"חדר" המאה ארבעים ושש בהיכל היום-יום.
יום חמישי י"ז ניסן, שני לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת אחרי-מות, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, י"ז בחודש, אומרים מפרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל. תניא, ביום הזה בחלקו האחרון של פרק מ"א. השיעור היומי מתחיל בעמוד מאה ושש עשרה במילים "והנה בהכנה" ומסתיים במילה "כנודע".
הפתגם היומי קצר, ומבוסס על שיחה של הרבי הריי"צ (פסח תרט"ג). בהגדה של פסח כתוב: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". בשיחה מבאר הרבי הריי"צ את המשמעות הפנימית של משפט זה. מה מעורר כאן צורך בביאור מיוחד? על פי פשט מדובר במי שמרבה לספר, ואם מדברים עליו — על האישיות — היה מתאים יותר לומר "הרי הוא משובח". מדוע נאמר "הרי זה משובח" ולא "הוא"?
הרבי הריי"צ מבאר, כאן בקיצור רב, וכפי שהרבי ביאר ביתר הרחבה בשיחה בפסח תשי"א: מבואר בחסידות שאחד מכינויי האלוקות הוא "זה". "זה" הוא דבר שאפשר להצביע ולהראות עליו, זהו הדבר האמיתי, המוחלט והמהותי ביותר שבכל דבר — זה אלוקות.
יש לנו תיאור בסוף מסכת תענית, שבו מתארת הגמרא את העתיד לבוא: עתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מהצדיקים שבאותו מעמד מיוחד מראה באצבעו ואומר: "הנה אלוקינו זה", "זה השם קיווינו לו" וכו' (פסוק בישעיהו). רואים שכאשר הצדיקים מרגישים את הגילוי האלוקי הגדול שעמם, פורץ מהם הביטוי "הנה אלוקינו זה". נמצא שהביטוי "זה" מבטא אלוקות. וזה מה שהוא אומר כאן: "הרי זה משובח" — המילה "זה" מורה על מדרגה דקדושה, כמו שנאמר "הנה אלוקינו זה", הביטוי שבסוף תענית שיאמרו הצדיקים לעתיד לבוא.
מכיוון שזוהי המציאות האמיתית, היחידה והבלעדית של כל דבר — כפי שאומר הבעל שם טוב, ומביא ממדרש תהילים, ואדמו"ר הזקן מבאר באריכות בשער היחוד והאמונה — שהקדוש-ברוך-הוא מהווה ומחיה כל דבר בכל רגע ורגע, הרי המציאות של כל דבר היא אלוקות. אלא שהקדוש-ברוך-הוא צמצם את עצמו, והמציאות נראית לנו גשמית וחומרית, ואיננו רואים באופן טבעי את האמת האלוקית.
מה צריך לקרות כדי שנראה את האמת של הדברים, שנוכל להצביע על כל דבר ולומר "הנה אלוקינו זה", ולא להתבלבל מן המעטפת החומרית והגשמית? האדם צריך לעבוד על עצמו ולהסתכל על הדברים בצורה נכונה. כרגע, כשהדברים אינם נראים נכונה, זהו סוג של "מצרים" — לשון מיצר; אנו נמצאים בתוך מיצר וגבול, ובגללם איננו רואים את האמת. אך אם אדם פועל על עצמו "יציאת מצרים", יוצא מן המיצרים וההגבלות של עצמו ומזכך את חומריות גופו — הוא רואה את הדברים בצורה אחרת.
על כך נאמר "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים". "לספר" — כמו אבן ספיר, לשון זיכוך; אדם שמרבה לזכך את עצמו ולצאת מן המיצרים והגבולים, זוכה לראות אלוקות. ולא רק רואה — "הרי זה משובח" — ה"זה" שלו, הדרגה האלוקית שבו, הנקראת "זה", נמצאת אצלו בגילוי באופן הנפלא, הרחב והמשובח ביותר שאפשר, משום שפעל על עצמו יציאת מצרים.
כי בלעדי זה לא ירגיש את ה"זה", ויהיה לו העלם והסתר. אך כשיש יציאת מצרים — יש גילוי, ולא סתם גילוי אלא באופן של "משובח", באופן של רחבות. זהו הרמז: לכן לא נאמר "הרי הוא משובח" אלא "הרי זה משובח", כדי להדגיש מה נעשה משובח — גילוי האלוקות שבאדם.
אשר לקשר לפי סדר ה"יד החזקה" לרמב"ם: אנו נמצאים בספר העבודה, בהלכות מעשה הקורבנות. מהו הקשר בין הפתגם להלכות אלו? בפרק ט"ז בהלכות מעשה הקורבנות יש התייחסות הלכתית לאדם הנודר להביא קורבן, ומודגש ההבדל בין האומר "הרי זה קורבן" לבין האומר "הרי עלי קורבן". יש בכך הבדלים הלכתיים ברמת מחויבותו של האדם לקורבן — אם זו מחויבות אישית או שהוא מדבר על הקורבן עצמו, וזהו "הרי זה". ההלכה הייחודית מתייחסת למקרה שבו אומרים "זה", בשונה מ"עלי". זהו הרמז לפתגם, המדגיש אף הוא את המעלה שבעניין "הרי זה".