"חדר" השישים וארבעה בהיכל היום-יום.
שבת כ"ד שבט ה'תש"ג.
בשיעור היומי כמה וכמה חלקים: הוא פותח בכמה מנהגים, ובשיעורי היום, ומסיים בשני פתגמים.
המנהג הראשון הוא, שבשעת קריאת עשרת הדיברות עומדים ופניהם אל ספר התורה. שבת זו היא פרשת יתרו, ובקריאת התורה בבית הכנסת קוראים את כל הפרשה, ובכללה עשרת הדיברות; ומנהגנו, שבעת שהבעל קורא קורא את עשרת הדיברות, הקהל עומד ופניו לכיוון ספר התורה.
מהו החידוש בשורה זו, ומהו מקורה? מקורה ביומן שרשם הרבי מפי הרבי הריי"צ, שסיפר לו כיצד נהג הרבי הרש"ב. במקור מדובר על כמה וכמה קריאות מיוחדות שבתורה — מה נהג לעשות בקריאת שירת הים (שכבר קראנו ב"היום-יום" בי"ז שבט), ומה בקריאת עשרת הדיברות. וכאן מובא שמנהגו של הרבי הרש"ב, שנעשה כמנהג הנוהג אצל החסידים, היה לעמוד בקריאת עשרת הדיברות עם הפנים לספר התורה.
מהו החידוש במנהג זה? כשמעיינים בראשונים מוצאים מחלוקת גדולה בנושא. ברמב"ם, בשו"ת שלו, מובא שיהודי שאל אותו שאלה באריכות: בבית הכנסת שלו נהגו לעמוד בקריאת עשרת הדיברות, ובא רב מסוים ואמר להם שצריך לשבת; והשואל פנה לרמב"ם לברר מה נכון. הרמב"ם עונה לו בתקיפות רבה ומחזק את השינוי, ואומר שצריך לשבת. מדוע? כי אם עומדים, הדבר מכניס בתודעת ההמון שזה החלק החשוב שבתורה, כאילו רק דברים אלו עיקר וכל השאר טפל; וכדי שלא לעשות הבדלים בין חלק לחלק — שהרי אין הבדל בין כל תרי"ג המצוות לבין כל פסוק אחר — צריך שהכול יהיה שווה. לכן נוקט הרמב"ם בתוקף שצריך לשבת ולא לעמוד. לעומתו, ראשונים אחרים לא חשו לחששו של הרמב"ם, ולדעתם אפשר לעמוד. והחידוש כאן הוא, שמנהגנו לעמוד. זהו החידוש בשורה הראשונה.
השורה הבאה מתייחסת להפטרה. מהי ההפטרה שאומרים בשבת פרשת יתרו? לכל הדעות — גם לספרדים וגם לאשכנזים — ההפטרה היא מספר ישעיהו, פרק ו', הפותח במילים "בשנת מות המלך עֻזיהו". ההבדל בין הספרדים לאשכנזים הוא היכן מסתיימת ההפטרה: לפי הספרדים היא מסתיימת בפסוק י"ג במילים "זרע קדש מצבתה", ולפי האשכנזים היא ממשיכה עוד. וכאן מציין הרבי שמנהגנו בהפטרת שבת פרשת יתרו כמנהג הספרדים — מסיימים בפסוק י"ג במילים "זרע קדש מצבתה". זהו החידוש במנהג השני.
בשורה הבאה מובא דבר החוזר בלוח "היום-יום" בכל שבת מברכים. כאן, בכ"ד שבט, מציין הרבי: "מברכים ראש חודש אדר ראשון" — בשבת זו מברכים את ראש חודש אדר ראשון. ומה נוהגים בשבת מברכים? אמירת כל התהילים בהשכמה, כפי תקנת הרבי הריי"צ; ועוד, שהוא יום התוועדות.
שיעורים: חומש, יתרו, שביעי עם פירוש רש"י — כיוון שמסיימים את פרשת יתרו בשבת, לומדים את החלק האחרון, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ד בחודש, מפרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק כ"ד, מתחילת הפרק מהמילה "וזה", ומסיימים את השיעור היומי במילים "כן נודע".
עתה באים שני הפתגמים הקצרים של היום. הפתגם הראשון מתייחס לפסוק הנקרא בחלק השביעי של פרשת יתרו, פסוק הקשור ממש ליום הזה, המתאר את תגובת עם ישראל לאחר מתן תורה: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" — כשראו בני ישראל את הגילוי האלוקי, נעשתה בהם תנועה. אימרת הרבי הריי"צ מובאת כאן, ובמקורה היא ביידיש, ובתרגום: כשעם ישראל ראו — לא רק ראו, אלא ראו והרגישו וחשו אלוקות — מיד גרם להם הדבר תנועה, נעשתה בהם תנועת חיים. ראו אלוקות — נעשתה בהם תנועת חיים.
מקור הפתגם במכתב שכתב הרבי הריי"צ בחודש ניסן תרצ"ה. במכתב עצמו מובאת נקודה הפוכה מן הפתגם: כולו עוסק במעלת המוח השליט על הלב, ומובא בו הסיפור הידוע על החסיד רבי משה מייזליש, חסידו של אדמו"ר הזקן, שתפסוהו וחשדוהו כמרגל, וכיצד היה מוחו שליט על ליבו ועל רגשותיו. המכתב מדבר על כך שלעתים גדולה מעלת המוח בהיותו שולט על הלב — המוח קרירות והלב חמימות. אך בפתיחה הוא אומר, שבדרך כלל דרכו של חסיד צריכה להיות בלב ובחמימות, ורק לעתים יש להשתמש במעלת המוח השליט על הלב; וכהקדמה לכך, שבעיקרון צריכה להיות חמימות, הוא מביא פתגם זה של "וירא העם וינועו".
ועתה לחלק האחרון — הפתגם השני. נקדים לו הקדמה. קטע זה מודפס בקובץ המכתבים על תהילים שבסוף ספר התהילים "תהילת ה'", ומופיע בסוף הקובץ. יש שם סיפור, ולא נתחיל מראשיתו אלא מן הנקודה הנוגעת אלינו.
מסופר שם, שבשנת תר"ח היה הצמח-צדק ברצינות רבה מאוד, ואחר כך סיפר שבראש השנה ראה שעומד להיות, חס ושלום, קטרוג גדול מאוד על עם ישראל. קטרוג קשה היה זה, ולא ידע אפילו כיצד לפעול בו שינוי. הוא התאמץ מאוד לפגוש בחיזיון את אדמו"ר הזקן כדי לקבל ממנו את הדרך והעצה כיצד לפעול בעניין, ולא זכה לראותו, והיה בבלבול גדול. אחר כך ראה בחיזיון את האדמו"ר האמצעי, חמיו, וראה עליו שמדובר בדבר קשה מאוד. זה היה בתחילת תשרי, בראש השנה.
בשמחת תורה התגלה אדמו"ר הזקן לצמח-צדק, וגילה לו את הפסוק "כוס ישועות אשא" — כוסו של דוד המלך היא כוס התהילים, ובאמירת תהילים אפשר לפעול שינוי. ונתן לו סדר: שלאחר שמחת תורה, במשך חמישים ושמונה ימים, יתאסף מניין של יהודים ויאמר את כל ספר התהילים בכל יום — בלי לדעת את הסיבה לכך — ודבר זה יבטל את הגזירה. ואכן כך היה. מיד לאחר שמחת תורה פנה הצמח-צדק בקריאה זו — מבלי שיֵדעו שהיא באה ממנו — שיתאספו חסידים ויאמרו את כל התהילים בכל יום, ואז התבטלה הגזירה.
בסיום המכתב מופיע הקטע שנקרא בפתגם היום: "אילו ידעתם כוחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי רום" — אילו ידענו כמה עוצמתית אמירת תהילים וכמה היא פועלת — "הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהלים שוברים כל המחיצות" — כל הקטרוגים והמחיצות — "ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה" — אין קטרוג שיכול לעצור את כוחם — "ומשתטחים לפני אדון העולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים". זה הסיום שסיים הצמח-צדק, לאחר שהעביר את המסר שביטול הגזירה יהיה על ידי אמירת התהילים.
ומעניין, מדוע מופיע פתגם זה דווקא כאן היום? אין לכך הסבר, אך אפשר להציע השערה. באותו מקום כתוב שעדיין לא ידעו את הסיבה, ובני הצמח-צדק תמהו: מה אירע בשנת תר"ח שגרם לקטרוג, מהו הקושי שבשנה זו? והעלו שני רעיונות. הרעיון הראשון: ידוע שתר"ח היתה שנת קץ, שנת גאולה; וכל שנת קץ, שאמורה להיות בה גאולה, היא שנה שצריך לעורר בה רחמים מיוחדים, שכן ישנם כביכול קיטרוגים, וצריך לראות כיצד צולחים אותם.
ההשערה השנייה: תר"ח היתה שנה מעוברת, ויש פתגם המקובל מפי המגיד ממזריטש בשם הבעל-שם-טוב, ששנה מעוברת צריכה רחמים מיוחדים, שהכול יעבור כראוי. ועניין השנה המעוברת מתחיל לבלוט בשבת זו, שכן בכ"ד שבט מברכים את ראש חודש אדר ראשון — הרי בולט כאן שמדובר בשנה מעוברת. לכן בא כאן הפתגם, עד כמה צריך לדעת מה פועל ישועות: אמירת תהילים פועלת ישועות ועושה שינויים גדולים מאוד.