בחלק הקודם עמדנו על החשיבות שבדיוק כל פרט ופרט בספר התניא. עתה, לפני שנכנס לפרק א', נעצור עוד באחד השלבים שבפתיחת הספר — שתי ההסכמות שבתחילתו — ונראה כיצד אף בהן טמונים דיוקים ורמזים.
בעמוד ד', דף ב' עמוד ב', עדיין לפני פרק א', יש לנו כאן שתי הסכמות שנתנו שני תלמידיו של המגיד ממזריטש, חבריו של בעל התניא. אחד חתום בשם 'הקטן משולם זוסיל מאניפולי', והשני חתום בשם 'יהודה לייב הכהן'. שני צדיקים אלו גרו באותה עיירה, אניפולי. האחד ידוע בכינוי רבי זושיא מאניפולי, אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק, והשני הוא רבי יהודה לייב הכהן.
מה היה הסיפור עם ההסכמות הללו? מסופר שכאשר כתב אדמו"ר הזקן את התניא, בתחילה עבר הספר בכתבי יד. אדמו"ר הזקן נתן רשות להעתיק את כתבי היד של פרקי התניא, והחסידים היו מעתיקים אותו ולומדים מתוך העתקות הכתובות בכתב יד. אדמו"ר הזקן לא רצה כלל להדפיס את הספר — הוא אמר שהדפסה הופכת אותו לספר רשמי, ומרוב ענוותנותו לא רצה בכך. בהעתקות בכתב יד הוא הסכים.
אלא שקרה דבר: היו כאלה שהיו להם כוונות זדוניות ורצו להטיל דופי בספר התניא, כפי שידוע שבאותה תקופה היו רבים מן המתנגדים לתורת החסידות. הם גרמו לעשות העתקות עם טעויות מכוונות — לא סתם שיבוש של מילה, אלא הכנסת דברים הסותרים דברים מפורשים, כדי שהלומדים יאמרו שהדברים אינם מתאימים, וכך יורחקו אנשים מן הלימוד. משהגיע הדבר למצב שבו ההעתקות הפכו להיות משובשות, אמר אדמו"ר הזקן שאין ברירה, וצריך אחת ולתמיד להדפיס את התניא בצורה רשמית ומסודרת, וכך להימנע מכל הבעיות הללו.
אך לצורך ההדפסה לא רצה אדמו"ר הזקן לקחת על עצמו את האחריות, מרוב ענוותנותו. הוא רצה שלפחות שני גדולים ייתנו על כך את דעתם. על כן שלחו שלושה חסידים — רבי משה וילנקר, רבי פנחס משקלוב, ורבי יצחק משה מיאס — שלושה תלמידים של אדמו"ר הזקן. הוא אמר להם שילכו עם כתבי היד של התניא אל שני הצדיקים שבעיירה אניפולי, ויבקשו מהם לעבור על הכתבים ולתת את הסכמתם.
שניהם עברו על הכתבים באותו לילה, ולמחרת בבוקר כתבו את ההסכמה באותו תאריך, באותה שנה ובאותו יום, וכל אחד מהם התבטא בביטוי אחר כשראה את התניא. הראשון, רבי זושיא מאניפולי, כשראה את ספר התניא יצא כל כך מגדרו מרוב התרגשות והתפעלות, עד שאמר שעם ספר התניא ילכו לקראת משיח צדקנו. ורבי יהודה לייב הכהן, כשראה את התניא, אמר שהתניא הוא ספר שהוא כקטורת נגד כל המגיפות האפשריות בנפש האדם, נגד כל הבעיות הנפשיות שיש בנפש האדם — התניא הוא הפתרון. כשם שבמגיפה רץ אהרון הכהן עם הקטורת ועצר אותה, כך אמר שהתניא הוא הקטורת לכל המגיפות הרעות. ומיד נראה שכל אחד מהם רמז את דבריו בתוך ההסכמה עצמה.
נראה אפוא את ההסכמות מבפנים. ההסכמה הראשונה, מצד ימין, היא הסכמת רבי זושיא מאניפולי: הסכמת הרב החסיד המפורסם איש אלוקי קדוש יאמר לו מורנו הרב רבי משולם זוסיל מאניפולי. וכך הוא כותב: הנה בראותי את הכתבים של הרב — הביאו לו השלוחים את כתבי יד קודש של אדמו"ר הזקן — איש גאון, איש אלוקים קדוש וטהור, אספקלריא מאירה. הכינוי 'אספקלריא המאירה' הוא הנעלה מכל הכינויים הקודמים. הגמרא אומרת שרק על משה רבנו נאמר שהוא שונה מכל הנביאים: כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו התנבא באספקלריא המאירה. זו דרגת הנבואה הגדולה ביותר, והרמב"ם בהלכות יסודי התורה מעריך מאוד את גדולת נבואתו של משה רבנו. כאן, אם כן, אומר רבי זושיא מאניפולי שאדמו"ר הזקן הוא כמשה רבנו שבדור, וכותב את דבריו בגילוי אלוקי של אספקלריא המאירה.
ממשיך רבי זושיא וכותב: וטוב אשר עשה ואשר הפליא ה' חסדו ונתן בלבו הטהור לעשות את כל אלה להראות עם ה' דרכיו הקדושים — כלומר, טוב מאוד שכתב את ספר התניא להראות ליהודים את הדרך הנכונה לעבוד את ה'. ורצונו היה שלא להעלות את הכתבים ההם לבית הדפוס מחמת שאין דרכו בכך — רצה להסתפק בהעתקות ובכתבי יד, וכלל לא רצה להדפיס. רק מחמת התפשטות הקונטרסים ההם בקרב כל ישראל — הקונטרסים הם חוברות כתבי היד שהתפשטו — בהעתקות רבות מידי סופרים משונים. זה הרמז ל'סופרים משונים', אותם סופרים שהכניסו במכוון כל מיני שיבושים.
וממשיך: או מחמת ריבוי העתקות שונות רבו הטעויות סופר במאוד — היו טעויות סופר טכניות הקורות בהעתקה, והיו כאלה שהיו מכוונות. והוכרח להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס — לא הייתה לו ברירה, ונאלץ להדפיס את זה, שכן התניא הגיע למצב מאוד משובש. והעיר ה' את רוח השותפים — שני שותפים שהתעסקו בהדפסת הספר. ומיהם? הרי הוא הרבני המופלג הוותיק מורנו הרב שלום שחנה בן מורנו הרב נח. אותו יהודי, רבי שלום שחנה, היה חתנו של אדמו"ר הזקן ואביו של אדמו"ר הצמח-צדק, והוא אחד משני המתעסקים בהדפסת התניא. והשני: והרי הוא הרבני המופלג הוותיק מורנו הרב מרדכי בן מורנו הרב שמואל הלוי, שהיה שותף עמו בהתעסקות ההדפסה, להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס בסלאוויטא — בית דפוס ידוע באותם שנים.
וממשיך: ולפעל הטבע אמרתי ישר כח לה' — כלומר, על פעולה טובה כזו אני אומר ישר כוח. אך עלו בליבם מגור מסביב מן הדפוסים אשר רבו שדרכם להזיק או לקלקל המאושרים — הם פחדו להשקיע בהדפסה, שהייתה באותם ימים השקעה גדולה מאוד, שכן כל אות הודפסה בעופרת וזו הייתה עבודה קשה, לא כמו היום במחשב. הם פחדו שאחרי כל ההשקעה יקומו מדפיסים אחרים וידפיסו את הספר מחדש, וכל הרווחים מן המכירה יאבדו להם.
לכן הוא ממשיך: אי לזאת גמרנו בליבנו ליתן הסכמה לבל ירים איש את ידו ואת רגלו לגרום למדפיסים הנ"ל שום נזק חס ושלום בהשגת גבול בשום אופן — נותנים איסור שאף אחד לא יוכל להדפיס את הספר. ואסור לשום אדם לתפוס הספר הנ"ל בלתי ידיעת המדפיסים הנ"ל — בלא רשות ישירה משני אלה אסור לאף אחד להדפיס. עד משך חמש שנים רצופים מיום דלמטה — לפחות חמש שנים של זכויות יוצרים. ושומע לדבריי אלה יבוא עליו ברכת טוב. אלו כל דברי הדורש זאת לכבוד התורה. היום יום ג' שנכפל בו כי טוב, פרשת תבוא, שנת פדותינו לפרט קטן. 'פדותינו' בגימטריה תק"נ"ו, השנה שבה נתנו את ההסכמה — לפני מאתיים ואחת עשרה שנה. הוא רמז את השנה בגימטריה של המילה 'פדותינו', כפי שאמרנו שרבי זושיא אמר שאם ספר התניא יצא, הקדוש ברוך הוא יפדה אותנו מן הגלות ונצא לקראת משיח, ולכן רמז זאת במילה 'פדותנו'. וחתם: הקטן משולם זוסיל מאניפולי.
מדוע דווקא נתנו את הסכמתם בפרשת כי תבוא? גם זה בדווקא, ויש כאן שני רמזים, וגם ההסכמה השנייה היא באותו שבוע. פרשת תבוא מתחילה במילים כי תבוא אל הארץ. מהי 'הארץ'? נאמר על ארץ ישראל: 'למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה' — 'ארץ' מלשון רצון. מי שרוצה לעשות את רצון ה' נקרא 'ארץ'. אז 'כי תבוא אל הארץ' — תיכנס לרצון האלוקי; רצונך להיכנס לרצון האלוקי? למד את ספר התניא. ורמז נוסף בפרשת כי תבוא: הרי יש בה את התוכחה, תשעים ושמונה קללות, ולעניין זה יהפוך התניא את הקללה לברכה — וזו הקטורת שנראה מיד בהסכמה השנייה.
עתה נקרא את ההסכמה השנייה, בצד השמאלי של הדף: הסכמת הרב החסיד המפורסם איש אלוקי קדוש יאמר לו מורנו הרב יהודה לייב הכהן. וכך הוא כותב: חכמת אדם תאיר פני הארץ — חכמתו של אדמו"ר הזקן השרויה בכתבי היד מאירה את כל העולם. בראותי ידי קודש המחבר הרב הגאון איש אלוקים קדוש וטהור, חסיד ועניו אשר מכבר נגלה מסתריו — כלומר, זה מכבר גיליתי את הסודות ואת גדולתו, שהרי היה תלמיד עמו יחד; למדו יחד אצל המגיד ממזריטש.
וממשיך: יושב בשבת אחכימוני — ישבנו יחד — אצל אדוננו מורנו ורבנו גאון עולם, הכוונה למגיד ממזריטש. ודלה מים מבאר מים חיים — בפשטות, בדרך רמז, שהמגיד היה הבאר והוא דלה מים ממנו. אך יש כאן עוד רמז מעניין: ידוע שלמגיד ממזריטש היה בן, רבי אברהם המלאך, שהיה חברותא שלמד יחד עם בעל התניא, עם אדמו"ר הזקן. וכאן רוצה לרמז שהוא למד בחברותא עם רבי אברהם — 'מבאר' אותיות 'אברהם'. 'דלה מים מבאר מים חיים' מרמז לבן, רבי אברהם המלאך, שלמד עמו יחד.
וממשיך: וכעת ישמח ישראל בהעלות דברי קודשו — מיהו 'ישראל'? הבעל שם טוב שמח שעכשיו דברי קודשו יוצאים לאור עולם. דברי קודשו... המחובר להביא לבית הדפוס, ללמד לעם ה' דרכי קודש, כאשר כל אחד יחזה בפנימיות דבריו — כל אחד שילמד את הדברים ויעמיק בפנימיותם יראה את העוצמה הטמונה כאן. והמפורסם אין צריך ראיה, רק מחשש קלקול הדבר שלא יגרום היזק למדפיסים, באתי ליתן תוקף ואזהרה לבל ירים איש את ידו ורגלו לדפוס עד משך חמש שנים מיום דלמטה, ושומע לדברי אלה יבוא עליו ברכת טוב. אלו כל דברי המדבר זאת לכבוד התורה. היום יום ג' פרשת תבוא תק"נ"ו לפרט קטן. ומהי 'תק"נ"ו'? ראשי תיבות: תניא, קטורת, נשמה, רוח — כפי שאמר, שהתניא הוא קטורת המורידה את כל הבעיות שבנפש וברוח.
לסיכום, בחלק זה למדנו על שתי ההסכמות שבפתח התניא, שנתנו רבי זושיא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן. ראינו כיצד סירב אדמו"ר הזקן בתחילה להדפיס את הספר והסתפק בהעתקות בכתבי יד, וכיצד מעשי הזיוף המכוונים הביאוהו להדפיס את התניא בצורה רשמית — תוך בקשת הסכמת שני גדולים. עמדנו על תוכן שתי ההסכמות, על התאריך המכוון בפרשת כי תבוא, ועל הרמזים הטמונים בהן: 'אספקלריא מאירה', גימטריית 'פדותינו', ובעיקר ראשי התיבות תק"נ"ו — תניא, קטורת, נשמה, רוח.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הפתיחה — בסיפור הדפסת התניא ובדברי המלקט שבפתח הספר.