"חדר" התשעים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"א אדר א' תרס"ח.
שיעורים: חומש, פרשת כי-תשא, שישי עם פירוש רש"י. תהילים, כ"א בחודש, אומרים את שני הפרקים ק"ד ו-ק"ה. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל'; השיעור מתחיל מהמילים "אבל באמת" עד סיום הפרק, ומסתיים במילה "בגרות".
הפתגם היומי מקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"א אדר א' תרצ"ח. הוא נכתב אל מי שהיה אז בחור בישיבה בפרשבורג, ואשר לימים נודע כאחד מגדולי הפוסקים בדורו — הרב הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר.
במכתב כותב הרבי לבחור על שתי הגדרות יסודיות ומוכרות אצל חסידים: "חסיד" ו"מקושר", ומסביר מהו "חסיד" ומהו "מקושר". בפתגם היומי מובא רק החלק הנוגע להגדרת "חסיד", כציטוט מאותו מכתב.
וכך כותב הרבי: "שם חסיד הוא שם קדום". המושג "חסיד" אינו מושג שהתחדש בחסידות מהבעל שם טוב, אלא שם קדום, שהשתמשו בו כבר בדורות קודמים, ומצוי הוא בדברי רז"ל. כך, למשל, אומרת הגמרא (עירובין י"ח, ב') על האדם הראשון: "אדם הראשון חסיד גדול היה". כשהגמרא מבקשת לתאר את מעלתו הרוחנית והאלוקית של האדם הראשון, היא נוקטת בביטוי זה. הרי שהמושג "חסיד" הוא מושג קדום, המצוי כבר בדורות קודמים.
אולם יש הבדל גדול בין משמעות המושג "חסיד" כפי שהוא מופיע בחז"ל, לבין המושג "חסיד" כפי שהוא בתורת חסידות חב"ד, ועל הבדל זה עומד הרבי בפתגם הנוכחי. התואר "חסיד" בחז"ל הוא — כלשונו — "תואר השלמות וההפלגה"; המושג בא לתאר מי שנמצא בשלמות, מושלם ומופלג במשהו, ולכן קוראים לו "חסיד". במה הוא שלם? או בשכל — שהוא חכם מאוד, או במידות — שיש לו מידות מיוחדות, או בשניהם יחדיו. על כל פנים, כשאומרים על מישהו שהוא "חסיד", מתכוונים להפליא מאוד את שלמותו.
אמנם בתורת חסידות חב"ד המשמעות שונה לגמרי. התואר "חסיד" אינו בא לתאר מי שמושלם במשהו, אלא — בקיצור נקודת הדברים — אדם המכיר את מצבו ואת מעמדו הנפשי והרוחני, ועושה הכול כדי להשלים את החסר ולהתקדם. זהו "חסיד".
הרבי מפרט בכך ארבעה פרטים. הראשון: מי שמכיר את מהותו העצמית ואת מעמדו בידיעת התורה, בלימודה, ואת מצבו בקיום המצוות — אדם שמכיר את עצמו, ויודע בדיוק מהו מעמדו בתורה, כמה הוא יודע וכמה הוא לומד, וכמה הוא מקיים מצוות. זהו שלב א'.
שלב ב': יודע הוא מה שחסר לו — משהכיר את מצבו, הוא יודע גם לאן עליו להתקדם, מה חסר לו, מה עליו להוסיף בתורה ומה עליו לחזק בקיום המצוות. שלב ג', והוא החשוב: "ונותן לב ודואג למלאות את החסר" — לא די בכך שהוא יודע מה חסר לו, אלא הוא משתדל ומתעסק ברצינות כדי להשלים את החסר. ושלב ד': הוא מרבה במשמעת ובדרך של קבלת-טוב — גם אם עדיין לא הגיע להרגשת העניינים הנפלאים שאליהם עליו להגיע, הוא עושה אותם כבר מתוך משמעת וקבלת-טוב גדולה. ארבעת הדברים הללו הם "חסיד" בתורת חסידות חב"ד.
כדי להשלים את העניין, מעניין לציין מה כותב הרבי הריי"צ בהמשך המכתב על הגדרת "מקושר", ובה שלושה דברים. "מקושר" על פי תורת חב"ד הוא: ראשית, מי שיש לו קביעות בלימוד תורת החסידות בכל יום, ובפרט בשבת; שנית, שומר הוא על התקנה של אמירת התהילים היומי ואמירת התהילים של שבת מברכים; ושלישית, מזמן לזמן הוא כותב לרבי ומודיע מה נעשה עמו בלימוד ובעבודת השם. אלו שלוש ההגדרות של אדם שאפשר לומר עליו שהוא "מקושר". אלו הן שתי הנקודות שכתב הרבי באותו מכתב לרב וואזנר.
ונסיים בהקשר לרמב"ם, שכן אנו רואים את הקשר הפתגמים למהלך ה"משנה תורה" לרמב"ם. פתגם זה, בדומה לפתגם שקראנו אתמול, הוא כנגד ההלכות האחרונות בספר הפלאה — הלכות ערכים וחרמים. כפי שדיברנו בפתגם הקודם, גם היום כל תוכן הפתגם הוא בעניין המושג "ערכים", לפי הסברו של אדמו"ר הזקן על מסכת ערכין — שאדם יעריך את עצמו, שתהיה לו הערכה עצמית נכונה של מצבו. גם כאן, הפתגם מדבר על מהו חסיד: מי שיודע להעריך את מעמדו, יודע מה נעשה עמו, ויודע מה עליו לעשות — בהתאמה לנושא הלכות הערכים שבספר הפלאה ברמב"ם.