בחלק הקודם למדנו על הקדמת המלקט וטענת החסידים, שהעדיפו את הכניסה ליחידות אצל הרבי על פני לימוד הדברים בספרים כתובים. בחלק זה מוסיף אדמו"ר הזקן וטוען שאפשר להרחיב ולחזק את הטענה, ולהבהיר עוד יותר את החיסרון שבכתיבה — מתוך עיון בזהות המחבר של הספר ובקשר של כל יהודי אל התורה.
מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר שהטענה איננה נגמרת בכך, אלא אפשר עוד להסביר היטב את החיסרון שבכתיבה. נקדים את כיוון העניין: חוץ מהטענה הקודמת, יש עוד בעיה בכך שנותנים לאדם ספר כתוב. מי כתב את הספר? כאן איננו מדברים על ספר תנ"ך, אלא על ספרים שנועדו לעורר אנשים בעבודת השם — ספרי היראה, שמעוררים יראת שמים. יש באופן כללי שני סוגי ספרים. יש ספרים שהמחבר הוא אדם אנושי, בשר ודם, שישב וכתב את הגיגיו — הוא יודע כיצד להלהיב את הלבבות בעניינים של יראת שמים, וכתב. ויש סוג אחר של ספרים, שבו המחבר אינו רוצה לכתוב את הגיגיו, אלא אוסף מכל המדרשים, מכל הגמרות, מכל המקורות, כל מיני מאמרים המלהיבים את הנפש, ומקבצם לפונדק אחד ואומר: הנה, זה אינו שלי, לכל דבר יש מקור. אדמו"ר הזקן יגש ויאמר ששני סוגי הספרים הללו אינם יכולים להתאים לכולם, ומתחיל תחילה מהסוג הראשון — הבנוי על שכל אנושי.
מהו החיסרון בספר הבנוי על שכל אנושי? אומר אדמו"ר הזקן: ובר מן דין — כלומר, חוץ מהטענה הקודמת שחסידים העדיפו להיכנס ליחידות מאשר ללמוד בספרים, יש עוד סיבה לחיסרון שבכתיבה. הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי בוודאי אינם שווים לכל נפש — לא ייתכן שספר שכתב אדם בשכל אנושי יתאים לכל אחד ואחד בעולם. אף אם מדובר באדם בעל רמה גבוהה מאוד ובעל לב רחב, עדיין זהו שכל אנושי. הדבר עשוי להתאים לאוכלוסייה אחת ולא לאחרת, ואף באותה אוכלוסייה עצמה יתאים לאנשים מסוימים ולא לאחרים.
מדוע? כי הכלל אומר: אין כל השכלים והדעות שוות — אין בעולם שכל הדעות של האנשים זהות. אדם עשוי לקרוא טקסט מסוים ולהתפעל ולצאת מן הכלים, ויבוא לחברו ויאמר לו: תראה מה כתוב כאן — והנה חברו קורא את זה באדישות ואינו מתפעל כלל. אחד רואה כך ואחד רואה אחרת. כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות. ובאין שכל האדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חברו. לכן, אם המחבר הוא אדם אנושי, אינו יכול לכתוב ספר ולומר שהוא מתאים לכל האנשים — אין דבר כזה, לא ייתכן משהו אנושי שיתאים לכולם. אפשר להיכנס לחנות ספרים ולראות כיצד אחד הופך ספר אחרי ספר ואינו מתעניין, ואילו אחר דווקא מתלהב ולוקח; כל אחד לוקח מה שמדבר אליו.
לדבר יש בסיס בהלכה, כמו שאמרו רז"ל גבי ברכת חכם הרזים. הגמרא במסכת ברכות מדברת על סוגי ברכות שונים שמברכים בכל מיני הזדמנויות, ואומרת: תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל — אדם הרואה קבוצה גדולה מאוד של שש מאות אלף יהודים יחד, מברך ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם חכם הרזים. ומסבירה הגמרא מדוע צריך לברך ברכה זו: שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה. הגמרא מביאה בהמשך את סיפורו של בן זומא, שהיה פעם בהר הבית וראה שישים ריבוא מישראל ובירך את הברכה הזו, וכך נפסק להלכה — הרי זה דבר המחייב אותנו. ומדוע מברכים בשם ובמלכות? כי זה "רזים", זה רז: לכל אחד יש את הרז שלו, את הסוד שלו. ויש רק אחד שהוא "חכם הרזים" — הוא הקדוש ברוך הוא; אותו מברכים כשרואים שש מאות אלף איש. חוץ ממנו, זהו אוסף של רזים, סודות שאי אפשר שכולם יהיו שווים.
הנה כי כן, כמו שאמרו רז"ל גבי ברכת חכם הרזים על שישים ריבוא מישראל שאין דעותיהם דומות זו לזו — כבר הוכיח אדמו"ר הזקן בחוזקה שאין דעותיהם של אנשים דומות זו לזו. אף על פי כן, מוסיף אדמו"ר הזקן עוד שורה: כמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות. יש פירוש לרמב"ן הנקרא "מלחמות השם", והוא פירוש על הרי"ף, ובמסכת ברכות שם בסוף הרי"ף כותב הרמב"ן בפירוש הספרי גבי יהושע שנאמר בו איש אשר רוח בו. משה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא שידאג למישהו שיהיה איש על העדה שינהיג את עם ישראל, ומגדיר את הקריטריון: מי מתאים להיות מנהיג על העדה? "איש אשר רוח בו". ומהו "איש אשר רוח בו"? אומר הספרי: שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד. מנהיג ישראל, רבי, צריך להיות אחד שיכול להתאים את עצמו לכל אחד ואחד.
מקורו של הדבר באותו מקום בגמרא שבו נאמר עניין ברכת חכם הרזים. בעמוד השני מובא סיפור: רב פפא ורב הונא הלכו יחד בדרך, ורב חנינא בא מולם. פנו אליו רב פפא ורב הונא והתחילו לשבחו, ואמרו לו: ראינו אותך, ובירכנו עליך שתי ברכות — ברוך אשר חלק מחכמתו לְיֵרֵאָיו ושהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. מה השיב להם רב חנינא? אמר: אנא נמי — אני גם, כשראיתי אתכם בירכתי, אלא שאני בירכתי שלוש ברכות, כי התייחסתי אליכם כאילו ראיתי שישים ריבוא מישראל. במילים אחרות, הסתכל עליהם ואמר: אני רואה "איש אשר רוח בו", אדם שיש בו היכולת להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, ולכן בירכתי גם "ברוך אשר חלק מחכמתו", גם "שהחיינו", וגם "ברוך חכם הרזים".
להלכה נאמר שאין מברכים ברכת חכם הרזים על אדם פרטי, כי רק על הרואה שישים ריבוא מישראל כתוב שכל אחד חייב לברך. אבל על אדם פרטי אין מברכים ברכה זו, אלא אם כן הרואה רואה באמת שאותו אדם הוא אדם כזה — כלומר שהוא יודע לאבחן בו שהוא אדם שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד. והגמרא מספרת על רב חנינא שידע לזהות זאת. הרמב"ן מביא גמרא זו ואומר שיש כאלה המכילים בעצמם שישים ריבוא מישראל, ומיהו? "איש אשר רוח בו" — כפי שאמר משה רבנו על יהושע, שהיה אחד שהכיל בתוכו את היכולת של שישים ריבוא מישראל.
מה רוצה אדמו"ר הזקן להוסיף בכך? שאפילו אדם שאפשר לברך עליו ברכת חכם הרזים — דהיינו חסידים שהסתכלו על הרבי כפי שמשה רבנו מגדיר מנהיג ישראל, "איש אשר רוח בו", אחד שיש בו היכולת ללכת נגד רוחו של כל אחד ואחד, וכך הסתכלו על אדמו"ר הזקן — למרות זאת, כשאותו אחד כותב את הדברים על הספר, לא כל אחד הקורא בו יכול לקבל את ההתאמה. אילו היה אותו אדם מדבר עמו פנים אל פנים, אכן היה מוצא לו את המילים המתאימות; אך משנכתב הדבר בספר, כבר אין לו את המעלה של ההליכה נגד רוחו של כל אחד ואחד, כי בספר הכול נמסר לפי הבנת הקורא, וברגע שזה לפי הבנת הקורא — כבר אין זה מתאים לכל אחד. זה מה שאדמו"ר הזקן רוצה להוסיף ולחזק: אף שחסידים יאמרו שהם מכירים את הרבי והוא אכן שייך לזה — אין הוא חולק עליהם בעצם העובדה, אלא שהטענה על החיסרון שבכתיבה עומדת בעינה. כל זאת ביחס לספרים הבנויים על פי שכל אנושי.
עתה מתקדם אדמו"ר הזקן לסוג השני של הספרים — אלה הבנויים על מקורות, על מדרשי חז"ל, על מקורות ברורים. הוא אומר: אלא אפילו בספרי יראה אשר יסודתם בהררי קודש — אפילו בספרים כאלה, הבאים לעורר את האדם ליראת שמים, שאי אפשר לומר עליהם שכל אנושי, שהרי הם מדרשי חז"ל אשר רוח השם דיבר בם ומילתו על לשונם. מדרשי חז"ל הם רוח הקודש ממש, לא שכל אנושי אלא אלוקי; כל מילה שאמרו חכמים אינה אנושית אלא אלוקית. ואם כן, הדבר אינו דומה לחיסרון שבשכל אנושי. שכן החיסרון בשכל אנושי הוא שהקורא אומר: זה אינו מדבר אליי, זה שכל אנושי — ומותר לסווג ולומר ששכל אנושי שייך לחלק מהאוכלוסייה ולחלק לא.
אך ברגע שמדובר במדרשי חז"ל, כשהספר הוא מקור של קודש — האם יכול מישהו לבוא ולומר על מדרש, פסוק או מאמר חז"ל כזה או אחר שאינו שייך אליו? הרי כל יהודי שייך לכל התורה, כמו שכתוב ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד — התורה והקדוש ברוך הוא הם דבר אחד. וכל שישים ריבוא כללות ישראל ופרטיהם, כללות עם ישראל ופרטות עם ישראל, עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמנו בני ישראל — עד לאחרון האחרונים, עד לניצוץ של האדם הקל שבקלים, אם הוא חלק מעם ישראל — כולם מתקשראן באורייתא. כל יהודי, יהיה מי שיהיה, קשור לתורה, והתורה היא המקשרת אותנו אל הקדוש ברוך הוא.
לסיכום, בחלק זה למדנו שאדמו"ר הזקן מוסיף וטוען שיש חיסרון בכתיבה מעבר לטענת החסידים: ספרי יראה הבנויים על שכל אנושי אינם שווים לכל נפש, שכן אין השכלים והדעות שווים, כפי שנלמד מברכת "חכם הרזים". אף אדם שהוא "איש אשר רוח בו", היכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד — משנכתבים דבריו בספר, הם נמסרים לפי הבנת הקורא ואינם מתאימים לכל אחד. לעומת זאת, ספרי יראה שיסודתם בהררי קודש, שהם מדרשי חז"ל ורוח השם דיבר בם, שונים ביסודם, שכן כל יהודי — עד ניצוץ הקל שבקלים — קשור לכל התורה, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד.
בחלק הבא נעסוק בהקדמת המלקט — בשם הספר ובצורתו, כיצד עוצב הספר וכיצד בא שמו ללמד על מהותו ותכליתו.