(ב) יש מעלה בשבירה ובדכאון שמצד היות האדם בגלות, שהיא גילוי עצם הנשמה כפי שהיא אחד עם צורת הכוחות הגלויים, על פני גילוי עצם הנשמה כפי שהיא מתגברת ומניעה את צורת הכוחות הגלויים לפעול במסירות נפש. (ג) לגבי מעלת גילוי עצם הנשמה כפי שהיא אחד עם צורת הכוחות הגלויים, משה המזין דעת לאמונה של בני ישראל נעלה יותר מגילוי עצם הנשמה כפי שהיא מתגברת ומניעה את צורת הכוחות הגלויים לפעול במסירות נפש.
כי הדעת מפנימה, עושה את האמונה המקפת של בני ישראל לאחד עם הכוחות הגלויים הפנימיים שלהם. (ד) ההבדל שבין משה העושה את האמונה המקפת של בני ישראל לאחד עם הכוחות הגלויים הפנימיים שלהם, הוא על ידי גילוי עצם הנשמה, שהיא העצם של הכוחות המקיפים ושל הכוחות הפנימיים כאחד. אם כן, מה ההבדל בין גילוי עצם הנשמה שמשה עושה כדי לעשות אחד את הכוחות המקיפים והפנימיים של הנשמה לבין גילוי עצם הנשמה של אותו יהודי הנשבר והמדוכא מהיותו בגלות?
מה שמשה מגלה את עצם הנשמה כדי לעשות אחד את הכוחות המקיפים והפנימיים של הנשמה, אין זה גילוי עצם הנשמה עצמה, אלא רק ההעצמה שלה (של עצם הנשמה) שהאמונה המקפת תיעשה אחד עם הדעת הפנימית של האדם. אולם גילוי עצם הנשמה שבשבירה ובדכאון של היות בגלות הוא שהחיבור העצמי שלה (של עצם הנשמה) עם ה' מאיר, וחיבור עצמי זה (של עצם הנשמה) עם ה' הוא אחד עם הכוחות הגלויים של הנשמה שבתוך האדם.
הערה: מצד השאלה האם עצם הנשמה עצמה מאירה או שעצם הנשמה רק מעצימה, במסירות נפש היא עצמה מאירה, ואילו בדעת של משה עצם הנשמה רק מעצימה. מצד השאלה האם עצם הנשמה נעשית אחד עם הכוחות הגלויים הפנימיים, בדעת של משה עצם הנשמה נעשית אחד עם הכוחות הגלויים הפנימיים, ואילו במסירות נפש אין זה כן. זה קצת מסובך, ולכן הארכנו בביאורנו כאן.
הרבי מבאר כעת מדוע יש הבדל בין שתי הבחינות של גילוי עצם הנשמה, זו של מסירות נפש, שבה העצם אינו נעשה אחד עם צורת הכוחות הגלויים, וזו של השבירה והדכאון של היות בגלות, שנעשית אחד עם צורת הכוחות הגלויים: "ויש לומר, שזה ש'עצם הנשמה' ו'צורת הכוחות' הם (בדומה) לשני עניינים, הוא לפי שגם (בחינה זו של) 'עצם הנשמה' מוגדרת, 'מגודרת בגדר', וגדרה הוא שהיא 'למעלה מצורת הכוחות', אולם (בחינה זו של) 'עצם הנשמה' כפי שהיא מושרשת ב'עצם (הוי')', ה'פשיטות' של הנשמה ו'צורת הגילוי' שלה הם כולם אחד57.
" הרבי מבאר שההבדל בשתי הבחינות של יחס 'גילוי עצם הנשמה' עם צורת הכוחות הגלויים הוא בגלל ההבדל שבתוך שתי הבחינות של עצם הנשמה עצמן. חסידות מבארת שהיחידה - עצם הנשמה יש לה שתי בחינות: יש האופן שבו היא נעשתה אחד מ'חמשת השמות' של הנשמה, שבו אפילו ליחידה יש 'צורה', כביכול. צורתה היא שהיא פשיטות. פשיטות שהיא למעלה ומעבר לצורת ההרכבה של הכוחות הגלויים.
לפיכך, בחינה זו של יחידה, כאשר היא צריכה לפעול מסירות נפש בתוך הכוחות הגלויים, אין היא יכולה לעשות זאת על ידי התקשרות - היעשות אחד עם הכוחות הגלויים. אלא, מבחינתה המקפת היא מגלה את עצמה, ומניעה את הכוחות הגלויים. אולם יש היחידה - "חלק אלוקה ממעל ממש" כפי שהיא מושרשת בעצמות ה'. שם ה'צורה' של פשיטות, וצורת ההרכבה הם כולם אחד.
לפיכך, גילוי עצם הנשמה שממנו היהודי נשבר ומדוכא, מכך שאין גילוי אלוקות, ששבירה ודכאון אלה הם מהחיבור העצמי של עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות ה', לפיכך גילוי זה הוא אחד עם צורת הכוחות הגלויים.
"ובהתאם לזה יש לומר, שבחינת 'מאור' של הנשמה המגלה את עצמה על ידי מסירות נפש היא עצם הנשמה כפי שהיא 'מגודרת' ב'פשיטות שהיא למעלה מצורת הכוחות', ובחינת ה'מאור' המגלה את עצמה על ידי עניין ה'נדכה' מזה שאנו בגלות, היא גילוי 'עצם הנשמה' כפי שהיא מושרשת ב'עצם (הוי')'." הערות שוליים 52. שבת פח,א 53. תורה אור, מגילת אסתר, צח,ד. ובכמה מקומות. וראה גם ב(מאמר עם) ד"ה, שם, תרפ"ז, סוף פרק שני. 54.
לציין גם המשך תרע"ב, חלק ב, עמוד תתקצו [(מהדורה חדשה) חלק ה, עמוד א'שנז ואילך]. 55. וראה (מאמר עם) ד"ה, בלילה ההוא, תשכ"ה, פרק ח, ובהערה 49 שם (תורת מנחם, ספר המאמרים אדר, עמוד עח). 56. ובאופן דומה הוא לגבי המשכת האמונה אל הפנימי (הדעת), שזה שהאמונה פועלת על הדעת הוא מעלה ועלייה בהשוואה לעניין מסירות נפש.
ויש לומר, שבהמשכת האמונה אל הדעת, זה שהיא (האמונה) נמשכת אל גילוי היא האמונה של "מזלייהו חזי" (בחינת המקיף של 'חיה'*), אלא שהקשר בין האמונה שלמעלה מהדעת עם הדעת הוא על ידי המשכה מעצם הנשמה [היינו, שגילוי עצם הנשמה היה רק העצמה לבחינת האמונה של בחינת המקיף של 'חיה' שתתקשר עם הדעת, ולא שעצם הנשמה עצמה נתגלתה].
אולם זה שהגילוי נוגע לעצם מציאותו, שלכן הוא נשבר ומדוכא מזה שבזמן הגלות אין גילוי אלוקות (ראה לעיל פרק תשע) - גילוי החיבור העצמי של עצם הנשמה המתגלה על ידי זה שגילוי האלוקות נוגע לעצם מציאותו הוא [בנוסף לאופן שהוא העצמה, הוא גם] שהחיבור העצמי עצמו מאיר בגלוי (בדומה לגילוי כפי שהוא בבחינת מסירות הנפש), וגם גילוי זה (של עצם הנשמה עצמה) מתקשר עם צורת הכוחות הגלויים.
*) ראה ספר המאמרים תרנ"ז, סוף עמוד קנד [(במהדורה החדשה) עמוד רט]. ובכמה מקומות. הערה זו נתבארה בתוך הפרק עצמו, עמודים 160-161. הרבי מדגיש הערת שוליים על הערת השוליים לראות מאמר של הרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב מבאר שם את ההבדל בין האהבה המוגבלת הבאה מהבנה והשגת ה', ובין האהבה הבלתי מוגבלת הבאה מהרעותא דליבא - רצון הלב. גם האחרונה זקוקה למשהו שיעורר אותה, וזוהי ההתבוננות בהפלאה (שמעל השכל) של אור אין סוף.
אף על פי כן, ההתבוננות אינה הסיבה, ולכן אין היא מגבלה לאהבה. אלא, היא רק מעוררת את האהבה הבלתי מוגבלת של הרעותא דליבא. ואז הרבי הרש"ב ממשיך ומבאר שאפילו דרגה זו של אהבה בלתי מוגבלת של הרעותא דליבא של "בחינת המקיף של חיה" אינה חיבור עצמי, אלא היא רק רצון להיות בתוך, ולכן אין היא קשר עצמי. רק בחינת היחידה של הנשמה, עצם הנשמה, יש לה באמת קשר עצמי עם עצמות ה'. 57. ראה תורת מנחם, ספר המאמרים אלול, עמוד רנד.