שמו של הרבי מהר"ש נקשר בסיפור נאה שהתרחש בסעודת הברית שלו. אחד מאחיו הגדולים, רבי אלעזר, בנו של הצמח צדק, פנה אל אביו ושאל על שם מי נקרא התינוק — האם על שם שמואל הנביא? השיב לו הצמח צדק כי לא על שם הנביא נקרא, אלא על שמו של שואב מים פשוט שהיה בעיר פולוצק ושמו שמואל. ועל ההשערה בדבר שמואל הנביא הוסיף הצמח צדק והעיר: "חכם עדיף מנביא". דמותו של אותו שואב מים לא נותרה מתוארת, אך שמו נקבע לדורות בשמו של הרבי.
רבי שמואל נולד בליובאוויטש בב' באייר, יום המסמל בספירת העומר את מידת תפארת שבתפארת. על מדרגה זו נשען הפתגם המובא ב"היום יום" ליום זה: כאשר התפעל מלמדו של הילד מרוחב ידיעותיו, הגיב הצמח צדק ואמר — "מה הפלא שתפארת שבתפארת עושה כל כך טוב?" שנת הלידה המקובלת היא תקצ"ד, אף כי ב"היום יום" עצמו, בתאריך ב' אייר, נכתבה השנה תקצ"ג. הרבי אף העיר על שתי הגרסאות, והציע שההבדל ביניהן נעוץ אולי בהבחנה שבין העיבור, שהיה בתקצ"ג, ובין הלידה, שהתרחשה בתקצ"ד.
בשנת תר"ח נשא רבי שמואל בזיווג ראשון את הרבנית סרנא, בתו של אחיו האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן — אחייניתו. החתונה הייתה מפוארת ורבתי, ואלפי חסידים באו להשתתף בה. אך בתוך שבעת ימי המשתה חלתה הכלה, וכעבור שלושה חודשים נפטרה. כדי להפיג את צערו של הבן על הטרגדיה, ציווה הצמח צדק לקבוע לו חדר צמוד לחדרו, שיוכל להיכנס אליו בכל עת, והיה מראה לו כתבי יד ודברים שלא גילה לאיש מבניו האחרים.
כעבור שנה, בתר"ט, נשא רבי שמואל בזיווג שני את הרבנית רבקה, נכדת האדמו"ר האמצעי מצד אמה הרבנית שרה. עליה מסופר הסיפור הידוע: בהיותה כבת שמונה עשרה חלתה, והרופא ציווה עליה לאכול מיד בקומה משנתה. משום שסירבה לטעום קודם התפילה, הקדימה לקום עוד יותר. משנודע הדבר לחמיה, אמר לה הצמח צדק את הדברים המובאים ב"היום יום" לט"ז בשבט — כי מוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול — ובירכה באריכות ימים. הרבנית רבקה הסתלקה בי' בשבט תרע"ד בקירוב גיל שמונים, ומנוחתה כבוד בליובאוויטש.
בשנת תרט"ו הורה לו אביו הצמח צדק להתחיל בעבודת הכלל, והצמיד לו מזכיר, רבי שמואל בעריש. באותה שנה, בחודש כסלו, הגיעה פקודה מן השר בוויטבסק כי הצמח צדק ישתתף באספה שעניינה הדפסת ספרים. הצמח צדק לא רצה לנסוע, ושלח את רבי שמואל כבא כוחו. משם ואילך נשא רבי שמואל בעול הכלל במסירות נפש: בתרי"ז נסע לפטרבורג בענייני הציבור, בקשר תמידי עם הרב אהרון מן העיירה בילינץ, שאף הוא נשלח פעמים רבות בשליחות הצמח צדק לעיר הבירה; בתרי"ט נסע לאשכנז כדי להיפגש עם עסקני הציבור שישבו מחוץ לרוסיה ולפעול למען עם ישראל.
בתרכ"ג נסע לקייב והציל מאות משפחות שעמדו להיגרש מכפרי וולין. באחת מן השיחות סיפר הרבי הקודם על מפגשו עם הגנרל שהיה ממונה על גזירת הגירוש. הגנרל שאל אותו אם הוא מנהיג היהודים, והשיב לו רבי שמואל: "לא, המנהיג הוא אחר" — מתכוון לאביו — "ואני המשרת שלו", והחל להסביר לו את מעלת המשרת, בהביאו את דוגמת יהושע בן נון שנקרא בתורה משרת משה. דבריו קנו את לב הגנרל, וזה כתב מכתב לפטרבורג בבקשה לדחות את הגזירה בעשר או חמש עשרה שנה. בתרכ"ה נסע שוב לפטרבורג ופעל לביטול חוקים מגבילים שהוכנסו לסנאט נגד יהודי ליטא וז'מוט, אזורים שרוסיה השתלטה עליהם והחלה להצר את צעדי היהודים בהם.
בי"ג בניסן תרכ"ו הסתלק הצמח צדק, ומיד מילא רבי שמואל את מקומו וקיבל את הנשיאות בליובאוויטש. סימנים ורמזים רבים נתן הצמח צדק על כך שבנו הצעיר ימלא את מקומו. הוא היה אומר מאמרים מיוחדים לרבי שמואל לבדו, ובעוד שלכל אחד מבניו העניק כינוי מיוחד — "בעל הבית שלי", "הלמדן שלי", "החסיד שלי" — אמר על רבי שמואל "כולהו יתנהו בי", בו כלולות כל המעלות יחד. עוד בחיי הצמח צדק ציווה עליו להתחיל לומר חסידות ברבים, ושלח פתק לחסידים ובו הכתוב "אליו תשמעון כאשר שמעתם אלי". באחד ממכתביו כתב לו: "חזק ואמץ לכתוב ולהגיד, ואני סומך אותך בסמיכה רבה, ולא תירא משום אדם. והשם יתברך יצליח לך בגשמיות ורוחניות ללמוד וללמד, לשמור ולעשות". וביטוי חזק במיוחד אמר: "פך השמן הרוחני שהבעל שם טוב מסר למגיד למשוך את אדמו"ר הזקן לדורותיו, בכוח הזה משכו את חותני, ובכוח זה משח אותך".
בקיץ תרכ"ח נסע רבי שמואל לצרפת ולמקומות נוספים כדי להיפגש עם עסקני הכלל. באחד ממכתביו מחודש מנחם אב של אותה שנה חתם ממקום שעל גבול גרמניה, מריין באד. בשובו התעכב כמה ימים באודסה, בתשרי תרכ"ט שהה בקישינב, ורק אחר כך שב לליובאוויטש. בתקופת נשיאותו התחוללה אנטישמיות עזה ברוסיה, ושרים רבים בממשלה שנאו את ישראל וזממו פרעות. רבי שמואל חש באחריות הכבדה שהוטלה עליו, ומסר נפשו לעמוד בראש המערכה להצלת יהודים. בתרכ"ט סידר בפטרבורג ועד קבוע של עסקנים יהודים שיתעניינו בענייני הכלל ויגנו על זכויות היהודים. במשך עשר שנים, מתר"ל עד תרמ"א, נסע בעצמו פעמים רבות ברחבי רוסיה ומחוצה לה, הכול בענייני עסקנות ציבורית ובמסירות נפש כדי לעצור את הפרעות.
בתרמ"א פרצו פוגרומים בקייב ובניז'ין, ורבי שמואל נסע ישר לפטרבורג להיפגש עם שר הפנים. תחילה מצא חן בעיניו והשיג הבטחות למניעת הפרעות, אך משפרצו בכל זאת, שב אליו ודיבר עמו קשות: כיצד ייתכן שאינו עומד בהבטחתו? הוא אף רמז שיהודי חוץ לארץ לא ישתקו. משתמה השר "מה אתה מאיים עליי עם אנשי חוץ לארץ?", השיב לו: "אינך מכיר את הפסיכולוגיה היהודית, אינך מכיר את אהבת האחים שיש להם מקצה העולם עד קצהו". בעקבות דברים אלו נאסר רבי שמואל בבית המלון ששהה בו והוחזק שם יומיים כאסיר. ביום השלישי שוחרר, שב ונפגש עם שר הפנים, ונענה בהבטחה לתשובה בתוך שבועיים. באותו קיץ, בי"ב בתמוז תרמ"א, נולד נכדו הרבי הריי"צ, וכשחזר לליובאוויטש לברית סיפר על התעסקותו באותה עת. הוא הזכיר כי בראשית עבודת ההשתדלות ביקש מאביו ברכה, והלה השיב לו שברכה כמוה כגשם — אם חורש וזורע אדם, יש למטר על מה לשרות. "אני עשיתי מה שצריך, חרשתי וזרעתי, עכשיו אני צריך את הגשם", אמר רבי שמואל, ובפועל אכן הצליחה ההשתדלות והוא פעל להשקטת הפרעות.
רבי שמואל הסתלק באור ליום השלישי, י"ג בתשרי תרמ"ג, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. עוד בברית שלו, בשעה שדיבר על השם, אמר הצמח צדק מילים סתומות: "הפסוק אומר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ויש כמה מדרגות בימים — יש שבעים ויש שמונים; 'בהם' עם האותיות". איש לא הבין את כוונתו. כמעט חמישים שנה עברו, ובחודש סיוון תרמ"ב, כשלושה חודשים וחצי לפני הסתלקותו, פירש רבי שמואל את הרמז: גימטריה של 'בהם' ארבעים ושבע, ובצירוף שלוש האותיות עצמן — חמישים. "אבא אמר 'בהם' עם האותיות, שזה חמישים", אמר ונאנח. וכך היה, שהסתלק לאחר חמישים שנה.
בערב ראש השנה של אותה שנה נכנס רבי שמואל אל הרבנית רבקה, ומדבריו הבינה כי בשנה זו תהיה ההסתלקות. משהזכירה לו שנשארים ילדים קטנים, אמר לה: "אני אעלה שלושים ושתיים מעלות למעלה, ואת תעלי שלושים ושתיים מעלות למטה". הרבי הקודם ביאר את הדברים: באותו זמן נערכו שלושים ושתיים מדרושי מאמריו — הוא יעלה למעלה עם שלושים ושתיים המדרגות, והיא תאריך ימים עוד שלושים ושתיים שנה. ואכן הסתלקה בתרע"א, כעבור שלושים ושתיים שנה. ביום ההסתלקות עצמו, עשרים וחמש דקות קודם, נטל את שעון הכיס שלו, ניתקו מן השרשרת ותקע בו פיסת נייר, כדי שבשעה אחת עשרה וחמישים ואחת בלילה ייעצרו מחוגיו. אז ציווה להכניס אליו את בניו זה אחר זה — תחילה הבכור רבי זלמן אהרון, אחריו הבן השני מוורשה שיצא בבכי גדול, ואחריו הצעיר רבי מנחם מנדל. לבסוף קרא לבתו חיה מושקה, שהייתה עדיין נערה, ואמר לה: "הייתי צריך להוליך אותך לחופה יחד עם אמא, אבל כשהקדוש ברוך הוא אינו רוצה...", הניח ידיו על ראשה ובירכה. ובעודו יושב על כיסאו, בדיוק בשעה אחת עשרה וחמישים ואחת, יצאה נשמתו.
בניו של רבי שמואל
הבכור, רבי שניאור זלמן אהרון, נולד בי"ט במנחם אב תרי"ט והסתלק בי"א במרחשוון תרס"ט. שמו הראשון על שם אדמו"ר הזקן, והשני על שם סבו מצד אמו, רבי אהרן משקלוב, שהיה חתן האדמו"ר האמצעי. בברית כינה אותו הצמח צדק "רז"א", ובאותו רגע השתמש בלשון הזוהר "דרזא תמירא" — הסוד הנעלם, שגם הוא ראשי תיבות שמו. בעל מידות טובות בטבעו היה, אך בעל לב חזק: אף שסבל ייסורים קשים לא הוריד דמעה על צערו שלו, ותמיד חייך, אך צער הזולת פגע בו עד עמקי נפשו. פעם נשאל אם אחיו הרבי הרש"ב ראוי לנשיאות, והשיב במשל: בכל דבר יש ממוצע בין הקצוות — בין עשיר מופלג לעני שעל הפתחים, בין איש חסד לאכזר — אך בין רבי לאדם רגיל אין ממוצע: "או שהוא רבי או שהוא רמאי, ואחי רמאי הוא ודאי לא". פעם אחרת, כשראה חסיד המרבה בתעניות, סיפר לו משל על בניית בית מרחץ בעיר: יעצו לראש הקהל לגבות מס מן העשירים ולפטור את העניים, שאין להפיק מהם דבר. והנמשל — הגוף הוא העיר ואבריו תושביו: העשירים הם העיניים והאוזניים והפה, והעניים הם הקיבה והבטן; מוטב לגבות את המס מן העשירים, כלומר לשמור על העיניים והפה והאוזניים, ולא לעסוק בסיגופי הצום.
הבן השני היה כבוד קדושת אדמו"ר רבי שלום דב בער, הוא הרבי הרש"ב, שעליו יסופר בהרחבה בבוא העת. הבן רבי אברהם סנדר הסתלק בהיותו בן שמונה, עוד בחיי הצמח צדק, והיה מופלא בחושיו — בעל מוחין ובעל מידות. אחיו הרבי הרש"ב סיפר עליו, והצמח צדק אמר לרבי שמואל כי בנו זה היה נשמת אדמו"ר הזקן, שבא להשלים בעולם את השנים שהסתלק אדמו"ר הזקן טרם זמנו בעת הבריחה מנפוליאון. בהיותו בן ארבע למד עמו הסבא משניות, והילד עצמו דייק את כל דקדוקי הגמרא מעצמו. צנום היה, לא ידע מהו משחק, וכל עתותיו נתונות לתורה ולתפילה. בשעת הסתלקותו, במעמד סבו ואביו ואחיו, אמר בישוב הדעת מופלא: "הסבא אדמו"ר הזקן קורא לי שאבוא אליו", ביקש שילבישוהו בגדי שבת ושיתפללו מנחה בשמחה, סיים לומר "הא-ל המשובח", פתח ב"שמע ישראל", וכשהגיע למילים "השם אחד" יצאה נשמתו.
הבן רבי מנחם מנדל נולד בז' באדר תרכ"ז, בתוך השנה הראשונה שלאחר הסתלקות הצמח צדק, ועל כן נקרא בשמו. מוכשר גדול היה, ובגיל בר מצווה כתב לאביו אקרוסטיכון שלם בארמית לפי סדר האלף בית. הוא נפטר בגיל שבעים וחמש בשנת תש"ב. בשל מצבו הכלכלי עזב את רוסיה, גר בפריז ואחר כך באי קורסיקה שבצרפת, ושם נפטר ונקבר. משום חוק צרפתי שלפיו חורשים את הקבר לאחר עשרים שנה, ביקש הרבי בתשט"ו מן החסיד רבי בנימין גורודצקי להעלות את גופו לארץ. בפעולה חשאית פתחו את הקבר, הוציאו את הגוף והשיבו את המצבה למקומה כאילו לא נגעו בה, העבירוהו באנייה עד נמל חיפה בחורף תשט"ז, וקברוהו באישון לילה בבית העלמין העתיק בצפת. תחילה הציבו מצבת בטון בלא כיתוב, ורק יחידי סגולה ידעו מה טמון שם. בתשל"ט הודיעו זקני אנ"ש לרב ביסטריצקי, רבה של צפת, את מקום הקבר המדויק, ועל פי הוראת הרבי הוצבה מצבה חדשה עם כל הפרטים, והרבי ביקש לשאת בכל ההוצאות. מעניין שכאשר הועבר גופו בתשט"ז ביקש הרבי מן הרב אפרים וולף להביא צלם שיצלם את הגוף, אך לא נמצא צלם באמצע הלילה. הרב וולף סיפר כי השתדל לראות את הגופה, וחמש עשרה שנה לאחר הפטירה נמצאה שלמה לגמרי, כאילו נפטר זה עתה.
בנותיו של רבי שמואל
הבת הבכורה, מרת דבורה לאה, אשת הרב החסיד רבי משה אריה לייב גינצבורג מוויטבסק, הייתה מבוגרת מאחיה, גדולה מן המהרז"א ומן הרבי הרש"ב. הרבי סיפר כי למד ממנה עוד בילדותה: פעם בכתה כילדה, וכשניסו להרגיעה אמרה "איני מפסיקה לבכות, אני רק עושה הפסקה", ומכאן למד הרבי לעניין ההתוועדות — שאין מפסיקים אלא רק עושים הפסקה עד להתוועדות הבאה. עוד מסופר, כשהרבי הרש"ב שאל בילדותו את אביו מדוע היום האחרון של פסח הוא חג, הקדימה דבורה לאה והשיבה: כשעובר שבוע שלם שבו נזהרים היהודים, הופכים למאושרים ושמחים, ועל כן עושים חג. כשסיפר רבי שמואל את הדו־שיח לצמח צדק, אמר הסבא על תשובתה "זה תירוץ שכלי טוב".
בכל יום היו הילדים דבורה לאה והמהרז"א באים אל הצמח צדק, אומרים "שמע ישראל" "ברוך שם", ומקבלים בתמורה חצי קופיקה. עוד נהג הצמח צדק לתת לנכדיו סכומים קטנים על לימוד תנ"ך בעל פה. פעם ראתה דבורה לאה נכד המסתובב עם רובל וחצי, ולמדה ממנו כי הסבא נותן עשר קופיקות על פרק משניות וחמש על פרק תנ"ך. שקדה ולמדה עשרה פרקי משניות ועשרה פרקי תנ"ך בעל פה, ובאה לתבוע מן הסבא מאה חמישים קופיקות. אמר לה: "על משניות אינני משלם". השיבה: "אם כן, לא אלמד עוד משניות", ואמר לה: "זה בדיוק מה שאני רוצה, משניות אינן בשבילך". חכמה גדולה הייתה, בוחנת את אחיה בגמרא בשובם מן החיידר. משנת תרנ"ו, כשהיה הרבי הרש"ב בן שש עשרה, נפתח לו מקור חדש של סיפורי חסידים בביקוריו אצל דודתו, ששמעה סיפורים מן הרבנית חיה מושקה אשת הצמח צדק ואף מן הרבנית של אדמו"ר הזקן. כששמעה על הסתלקות אביה עמדה שלושה ימים בפניה אל הקיר, ולא שמעה דבר ממה שהתרחש סביבה, מרוב הקושי לקבל את האבל.
הבת השנייה, מרת חיה מושקה, אשת הרב החסיד רבי משה הכהן אורנשטיין, בן רבי זלמן שאול. רבי משה הכהן שימש שושבין בחתונת הרבי: כשאבי הרבי לא יכול היה לצאת מרוסיה לחתונה, הובילו הרבי הריי"צ מצד אחד ורבי משה הכהן מצד שני. בנו, מנחם מנדל האלדמן, היה חתנו של הרבי הריי"צ ובעל בתו הצעירה שיינא. רבי משה הכהן מוזכר ב"היום יום" לא' בניסן, שם מובא כי גיסו הרבי הרש"ב הורה לו לומר את ה"יהי רצון" שלאחר קריאת הנשיאים בכל ימי החודש, אף על פי שהיה כהן.
ספריו של רבי שמואל
ספריו של הרבי מהר"ש נחלקים לשלושה חלקים. הראשון הוא "ליקוטי תורה על ג' פרשיות", שהכין בעצמו והספיק לחבר בו שלושים ושתיים מאמרים — אותם שלושים ושתיים מאמרים שאליהם רמז לרבנית בדבריו על שלושים ושתיים המעלות. הוא לקח מאמרים שמקורם בתורה אור לאדמו"ר הזקן, שילב בהם את הגהות אביו הצמח צדק והוסיף עליהם הגהות וביאורים משלו. ברם, הספר לא הודפס בחייו, ולאחר הסתלקותו נמצאו מתנגדים, אף בין החסידים, שביקשו להכפיש את שמו. בתחבולות שונות הצליחו להכניס טעויות בהדפסה, להשמיט את ביאוריו ולהותיר רק את ביאורי האב, ואז טענו כאילו נטל מדברי אדמו"ר הזקן ומאביו וזקפם לעצמו. משום כך לא הודפס עוד כספר בפני עצמו. נקרא "על ג' פרשיות" משום שהספיק להכינו רק על בראשית, נח ולך לך. החלק השני הוא "תורת שמואל", ובו כל מאמריו על סדר השנים בעשרים ושישה כרכים, והחלק השלישי הוא ספר האגרות קודש, המכיל את מכתביו.