"חדר" המאה עשרים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ה אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ה בחודש, החצי הראשון של פרק קי"ט — מההתחלה, מהמילה "אשרי", עד שמסתיים במילים "מצותך מאד", בסיום אות למ"ד. תניא, ביום הזה אומרים פרק ל"ח; השיעור מתחיל במילים "ולא שיתבכת" ומסתיים בעמוד נ"א במילים "חי ומדבר".
הפתגם היומי הוא פתגם יסודי מאוד בחסידות, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ (כ"ד סיוון תרצ"ז). המכתב נכתב בחריפות מסוימת, ומיועד למשפיע בישיבת תומכי-תמימים בהאטסוק, הרב ברוך פרידמן.
רקע הדברים: היו בחורים בישיבה שרצו מאוד להיכנס לרבי הריי"צ ל"יחידות", והרבי לא הסכים לקבלם. המשפיע כתב לרבי שהבחורים נפל לבם בקרבם על שאינם יכולים להיכנס ל"יחידות", ושהדבר נוגע להם, וביקש לפעול שייכנסו בכל זאת.
הרבי משיב לו באריכות ובחריפות, ומסביר לו מהי "יחידות" בכלל: הם סבורים שה"יחידות" היא עניין טכני — פשוט להיכנס לחדרו של הרבי — אך אין הדבר כן. עיקר ה"יחידות" הוא עניין פנימי, תוכן פנימי בעבודה, ואת התוכן הפנימי הזה חסר לבחורים. ומדוע חסר להם? או משום שהמדריכים שלהם אינם מחנכים אותם, או שהם מחנכים אך הבחורים אינם מתמסרים באמת לחינוך; כך או כך, חסרה להם ההדרכה הפנימית מהי "יחידות". [את הנקודה הארוכה — מהי "יחידות" באמת — נלמד בעזרת השם בפתגם של י' אלול, מאותו מכתב.]
הרבי ממשיך ואומר, שכדי להיכנס ל"יחידות" צריך להיות מוכנים מראש לעבודה פנימית עצמית, עוד קודם הכניסה, ואין זה עניין טכני. לשונו: יש חדשים, מקרוב באו, כאלה שרק התקרבו ועדיין לא נפתחו עיניהם ולבם; הם מואסים במשמעת, עומדים ברשות עצמם ומדריכים את עצמם, וכמובן כשאין מורים ומדריכים, ואין חבר המדריך — הולכים וטועים ומבלבלים, "העיקר נעשה טפל והטפל נעשה עיקר", "חולמים חלומות בהקיץ" ו"מלאים הזיות". ביטויים חריפים מאוד; והם אינם שמים לב באמת מהי "יחידות", אלא רק שמעו שכשנכנסים ל"יחידות" צריך להתאונן שיש מחשבות זרות ושאין מרגישים טעם בעבודת ה' — "נו, רבי, תן לי עצה" — אך באמת אין העניין נוגע להם.
בסיום המכתב מביא הרבי את הסיפור הבא, המובא ב"פתגם היומי", המראה כמה מאמץ נפשי-רוחני היה אצל החסידים עוד קודם שנכנסו ל"יחידות", כדי להיות ראויים להיכנס — מה היתה ההכנה הנדרשת. את הדברים סיפר החסיד רבי מרדכי הורודוקר; במקור כתוב שסיפרם לחסיד רבי שמואל דוב מבר ישר.
וכך סיפר לו: "הפתגם הראשון ששמענו מרבנו הזקן כשבאנו לליאזנא" — הם היו חבורה של אברכים צעירים, וכשהגיעו לליאזנא, לאדמו"ר הזקן, בפעם הראשונה, מה היה הפתגם הראשון ששמעו ממנו? "וואס מ'טאָר ניט טאָר מען ניט, און וואָס מען מעג דארף מען ניט" — מה שאסור הרי אסור, ומה שמותר אין צורך בו, הוא מיותר. זה היה הפתגם הראשון ששמעו.
"וכשלוש-ארבע שנים עבדנו בזה" — שלוש-ארבע שנים עבדו על עצמם בקו הזה, "עד שהבאנו אופן זה בענייני חיינו" — עד שהחדירו בכל ענייני חייהם את ההכרה וההסתכלות שמה שמותר אין בו צורך, הוא מיותר. "ורק אז נכנסנו ליחידות לשאול דרך בעבודה" — רק אז נכנסו ל"יחידות" לאדמו"ר הזקן כדי לקבל ממנו דרך והדרכה בעבודת ה'. הרי שלקחו את כל המושג של "יחידות" ברצינות רבה מאוד: אי אפשר סתם להיכנס ל"יחידות", אלא צריך תחילה לעבוד על עצמו כמה שנים.
פעם, בהתוועדות בתרצ"י בשבת פרשת לך-לך, אמר הרבי שיש "מחלה" באמריקה. הרבי ציטט מה שאמר הרבי הקודם [הרבי הריי"צ] כשהגיע לאמריקה — בתרצ"י ובתרצ"א, בעת ביקורו — "יש מחלה באמריקה". ומהו שמה של המחלה? אמר זאת ביידיש: "מען מעג" — מותר; מתירנות.
והרחיב הרבי: מהי הבעיה? שגם בדברים מותרים — ניתן דוגמה של אוכל: אוכל מותר, כשר ומהודר, הכל כשורה — למה אתה אוכלו? אם הכוונה שבאכילה היא בשביל האדם עצמו, אינך חושב על האוכל, אינך בא לקדשו ולזככו, אלא חושב על עצמך: זה טעים לך וטוב לך. או-אז לא זו בלבד שאינך מזכך ומעלה את האוכל, אלא להפך — האוכל משתלט על האדם, מורידו לדיוטה הנמוכה, והאוכל יורד עמו יחד. גישתו של יהודי צריכה להיות: "מותר" — מי אמר שצריך? אם הגעת למסקנה שצריך את הדבר כדי להעלותו, ואתה חושב על הדבר עצמו — מה טוב; אבל "מותר" סתם — פירושו פתוח ומשוחרר לגמרי.
זוהי דוגמה כללית לפתגם, המראה שהמושג המופיע בחסידות — מושג ה"אתכפיא" — אינו לדורות הקודמים בלבד. הרבי הכניס מושג זה ל"היום-יום", וכך למדנו פתגם דומה כבר בכ"ז שבט.
לסיום, מעניין מאוד הקשר בין פתגם זה לסדר ה"יד החזקה" להרמב"ם. לפי פתגמי התקופה האחרונה אנו נמצאים ב"ספר זרעים": ראינו את הדמיון להלכות הראשונות — הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות והלכות מעשרות — וכעת אנו כנגד הלכות מעשר שני ונטע רבעי. "נטע רבעי" עוסק ביחס לפירות בשנתם הרביעית: הרמב"ם מבאר שבשלוש השנים הראשונות אסור לאכול את הפירות [ערלה], ובשנה הרביעית אי אפשר לאוכלם בחופשיות אלא צריך להעלותם לירושלים, שכן יש בהם קדושה.
וזהו כל רעיון הפתגם: יש מה שאסור — שלוש השנים הראשונות; ויש מה שמותר, אך גם בו צריך לדעת כיצד לנהוג. ואף הפרט של משך הזמן תואם: בפתגם נאמר "כשלוש-ארבע שנים עבדנו בזה", ובנטע רבעי — שלוש שנים ואז השנה הרביעית. זהו הקשר המדויק בין הפתגם היומי לסדר זה שברמב"ם.