"חדר" השלוש מאות חמישים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי י"ח מרחשוון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, חיי-שרה, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ח בחודש, אומרים פרק פ"ח ופרק פ"ט.
תניא, ביום הזה מתחילים את אגרת כ"ט באגרת הקודש. מתחילים מתחילת האגרת, מהמילה "אשת", והשיעור מסתיים בעמוד קמ"ט במילים "וריש סימן כ"ט".
את הפתגם היומי מביא הרבי מתוך "לוח התיקון" שערך הרבי הרש"ב על ה"תורה אור" האישי שלו, ובו תיקונים שונים. הפעם מדובר בתיקונים שהם טעויות דפוס. נקרא את השורה הראשונה שב"היום-יום": "בתורה אור פרשת חיי שרה סוף ד"ה [דיבור המתחיל] להבין מ"ש רז"ל יפה שעה אחת" — שהוא המאמר השני ב"תורה אור" השבועי. בסוף אותו דיבור המתחיל, בקטע האחרון שבדף ט"ז בעמודה השנייה למטה, בשתים-עשרה השורות האחרונות של המאמר, יש כמה טעויות דפוס, והרבי הרש"ב מתקנן, וכך צריך להיות.
נלמד את הקטע מתוך ה"תורה אור" כדי להבין על מה מדובר, ותוך כדי נשלב ונקרא את לשון הפתגם כפי שהוא ב"היום-יום". במאמר זה מדבר אדמו"ר הזקן על התפילה ומסביר בו קטעים מסוימים; בקטע הקודם הוא מסביר על קריאת שמע, ובקטע האחרון — שתים-עשרה השורות האחרונות — הוא מסביר נקודה הקשורה לתפילת שמונה-עשרה.
נקרא את הקטע מבפנים: "והנה בענין ברכות". כאן כדאי להוסיף תיקון של הרבי שאינו מופיע ב"היום-יום": אחרי המילה "בענין" מוסיף הרבי "ח"י" — "בענין ח"י ברכות" — שכן אין הוא עומד לדבר על כל מושג הברכות, אלא על שמונה-עשרה; לכן מוסיף הרבי את המילה "ח"י".
"והנה בענין ח"י ברכות" — מהו הנוסח בכל הברכות? "ברוך אתה ה'"; כל ברכה מסתיימת בשלוש מילים אלה. מהו פירושן המילולי? מסביר אדמו"ר הזקן: פירוש "ברוך" — הוא לשון המשכה וריבוי, שיהיה כאן ריבוי של העניין. של מה? אומרים "ברוך אתה ה'". תחילה נסביר מה מרומז בשם ה': רוצים לומר ששם ה' יהיה עתה בגילוי.
מהו שם ה'? שם בן ארבע אותיות — יו"ד ה"א וא"ו ה"א — המסמל כל גילוי אלוקי בסדר ההשתלשלות; שהוא בחינת צמצום והתפשטות: היו"ד צמצום, הה"א התפשטות, הוא"ו המשכה, והה"א האחרונה התפשטות נוספת. וכל ההמשכה האלוקית המתבטאת בארבע אותיות אלה תהיה בבחינת "אתה", לנוכח — שיהיה עתה, בצורה של נוכח ובאופן גלוי, גילוי אלוקות בעולם. זו המטרה המרכזית: שיהיה גילוי אלוקות בעולם.
עתה, מה קורה בפועל? מדוע איננו מרגישים התגלות זו? על כך אומר: "ואך להיות כי הגוף הוא המסתיר ומחשיך" — כיום, כשהנשמה בתוך גוף, הגוף מסתיר עלינו ואינו נותן לנו לראות את הגילוי האלוקי. ומתי יהיה הדבר בגילוי בעולם? רק לעתיד לבוא תהיה התגלות אלוקות, שם ה' יהיה בגילוי בעולם, ו"וראו כל בשר" — כל העולם יוכל להרגיש זאת, ויהיה בבחינת ביטול, והעולם כולו יהיה בטל לאלוקות.
כאן בא תיקונו הראשון של הרבי הרש"ב: הוא פותח סוגריים על המילה "אבל" — שבדפוס נכתבה ברצף — והסוגריים מסתיימים ארבע שורות לפני סיום הקטע, במילה "לגפן", במקום שכבר מופיעות שם סוגריים. את הקטע שנכתב בסוגריים קטנות, החל מהמילה "לגפן", הוא מוציא מן הסוגריים ומגדיל את האותיות לפונט רגיל, והסוגריים מסתיימים במילה "לגפן". כלומר, יש שם קטע שלם שהוא בסוגריים.
כדי להבין זאת, נדלג עתה על הסוגריים, נקרא את הבא אחריהם, ואחר כך נחזור אליהם. בסוגריים נאמר שלעתיד לבוא יהיה גילוי אלוקות לגמרי. ומה ההמשך לאחר הסוגריים, לאחר המילה "לגפן"? הוא מסביר מהו הגילוי האלוקי שיהיה לגמרי — שהוא בבחינת "חפץ", שכן כתוב "כל אשר חפץ ה' עשה"; החפץ האלוקי יהיה בגילוי בעולם לעתיד לבוא.
כאן יש "וכתיב", שהוא תיקון נוסף — בדפוס לא נדפס "כדכתיב", ויש תיקון ל"וכתיב" — וכמו שאומר הפסוק "הודו על ארץ ושמים". בארץ ובשמים יש רק הארה אלוקית קטנה מאוד, רואים רק זיו; ובכל זאת, גם בעולם הזה, שלכאורה יש בו רק זיו אלוקי, יהיה לעתיד לבוא גילוי הקדוש-ברוך-הוא לגמרי, אפילו מבחינת הזיו והתפשטות החיות. אפילו במקום שיש רק זיו, יהיה גילוי אלוקי לגמרי.
ואז בא התיקון האחרון: בדפוס כתוב "בתכלית", והרבי מתקן "אבל תכלית". הוא בא להסביר מדוע באמת יהיה הגילוי דווקא כאן למטה: "אבל תכלית" — כי מהי תכלית הכוונה? "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". "סוף מעשה במחשבה תחילה", שזה נקרא "נעוץ סופן בתחילתן". ולכן אמרו חז"ל "ארץ נבראה תחילה" וכו'. יש מחלוקת אם השמים נבראו תחילה או הארץ; ומה התשובה? שלמעשה נבראו השמים תחילה, כמו שנאמר "בראשית ברא אלוקים את השמים", אך במחשבה קדמה הארץ, שהיא התכלית של הכול. וזה העניין ש"אבל" — לעתיד — יהיה בגילוי למטה.
עתה נקרא את הסוגריים שדילגנו עליהם, המתחילים מהמילה "אבל עכשיו". הוא בא להסביר מה קורה כיום, בעוד שמשיח לא הגיע — מה קורה עם הגילוי האלוקי. ואומר בסוגריים: "אבל עכשיו", בזמן הגלות, כשאדם מתפלל שמונה-עשרה, אין הוא רואה בגילוי את הביטול באופן שלם; ולכן מה עליו לעשות בפועל? "אך צריך שיראה על כל פנים ענין הביטול בחיצוניות" — לכל הפחות בגופו יראה שעכשיו צריך להתבטל; אינו מרגיש את הביטול, אך עושה תנועה של התבטלות.
במה מתבטאת תנועה זו? "בכריעה והשתחוואה". וכמה משתחווה? לא בהשתטחות מוחלטת, אלא "בראש הכורע", כמו שנאמר "כורע בברוך" — הראש משתחווה מעט כלפי מטה בזמן שמונה-עשרה. ובמה מתבטא הגילוי האלוקי בתפילה? בברכות — "רופא חולים", "גואל ישראל", "מברך השנים" — שהן הצינורות שבהם מתגלה השפע האלוקי ורואים את ההנהגה האלוקית; הן כלים לבחינת ההמשכה והתגלות האלוקות וכו'.
ואז הוא מוסיף עוד עניין. כתוב בגמרא שהכורע בשמונה-עשרה מוריד את ראשו; ועד היכן צריך להורידו? מהו המינון? נאמר בגמרא "עד שיראה איסר כנגד ליבו" — "איסר" הוא כינוי למטבע קטן: אילו היה מונח על הרצפה מטבע קטן, בהתכופפות מעטה יוכל האדם לראותו; זהו המינון המספיק של ההשתחוואה.
ומהו הרמז שבמשפט זה, "והכורע צריך שיראה איסר כנגד ליבו"? מהי משמעותו? הוא מסביר, שהכורע צריך בראשו להבין מה הוא עושה, אך ישתדל שלפחות בליבו יהיה משהו — כמו "איסר", דבר מועט מאוד. פירוש: עיקר ההמשכה תהיה במוח — כיום עושים זאת בעיקר במוח, בהבנה — עד שיתפשט גם בליבו, אפילו מעט; וזהו שאומרת הגמרא "בחינת איסר", שלפחות מעט יהיה בלב. והיינו כמו שכתוב לקמן בפירוש "אוסרי לגפן". בזה מסתיימים הסוגריים.
למדנו את הקטע עם תיקוני הרש"ב. עתה נקרא את הלשון ב"היום-יום", כפי שהרבי מקצר זאת, ונבין מה כתוב כאן. וכך צריך להיות הדפוס: "יהיה בבחי' ביטול (אבל עכשיו אך צריך שיראה עכ"פ ענין הביטול בחי' איסר וכמ"ש עיין לקמן פי' אוסרי לגפן)" — כאן מגדיל את האותיות לגודלן הטבעי, שכן אין זה חלק מן הסוגריים, ובמילים "עיין לקמן פירוש אוסרי לגפן" מסתיימים הסוגריים.
וההמשך: "בבחי' חפץ וכתיב" — כאן התיקון, במקום "כדכתיב" — "עודו תוך כל עלמין". והתיקון האחרון: בדפוס נדפס "בתכלית הכוונה", ומתקן "אבל תכלית הכוונה". אלו תיקוני הלשון ותיקוני טעויות הדפוס שהכניס הרבי הרש"ב ב"תורה אור" שלו.