורה לפתגם, אך לשלמות העניין — שצריך לפקוח את עיני החסידים: פעמים רבות הם "צועקים", היינו כותבים פ"נ ומבקשים על ענייני פרנסה, בריאות וילדים, ורואים שאינם נענים ואינם מקבלים את מבוקשם. אומר הרבי הריי"צ, שהסיבה לכך היא ששוכח החסיד את תפקידו וחובתו — שיהיו לו שיעורי חסידות קבועים; שכן כאשר חסיד לומד חסידות הוא מעורר נחת רוח אצל רבותינו נשיאינו, וזה פועל להמשיך שפע.
בחלק השני של המכתב אומר לו הרבי הריי"צ: כשאתה נוסע ממקום למקום, תחקור ותראה מה עלה בגורל התקנה שנתקנה שש שנים קודם לכן בעניין אמירת התהילים היומית — שבכל מניין יאמרו לאחר התפילה את שיעור התהילים היומי, וגם המתפלל ביחידות יאמר את השיעור היומי; חובה זו מוטלת על כל חסיד ועל כל אחד ואחד.
הרבי הריי"צ מוסיף שם פתגם מעניין בשם הצמח-צדק: ההלכה אומרת שכוס של ברכה — כשבאים לברך ברכת המזון ומחזיקים כוס של ברכה — צריך להגביהה טפח לפחות. נטל הצמח-צדק הלכה זו והפיק ממנה מסר מעניין: אף לדוד המלך יש כוס, כמו שנאמר "כוס ישועות אשא", ומהו כוסו של דוד המלך? ספר תהילים. כשם שאת כוס הברכה הגשמית עלינו להגביה טפח, כך כוסו של דוד המלך מגביהה את כולנו טפח ומרוממת אותנו — אם אנו לוקחים על עצמנו את אמירת התהילים.
ובקטע זה בא הפתגם. הרבי הריי"צ כותב, שאמירת התהילים בכל יום לאחר התפילה — מנהג זה אין בו שום הפרש, כלומר אין בו נדנוד שבעולם, "וכוונתה הפנימית הנוגעת לכלל ישראל ממש בגשמיות". כלומר, הרבי הריי"צ אומר שהוא רואה שתקנה זו ממשיכה שפע לכל אחד ואחד בבני חיי ומזוני; אדם הצריך ברכה לפרנסה, לבריאות ולילדים בגשמיות פשוטה — התהילים הוא כלי וצינור להמשכת כל השפע. וכן ברוחניות — אדם הרוצה שתהיה לו יראת שמים, הכרה, הבנה וחיבור לענייני יהדות. "עלינו להשתדל בכל מיני השתדלות אשר יוקבע בכל בתי כנסת - מאיזה נוסח שיהיה" — צריך פשוט להשתדל בכך.
באותו מכתב מאריך הרבי הריי"צ, שאמירת ריבוי תהילים מאירה, מחממת ומטהרת את האוויר. הוא אומר, שכאשר פועלים עם יהודי אחר ולפעמים רואים שאין מצליחים — מדוע? מפני שהאוויר עכור; אך כשהאוויר נקי, קל יותר להאיר את העולם ולפעול. וכיצד מנקים את האוויר? על ידי אמירת אותיות התהילים.
לשלמות העניין כדאי לראות קטע מעניין שאמר הרבי פעם בהתוועדות שבת בראשית תשי"ז. הרבי סיפר שם סיפור קצר: הרבי הריי"צ, בראש השנה של שנת תרצ"ה, סיפר לחסידים מה שאירע עם הצמח-צדק בראש השנה תר"ג. כלומר, הרבי הריי"צ רצה לפעול דבר-מה, וכביכול "ייצר" זאת בסיפור על הצמח-צדק שאירע באותו יום, ועל ידי הסיפור אף פעל.
וכך סיפר: רבותינו נשיאינו נהגו שבליל ראש השנה אין מדברים בסעודה מאומה, אפילו לא דברי תורה — שכן כל רגע מימים אלו נעלה מאוד. אך הצמח-צדק סיפר בתר"ג, שכשהיה ילד צעיר עשה סבו אדמו"ר הזקן דבר חריג בליל ראש השנה תקס"ט: הוא קרא לבנו אדמו"ר האמצעי ולנכדו הצמח-צדק, והחל לדבר על עצמו ואמר: "במשך השנה שעברה עשיתי כך וכך בעלי תשובה, כך וכך יהודים עובדי השם, וכך וכך צדיקים" — ואף נקב במספר. "אם כן", אמר, כפונה לקדוש-ברוך-הוא, "מגיע לי שכר; והשכר המגיע לי — אני תובע שפלוני בן פלוני תהיה לו פרנסה בהרחבה, ולפלוני בן פלוני תהיה בריאות הגוף". ופנה לבנו ולנכדו העומדים לצדו ואמר: "אתם שני עדים, ועל פי שני עדים יקום דבר; אתם עדים שמגיע לי השכר, ואני דורש שיהיה כך וכך".
כל זאת סיפר הצמח-צדק בתר"ג, וזאת סיפר הרבי הריי"צ בתרצ"ה. שאלו את הרבי הריי"צ: כשסיפר הצמח-צדק זאת בתר"ג, האם רצה על ידי הסיפור לפעול גם בזמנו אותו דבר? היה ניכר שאכן זו היתה המטרה. אך הרבי הריי"צ לא הותיר זאת להשערה, אלא בעצמו — בתרצ"ה, בעת שסיפר את הסיפור — אמר כך: הרי הנהיגו את מנהג אמירת התהילים כבר שמונה שנים קודם לכן, ואם במשך שמונה שנים אומרים כולם תהילים לאחר המניין, הרי נתווספו בעולם כמה מיליוני אותיות תורה; לפיכך הוא מבקש שהקדוש-ברוך-הוא ייתן בתמורה כך וכך עשירות לעם ישראל, בזכות שהביא לעולם כמה מיליוני דברי תורה.
והרבי הריי"צ אמר, ששוויין של אותיות התורה בזמן הגלות רב יותר. דוגמה לכך — כמו אברהם אבינו, שכאשר נתן אוכל לאנשים במדבר ולא רצו לברך, אמר להם סכום מופלג לשלם, באומרו שבמדבר יקר הדבר יותר מאשר בעיר; כך אמירת אותיות התהילים בגלות שווה יותר מאשר בזמנים טובים. ולפיכך הוא דורש מהקדוש-ברוך-הוא שייתן שפע רב.
את כל זאת סיפר הרבי בתשי"ז — מה שסיפר הרבי הריי"צ בשם הצמח-צדק, שסיפר בשם אדמו"ר הזקן. ואז אמר הרבי בתשי"ז: כל הסיפור הזה היה בתרצ"ה, שלושים וחמש שנה קודם לכן; ואיני יודע אם השכר שהגיע עבור אותם מיליוני אותיות שדיבר עליהם הרבי הריי"צ כבר שולם במלואו לעם ישראל. אך גם אם כבר שולם, הרי מאז ועד היום נתווספו עוד הרבה אותיות תורה, ולכן אפשר לתבוע יותר. ולפיכך תובע הרבי שיהיה לאנשים בגשמיות, בהרחבה, בזרעא חייא וקיימא, בבריאות הגוף ובפרנסה. "והעדים", אומר הרבי, "כל הנוכחים בהתוועדות אתם עדים", שהקדוש-ברוך-הוא צריך לתת לכל אחד ואחד בהרחבה גדולה. אלו ביטויים עוצמתיים, שבהם דרשו רבותינו כמה גדול השכר שצריך להיות עבור אמירת התהילים, וכמה הדבר יביא בעזרת השם שפע רב לכל אחד. אמן.