"חדר" השישים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום ראשון כ"ה שבט ה'תש"ג.
שיעורים: כאן מתחילה פרשה חדשה בחומש — פרשת משפטים. כיוון שזה יום ראשון, לומדים פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ה בחודש, אומרים את החצי של פרק קי"ט, מתחילת המזמור — מהפסוק הראשון המתחיל ב"אשרי" — עד סיום הפסוקים המסתיימים באות למ"ד, במילים "רחבה מצותך מאד".
תניא, מתחילים היום ללמוד פרק כ"ה, מתחילת הפרק, מהמילה "וזהו", עד עמוד 62, ומסיימים במילה "ואח"כ".
לפנינו פתגם קצר מאוד. מקורו בשיחה של הרבי הריי"צ משנת תרצ"ז. שיחה זו מפורסמת גם בקובץ המכתבים המודפס בסוף ספר התהילים — שם המכתבים העוסקים בגודל ערך אמירת תהילים — ושם מודפסת גם שיחה קצרה זו. נקרא את הפתגם וניתן רקע מעניין המופיע בשיחה סביבו.
את הפתגם אמר הרבי הריי"צ בשמחת תורה, לפני שבת בראשית, ופתח את השיחה באומרו שמחר שבת בראשית, ולכן צריך כל אחד להשלים את החומש עם רש"י של החת"ת בפרשת בראשית. אחר כך הוא מדבר בכללות על חיזוק העניין של אמירת השיעור היומי, בתהילים ובחומש, ואומר: "לומר בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י" — ללמוד כל יום פרשה מהחומש עם פירוש רש"י. ובסוגריים הוא מפרט: "ביום ראשון עד שני, ביום שני עד שלישי" וכו', היינו שביום ראשון בשבוע לומדים את החלק הראשון עד שני, ביום שני בשבוע את החלק השני עד שלישי וכו', וכך ממשיכים ללמוד בכל יום את השיעור היומי בחומש.
בנוסף לכך, אמירת תהילים בכל יום כפי חלוקת ימי החודש, שלכל יום פרקי התהילים שלו. דבר שלישי — "לומר את התהילים בשבת מברכים", שבהגיע שבת מברכים מסיימים ואומרים את כל ספר התהילים. כאן הוא מעורר שאת השמירה על תקנה זו, גם של החומש וגם של התהילים, צריך לשמור באדיקות ולציית לה מאוד. ומסיים ואומר שדבר זה נוגע מאוד — למי שמקפיד לומר זאת בעצמו, הדבר נוגע לילדיו ולנכדיו; היינו שכוחה של אמירת אותיות התורה חזק מאוד.
ראשית יש להעיר: ידוע שבשיעורים לכל יום ישנם שלושה דברים — חומש, תהילים ותניא, כפי שכל יום ב"היום-יום" פותח בשיעורי חומש, תהילים ותניא. אך כאן, בקטע שבו מעורר הרבי הריי"צ, מוזכרים רק החומש והתהילים, ואין מוזכר תניא. הסיבה פשוטה מאוד: שיחה זו נאמרה בשנת תרצ"ז, ואז עדיין לא היה קיים המושג של חלוקת התניא לפי היום. חלוקת התניא לימות השנה נולדה שש שנים לאחר מכן, בתש"ג, עם צאת ספר ה"היום-יום", שבו חילק הרבי את התניא לשיעור יומי למהלך השנה — וספר ה"היום-יום" הוא הספר שבו נתגלה למעשה השיעור היומי בתניא. משום כך, בשיחה זו שמקורה שש שנים קודם לכן, לא מוזכר שיעור התניא היומי.
יש כאן נקודה מעניינת, וכדאי להשלים מאותה שיחה סיפור מעניין מאוד המראה עד כמה חשובות אותיות התורה. נספר את הסיפור כפי שמספרו הרבי הריי"צ: פעם אחת, בימי הבעל-שם-טוב, נגזרה גזירת כליון על מושב יהודי. קרא הבעל-שם-טוב לשני חסידיו וחבריו, הצדיקים הנסתרים, שהיו כעין הבית-דין שלו — לאחד קראו רבי מרדכי ולשני רבי קהת — שאותם היה נוהג לאסוף לבית-דין כדי לחפש עצות לביטול הגזירה.
מסופר שהבעל-שם-טוב עשה עליית נשמה לראות בעולמות מה אפשר לעשות לביטול הגזירה, וראה שהגזירה נגזרה ואין להשיב, ואי אפשר לתקנה. בהמשך הסיפור — ואף שיש כאן תיאור גשמי, הכוונה למושג רוחני — חזר הבעל-שם-טוב דרך ההיכלות העליונים, ובהיכל אחד ראה אור גדול מאוד. התבונן למי שייך היכל זה, ונמצא שהוא היכלו של איש כפרי, שאותו איש כפרי אומר בכל יום חמש פעמים את כל ספר התהילים, והאותיות של התהילים שהוא אומר הן האותיות המתנוצצות למעלה באותו היכל.
נסע הבעל-שם-טוב לאותו כפרי ואמר לו: "אם היית יודע שבעולם-הבא שלך תוכל להציל יהודים, היית עושה זאת?". אותו יהודי, איש פשוט שאף לא ידע מה בידו, השיב: "אם יש לי עולם-הבא — אני נותן את הכול". ואז התבטלה הגזירה.
מעניין מאוד ההמשך [בשיחה שאמר הרבי, בעמוד ת"ז]: אחד הנוכחים ששמע שהיה יהודי בזמן הבעל-שם-טוב שאמר בכל יום חמש פעמים את כל ספר התהילים, שאל את הרבי הריי"צ: "כיצד אפשר להספיק לומר בכל יום חמש פעמים את כל ספר התהילים?". השיב הרבי: אותו יהודי אמר תהילים כל הזמן — הוא היה חוטב עצים ביער, ובכל אשר עשה אמר תהילים. יתרה מזו, כיוון שהיה איש פשוט, ייתכן שאמר תהילים גם במקומות שאין לומר בהם דברי תורה; אך כיוון שהיה איש פשוט שלא ידע הלכה, וכוונתו היתה טובה — פעל בתהילים שלו את אשר פעל.
ולחיזוק העניין, שהקדוש-ברוך-הוא מקבל דברי תורה שיהודי אומר בתמימות, אף במצבים שאולי אינם מתאימים, מביא כאן הרבי הריי"צ סיפור מופלא הכתוב במדרש על שיר השירים: פעם שמע רבי עקיבא יהודי אומר "שמע ישראל", ובמקום לסיים "ה' אלוקינו ה' אחד" — סיים במילה "אחר". בא רבי עקיבא אל אותו יהודי ואמר לו שאינו אומר נכון, ושזה היפך הכוונה. משהבין היהודי שאינו אומר כראוי, חדל מלומר "אחר", אך "אחד" גם לא אמר, שכן איש לא לימדו, בהיותו איש פשוט — ולמעשה הפסיק לומר. בכך גרם להחסיר את התענוג שהיה למעלה מאמירת אותו איש פשוט, שכוונתו היתה טובה.
מכל זה רואים — וזה מה שאני מבקש לסיים בו — שלאותיות התורה מעלה כה גדולה, יהא המצב אשר יהא. וזהו הפתגם היומי, שיש לשמור בכל יום לומר את אותיות התורה של התהילים היומי ושל החומש היומי.
ולסיום, כפי שאנו רואים כיצד יש לפתגמים קשר לסדר הרמב"ם במשנה תורה: לפי הימים אנו נמצאים כעת בספר נשים של הרמב"ם, בהלכות אישות, כפי שראינו בימים הקודמים. אפשר לומר שבפתגם זה מרומז הקשר לדיני אישות שברמב"ם, שהרי תכלית דיני האישות ותכלית הנישואין היא שבעזרת השם יהיו ילדים ויהיה המשך הדורות. וזהו הפתגם היומי, שבו נותן לנו הרבי דבר הנוגע לו, לילדיו ולנכדיו — שהוא למעשה התכלית הפנימית של כל דיני אישות, המרומזת בפתגם היומי שברמב"ם.